בעל התניא מסביר את מה ששאלת מאוד יפה:
לכל אדם יש התמודדות שאלוקים נתן לו, ולכל אדם יש אפשרות וכח להתגבר על התאווה הזאת.
אתה מבקש שאלוקים יקח את התאווה כי אתה חושב שע"י זה שאתה תעשה רק מצוות ולא יהיו לך התמודדויות אתה תהיה יותר קרוב לה'.
האמת היא כמובן שצריך רק לעשות מצוות, אבל אלוקים רוצה שתהיה לנו עבודה והתמודדות תמידית ואנחנו נתאמץ ובסוף נתגבר עליה. וזה הנחת הכי גדול שיש לאלוקים בדיוק כמו שהוא נהנה מהצדיקים הכי גדולים.
ציטוט קטן מפרק כז בתניא
"הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל.
ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא - אתערותא דלעילא, ואתכפיא סטרא-אחרא דלעילא המגביה עצמה כנשר, לקיים מה שנאמר (עובדיה א ד): "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה'".
וכמו שהפליג בזהר פרשת תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא-אחרא לתתא, דאסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'.
ולכן, אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאד, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו, לאכפיא לסטרא-אחרא תמיד".
שנזכה לאכוף את היצר תמיד
אוהב ומקווה להתמודד כמו שצריך
