פורים שלי כל השנים היה אחד הרגעים המרוממים בכל השנה כולה. מעבר לעובדה שאני מנגן, וזה ממש ממש מיוחד בשבילי לנגן בליל פורים מבוסם, וממש להזדהות עם הנגינה והשירה.

רק לפני שנה הרגשתי אבוד, לא רק בהווה אלא גם ובעיקר בעתיד, שום דבר לא יוציא אותי מזה, אין לי סיכוי להתקדם לשום תפקיד בחיים שיש לו קשר למחשב או פלאפון, אף פעם לא אוכל לשבת לבד במשרד כי אין לי סיכוי לשרוד את זה.

זה היכה בי ברגע אחד. איכשהו נזכרתי ברגע קשה בתקופה מאוד לא קלה שעברתי לפני כמה שנים, ופתאום התחושה היתה אחרת. ברגעים הראשונים הייתי מופתע מכך שאני לא בורח משחזור הרגע הזה, ואחר כך אפילו חשבתי לעצמי שבעצם כל אותה תקופה היתה חוויה מאתגרת מאוד.

לפני כשמונה חודשים התמודדתי עם הפחדים האם אי פעם אתארס, ואסירות תודה לאלוקים הנס הגדול הזה קרה. אבל אלוקים לא עזב אותי, הוא אוהב את כל בניו והוא מנהל את חייהם, אנחנו רק צריכים לעשות את החלק שלנו שהוא למסור לו את החיים שלנו.

חבר משתף בפורום את השינוי שעבר עליו כאשר בזכות התהליך של העבודה העצמית שעשה כדי להפסיק את הנפילות, הוא שינה את הגישה שלו לחיים. השיתוף לא עוסק בהתמודדות שלו עם התאווה אלא דוקא בשינוי של אתגרי החיים עצמם, מתוך הבנה שהדברים קשורים זה בזה. חברים רבים מתארים חוויות דומות של שחרור מהצורך בשליטה, ביחד עם השלווה שהדבר מעניק:

לפני שנה החיים שלי היו בהתפוררות מוחלטת, לאט אבל בטוח, ואז, בי"ח אדר תשע"ו, אחרי עוד יום מתסכל של שתי נפילות שבא אחרי הפסקה של שלוש שבועות שבהם השרירים שלי התנפחו ממאמץ, שוטטתי בשעמום במחשב מתוך תקווה שהיום הרע הזה יבוא אל קיצו ואבא אוהב שלח אותי הישר לזרועותיו המחבקות של הפרום הזה.

אני כאן כדי לומר תודה, לכם אחים אהובים ויקרים, שהייתם פה אז בשבילי כשתעיתי לכאן לפני חמש שנים בדיוק, ושאתם כאן בשבילי היום להכיר לכם טובה.

קשה להאמין אבל לוח השנה מוכיח שחור על גבי לבן שהנה חלפה לה שנה שלמה של נקיות. למעשה זה אמור להיות ציון דרך דרמטי בהחלט עבורי. הגעתי הנה לפני שלש וחצי שנים אחרי חצי יובל שנים של הסתבכות וכאב מול התאווה. "חצי יובל" נשמע קצר מדי אז אולי בצורה מפורטת יותר זה ישמע יותר נכון. ובכן ע ש ר י ם  ו ח מ ש  ש נ י ם, מבחר שנותי עברו עלי בחוסר אונים משווע בצילה של התאווה.

אני מרגיש בימים האחרונים שאני צריך לעשות סוג של תשובת המשקל על דברים שכתבתי פה לפני תקופה, כתבתי על הקשר החולה שלי עם אלוקים, על זה שאני מרגיש שהוא לא סופר אותי, ועוד כהנה וכהנה תסכולים כואבים.

אני שוכב במיטה, אחרי יום עמוסססס, עמוס בדברים טובים. אבל... אצלי יום עמוס זה טריגר לצורך הנואש של 'להירגע' בלילה. אף אחרי יום נפלא עמוס בטוב כשמגיע הערב אני צריך/חייב להירגע!

איזו התרגשות היתה לי לחגוג תשעים יום נקיים. זה היה כל כך לא מובן מאליו, עד שאשתי לקחה אותי למסעדה. אבל לא רק תשעים יום היה לא מובן מאליו, גם שישים יום היה חלום רחוק, וכשהשלמתי אותם אשתי קנתה לי שעון במתנה...

הגעתי לשמור עיניך לפני בערך ארבע שנים בפעם הראשונה הסתכלתי וקיבלתי חיזוק קצת, אומנם לא שיתפתי, אבל כן ראיתי שיש פה פיתרון. אבל במקביל פרופסר תאווה הזמין אותי לשיחה דחופה הוא היה חייב להסביר לי בכל דרך אפשרית שכל זה נכון. שאני לא יבין לא נכון: הכל נכון - אבל לא בשבילי.

אפשר לומר שאני די המום מזה שהגעתי למצב שהגעתי. מפתיע מאוד. כבר כ5 שנים לא הגעתי לנקיות כזאת. בטח שלא באיכות הזאת. בדרך כלל נפלתי כל שבוע שבועיים, ולפעמים כל יום יומיים. בטח כשהייתי במקומות עם אינטרנט לא מסונן.

אבל זה קרה, איכשהו, בסוף, אחרי הרבה מאד תסכול וסבלנות וייאוש ותקווה שחזרה משום מקום לנסות שוב ולא לוותר, ושוב ושוב ושוב, הייתי עשרים שנה במכונת העינויים הנפשיים שבניתי לי במו מצפוני, ובחסד אבי האוהב רק להיום השתחררתי ממנה.