הי לך!
כן כן אתה..
אתה בטח תוהה מי אני, וזה ממש הגיוני בהתחשב במה שאני הולך להסביר לך עכשיו.
כדאי שתקשיב לי, למרות שאתה בטח סובל מלהקשיב לאיש פשוט כמוני.
אז בא אני אסביר לך קצת על עצמך ועל מה שעשית(ם).
הייתי ילד, ילד שלא יודע כלום, אבל סקרן ממש, והבדידות הובילה אותו לפורנו שזה היה ממש נחמד ומסקרן להכנס לעולם הזה של המבוגרים. והכל היה סבבה ובסדר גמור.
והחברים המעטים שהיו לי עזבו, כולם. אז נשארתי לבד בתיכון חדש עם פנימיה. מנותק מהבית ומכל מה שהכרתי.
אז נכון שגם ככה בבית הספר היסודי לא הייתי מהמקובלים, אבל לפחות היה לי חבר אחד שהיה קרוב אלי, אבל גם הוא עזב.
ואז הגעתי לתיכון ולפנימיה ואתם חבורת אפסים כלומניקים, מוצלחים במה שאני הייתי חלש בו. הרשתם לעצמכם לדרוך עלי, להשפיל אותי, לרמוס את הכבוד שלי. וכשניסיתי להרים ראש, ראיתם זאת בחומרה רבה, "הרי כיצד אני מרשה לעצמי בכלל להראות נוכחות חברתית כלשהי", הרי אני הייתי אפס בעיניכים הצרות.
אז העללתם עלי שאני הומו, ושאני אפס וחלש והמשכתם לדרוך עלי. ואני נואש בודד ומושפל ברחתי, ברחתי לאוננות.
וזה היה כיף, כי סוף סוף היה לי מקום נחמד שמקבל אותי, שבו אני מרגיש חמימות ושייכות.
ואז כשהיה קשה אז הלכתי לשם, הפינה החמה שלי.
ולאט לאט מצאתי איזון, שם בין ההדחקה החברתית שלי, לנחמה בהתעסקות במיניות שלי, נער מתבגר שמחפש את עצמו.
ואז קרה לי משבר באמצע התיכון ואתם הסביבה הקרובה שלי, שהייתם צריכים להיות לי למשען ומגן. שהייתם צריכים לתת לי חיבוק או לפחות לנסות להבין אותי ולקבל אותי. העלמם עין. ואני פחדתי לשתף את המצוקות שלי ולו בגלל הפחד שלי מזה שתרחמו עלי, אפס מאופס שכמוני שרק מצפה לקבל יחס. ומה שהייתי מוכן לעשות בשביל לקבל קצת יחס...
הכי משפיל שיכול להיות, התחננתי אליכם לתשומת לב, במגרשי הספורט, בכיתות הלימוד ובפנימיה בהפסקה.
כי אתם התעלמם, חתיכת אפסים מאופסים שכמוכם. לא יכלתם להתמודד שאני מוצלח פי אלף מכם, שאני חכם בהרבה ממה שאתם יכולים לדמיין, ולעזאזל שאני כל כך הרבה יותר רגיש מכם, חסרי הלב הקרים שעושים הכל בשביל האינטרסים הזולים שלהם.
אני צועק עליכם לא רק מהמקום שלי, אלא מהמקום של עוד חבר נוסף שדפקם בתיכון, חבורת שמוקים אומללים.
ואם תגידו לי:" היינו נערי מתבגרים וגם לנו היו קשיים". אז אני מוכן לקבל את זה. אבל עד גבול מסוים.
גררתם אותי להתמכר לאוננות, גרמתם לי להעריך את עצמי כאפס מאופס, גרמתם לי להיות אובססיבי ברמות מטורפות למיניות שלי. בגללכם הייתי חייב להוכיח לעצמי ולעולם שוב ושוב שאני לא הומו, שאני לא חלש, שאני כן בסדר במיניות.
אבל נהייתי קיצוני. אנשים נמוכים שכמוכם. וכשבאתי לקראת סוף כיתה י"ב, אחרי שבניתי את האישיות שלי (בצורה מעוותת לחלוטין יש לציין) והישרתי אליכם מבט מצפה, לקבל איזשהו מילת סליחה איזשהי מילת התנצלות.
הסתכלתם עלי בבוז מבינים כמה נמוך הייתי.
אז התפוצצתי.. ובמקום לצאת עליכם, חבורת שמוקים מתנשאים הענשתי את עצמי. ברחתי לפורנו, ברחתי לאוננות, ברחתי לאובססיה. והכי גרוע! גרמתם לי להתעלם ולמחוק את כל הדברים הטובים שבי.
הפכתי ליצור קר כלפי חוץ, מלא וגדוש בהגנות שלא מאפשר לאף אחד לפגוע בו.
אני מאשים אתכם בדריכה על חלשים ממכם על פגיעה באנשים שזקוקים ליד תומכת.
אני מאשים את הצוות החינוכי שהיה צריך יותר לתת חיבוק וקבלה.
ואני מאשים אתכם חבורת "המקובלים" על התעלמות של שנים מהמצפון האישי שיש לכם, כיצד הרשתם לעצמכם להיות רעים ואכזריים כל כך כלפי אחרים?!
מי נתן לכם את הרשות לפגוע, למחוץ, לדרוך ולהשפיל את החלשים ממכם?
היום אני במקום אחר, אני יודע שאני פי אלף יותר מכם מכל אחד מכם.
אז אתה! אותו אחד שהיה שותף למה שעשית לי.
תדע שאני היום גבר חזק, גבר שבנה את עצמו מאפס, אדם עם אישיות, שמודע לחלוטין לדפאקים שלו, אבל בד בבד מודע ליכולות שלו והוא לא מתעלם משום דבר מהם.
תדע לך שעלי, אתה לא תוכל לדרוך יותר.
אבל תזהר לא לדרוך יותר על אנשים נמוכים ממך, כי אני חי וקיים ואני מתעב אנשים שפלים כמוך.
ואני אתקל בך.
ואני עלול להיות לא נחמד הפעם.
כי נגמרו לי הימים שהייתי מניח לאנשים חזקים לדכא ולהשפיל אותי.
זה נגמר יא אפס.
שלום ולא להתראות!
אוהב ה'
(לפחות עכשיו יש לי חברים אמיתיים שאוהבים אותי ומקבלים אותי (-: )