בס"ד
אחד מפלאי טבע האדם היא היכולת המופלאה שיש לנו לגלות כוחות נעלמים האצורים בתוכנו בלי שנדע מהיכן הם באו. כך גם היו חיי בתוך מחלת ההתמכרות. אותה מחלה ארורה ששאבה ממני את לשד כוחותי ואילצה אותי להיות אישיות רבת אנפין בעלת כושר אקרובטי מיוחד במינו. רכבת ההרים האימתנית של חיי דהרה בדרך חתחתים נוסקת לגבהים וצוללת תהומות. פעמים רבות חשתי את פעימות נשימותיה האחרונות המזדעקות להן במעלה ההר סוחט כוחות כמעט רגע לפני העצירה הסופית, או אז הצלחתי איכשהו לסחוט את טיפות הדלק האחרונות לפני הירידה הגואלת וחוזר חלילה.
למרבה האירוניה היו אלו חיים ססגוניים ביותר. לא היה בהם כמעט רגע דל. האובססיה וסערות הנפש סחטו את דוושת הדלק עד תומה מבצעים שלל תרגילי אקרובטיקה מעוררי השתאות. הצד השווה שבכל זה הייתה הנואשות הנוגעת ללב. השקעת כוחות אדירים לריק ומפח נפש די תמידי.
כאשר התחלתי להגיע אחרי שנים רבות אל המנוחה והנחלה כשגיליתי את הבעיה ואת פתרון הצעדים, היו אלו כמים קרים על נפש עייפה. המפגש עם רבים וטובים החולקים את אותה בעיה, ניקז את הררי הצער וכאב ופינה את מקומם לתחילתה של החלמה ובניה אישית מחודשת. אפשר לומר כי האובססיה והתלות במחלה על שלל צורותיה עשו סוג של טרנספורמציה חיובית והסיטו את הצורך הנואש של תלות רגשית מצריכת תאווה לחיבור חיובי לתכני בניה אישית וקשר בין אישי המבוסס על צמיחה הדדית של חברים המתמודדים עם אותו הצורך.
במשך כארבע שנים עברתי מסע קסום של גילוי מחדש. יצירת קשרים חדשים עם אנשים מופלאים חברים לסוד ולשיתוף,. פגשתי חברים מיוחדים במינם מן המעגל הרחוק והקרוב ביותר לחיי אשר חלקו עימי את הכמוסים שבסודותיהם, היינו לחבורה דיסקרטית ואמיתית הקשורה בקשר אמיץ כמו אותם אנשים ששרדו את טביעתה של אוניה. השתתפתי פעמים רבות בקבוצות והרגשתי חלק ממשהו גדול ונפלא שהקרין על כל אישיותי. יחד עם שיפור עצום בכל תחומי החיים עדיין נותר לו הצורך המתמיד בתחזוק אותה תלות חיובית כטיפול מונע בכדי שלא לשוב אל אותו מקום בו הייתי. לא קל היה במיוחד לאיש כמוני להישאר באופן קבוע בתוך מערכת הדדית הדורשת פתיחות ושיתוף תמידי. כך גם הפחד התמידי מפני נפילות וסערות רגשיות שלמרות שהלכו ופחתו היו קיימות באופן די מתמיד ממשיכות לסחוט את האנרגיות וגורמות נזק וחורבן לסביבה. הצורך הקבוע לחיבור ושיתוף עם אחרים וביצוע פעולות יומיות קבועות לא היה קל עבורי. גם כשעמדתי במטלות ועשיתי את המתבקש עדיין הרגשתי סערות פנימיות למרות שהיו בעצמה נמוכה, על אחת כמה וכמה שבזמנים רבים לא תחזקתי בצורה סדירה את הקשר עם חברים ועשיית הצעדים, דבר שגרם לעליות ומורדות במצב הרוח ובמדדי התאווה. היו לי גם נפילות אחרי תקופות משמעותיות של נקיון, הגדולה שבהם כמעט שנתיים וחצי. לא קל לחיות חיים של תלות ודריכות תמידית, לא קל גם לחשוש כל יום מחדש מפני הנפילה הממשמשת ובאה כל יום רק להיום...
לפני יותר משנתיים התחלתי בטיפול תרופתי מינורי של תרופה ממשפחת נוגדי דיכאון וחרדה. משפחת תרופות אלו משפיעה גם על האובססיה ואני מרגיש צורך לשתף את תחושותי בכדי להציג זווית נוספת של נסיון כח ותקווה לאלו שהדבר יכול לעזור להם.
(חשוב לי להדגיש מנסיוני כי עבור מכורים כמונו הצגת כל סוג של פתרון שעבד או שלא עבד עבור מישהו יכולה להיות הרסנית. הקושי להתמודד עם מי ומה שאנו, גורם לנו פעמים רבות לברוח מההכרה בבעיה ולהיתלות במקסמי שווא. לכן אני מדגיש כי אין בהצגת הדברים מישום קביעת עובדות חד משמעיות אלא נסיון כנה להצגת הדברים מנקודת הראות וההרגשה שלי. לא בטוח שהדברים יועילו לאחרים כפי שהועילו לי וגם לא בטוח שהם ימשיכו להועיל עבורי לתמיד. אנחנו חיים תמיד בסוג של ניסוי וטעיה / תהיה)
ההשפעה הראשונה שישנה לטיפול זה היא הפחתת האובססיה בצורה דרמטית עד לחלוטין כמעט (תלוי בסוג ובמינון) לא עוד צורך קבוע בחיפוש ריגושים על כל צעד ושעל. המנוע ההיפראקטיבי שפעל ללא הרף אי שם בתוך המוח הפך לשקט ורגוע יותר. הטורים הגבוהים שעלו וירדו בצורה בלתי סדירה יוצבו והחלו לעבוד יחסית רגוע. התאווה וגרורותיה שהיו אי שם בראש סדר העדיפויות ירדו למקום נורמלי וסביר. ייתכן שיהיו כאלו שהדבר יפריע להם אבל כאחד שבמשך שנים רבות סבל מנחת זרועה של התאווה אני מרגיש נהדר עם האיזון הזה למרות שאולי הוא פחות יותר מהנורמה.
בנוסף לכך הפחתת האובססיה נותנת את האפשרות לעמוד על הרגליים לבדך ללא צורך נואש בתלות הדדית קבועה. (כמובן חוץ מהתלות היומית של 10 שניות בנטילת הכדור…) לחיות כמו רוב האנושות שחייה חיים רגשיים קבועים בלי סערות ומצבי רוח משתנים. אירועים די פשוטים שהיו בעבר מקפיצים וסוחפים אותי למערבולות הפכו לאירועים שבשגרה. אין לי צורך לשתף שיתופים נואשים מלאי כאב ותסכול בכל מה שקורה סביבי. החיים הפכו לפשוטים יותר. פתאום אני מרגיש כשווה בין שווים ורואה את החיים באותה צורה כפי שרואים רוב האנשים בעולם.
היו זמנים שחשבתי שאני מפספס משהו בשלווה הזו. שהריגוש התמידי הזה הוא החיים עצמם. במחשבה שניה ובמשך הזמן למדתי שהסערות ההם לא רק שאינם האידיאל שבחיים אלא הם המפריע הגדול שלהם עבורי. עובדה היא שכשאני מתבונן בשנתיים האחרונות היו אלו שנים של עשיה לא פחותה מהשנים שקדמו להן, אפשר לומר בוודאות שאף יותר מהן. הספקתי בהן הרבה יותר ממה שהספקתי בשנים שקדמו להן בכל בחינה שהיא. היציבות היא כר פורה לצמיחה כאשר אינך צריך בכל כמה ימים להתמודד עם מצבי רוח וסערות. מי מדבר כבר על נפילות שריסקו אותי והשליכו אותי לקרקעית כדי להתחיל ולטפס שוב למקום בו עמדתי קודם. וכן, אני בהחלט מצליח לחוות חוויות בחיי. החיים ססגוניים וצבעוניים ואינם צבועים בשחור ולבן.
אני צריך לציין את היכולת ההולכת וגדלה להכיל את בני המשפחה שלי. אם בעבר היו תקופות רבןת מאד של הסתגרות והפיכה לפקעת של עצבים ורגשות, היום תקופות אלו הולכות ומצטמצמות משמעותית. יש לי יותר יכולה להיות איש שיחה נוכח ומקשיב. אנו נוטים לפעמים להתרפק על ימים קשים. להיזכר בערגה בהתמודדוית הירואיות עם סערות וקשיים. במחשבה שפויה וריאלית מסתבר שלא כל מה שאינו נורמלי הוא גם הטוב ביותר. הצורך האקסטרימי הזה לחיות את החיים על הקצה נובע גם הוא מסוג של התמכרות כלשהי. בפועל, ההתמודדויות ההם היו קשות מנשא ולא הביאו עימם כמעט צמיחה. משפטים כמו "לצמוח מתוך הכאב" עד כמה שהם נשמעים מרגשים ומטלטלים, הרבה אינם משקפים תמיד את האמת הנכוחה במיוחד כשהכאב אינו כאב הנובע מההתמודדות עם האתגר אלא מבעיה אישית הגורמת לאותו אתגר. לא נשמע הגיוני להימנע מנטילת משככי כאב כדי לעבור את היום עם האתגר המרגש של פעילות רגילה יחד עם כאבי ראש...
כמו בכל דבר גם כאן יש את כף המאזניים בה יש לשקול את צדדי החיוב והשלילה. התלות בחומר כימי מול תלות באחרים וחשיפה מתמדת של כל התרחשויות החיים בפני אחרים. השלכות תופעות הלוואי של נטילת כדורים (למרות שאצלי הם די מינוריות ב"ה) התמודדות מתמדת עם התאווה וצורך לדריכות כל הזמן מול כל פיתוי וכהנה וכהנה צדדים נוספים שאולי ישנם. לסיום, חשוב לי להדגיש שוב את הערכתי הכנה לתכנית הצעדים וליכולות המופלאות והמוכחות שלה. כל כוונתי בפוסט זה לנסות ולהציג זוית נוספת של פתרון אפשרי עבור אלו שיבחרו ויצליחו בו. בתפילה ותקווה שיבחר כל אחד את המועיל לו ויגיע אל המקום הנכון עבורו.
