אני מצטער מאוד לשמוע. ממש ממש מצטער.
אני מקווה שהחרא שעשה את זה מת או סורס.

אני עצמי עברתי בריונות למשך שנים בבית ספר, אבל זה כמו כפפות משי ליד מה שאתה עברת.

אני יכול להציע תיאוריה אחרת לסתירה שרואים פה - שחלק עברו פה ילדות בעייתית וחלק לא. ועדיין כולם פה מכורים.
זה מתחבר לדברים שאמרתי קודם על הנאום של "מכור מכורוני".

הרעיון שלי הוא כזה - כולנו הגענו למסקנה, בין בגלל אירוע שעברנו, ובין בצורה טבעית, שהדרך לתפוס את העולם הזה הוא באמצעות העונג שהוא יכול לתת לנו.
אישה, ילדים, רכוש, אלוקים, מדינה וקהילה - כל זה אמצעים בשבילנו לשאוב עונג והנאה.
הכוח של התפיסה הזאת שקשה מאוד לסתור אותה, במיוחד כאשר אין לנו שום מודל או רעיון לידינו שחי לפי אדיאולוגיה שסותרת את מה שאמרתי.
יוצא אם כן שלמשל "סוד הכניעה" שאמר שיש לו ילדות מצוינת, ואחרים שאמרו זאת גם כן, היה להם באמת ילדות מצוינת, אך הם הגיעו למסקנה לבדם, שהעולם הזה בא על מנת לשאוב ממנו עונג.

שאלה שעלתה לי מייד לראש הייתה: אבל אימא שלנו (ורוב האימהות) היא דמות שאכפת לה מאיתנו לא משנה מה קורה, היא מודל מושלם לתפיסה אנטי-מכורה של המציאות.
התשובה שלי תהיה, שהכול הולך לפי האבא. ואם האבא מתנהל בצורה שאדיאולוגית לא סותרת את הרעיון האדיאולוגי של ההתמכרות, אזי האימא למעשה משתתפת פעילה באדיאולוגיה הזאת, גם אם היא עצמה לא מקיימת אותה.

האמת שאני אפילו לא יודע להתחיל לתאר מודל של גבר שחי אדיאולוגית לפי דגם אנטי-מכור.
הרי אם תביאו לי דוגמא של גדול הדור בתורה, אני ישאל אותכם: ומניין לכם שהוא לא שואב ממעמדו עונג ותמיד פעל לעשות כן ?
ואם תביאו לי דוגמא של חייל שמסכן את חייו, אני ישאל אותכם: ואולי הוא שואב עונג מהאדרנלין ? מהמעמד של מחסל ? 
קשה מאוד לתאר גבר כזה.

גם לי לקח זמן להבין שלא כל העולם מכור, לא כולם רואים פורנו ויש גם נורמלים. 

אבל יש נורמלים, אני מוכן לחתום לך על זה. 

לא סגור על המודל ההורי שציירת. לא בטוח שהאבא "מכור" והאמא "אנטי מכורה" (אם כי יש הרבה יותר גברים מכורים מנשים מכורות). אני מאמין שגיבשנו את סכמת הנאה=אושר מכל מיני סיבות, לאו דווקא ההורים. 

דייקת מאוד מה שאמרתי, אבל שים לב שלא טענתי נגד העונג, אלא רק ההתמקדות בעונג לבד בלי המשמעות, עד שהוא נהיה מתוק עד בחילה. 

אני מכיר רבים שנשואים מתוך משמעות של אהבה ונתינה. וכן, זה גם נותן עונג. 

מקיימים יחסי אישות מתוך חיבור נפשי, וכן, זה גם נותן עונג. 

הולכים לעבודה מתוך משמעות של תיקון עולם, דאגה למשפחה או חשיפת כוחות פנימיים. וכן, זה גם נותן עונג. 

התרבות המערבית מסוכנת בקטע הזה כי היא קידשה את העונג וויתרה על המשמעות. ובאמת אחוזי ההתמכרות והדיכאון גבוהים בה ברמות מפחידות. 

אבל אני מאמין בנורמליות, בחיים מאוזנים ומאושרים, לעיתים אני חווה זאת, אני מרגיש התקדמות.

תודה בסד . התחברתי

האמת שאתה קרוב לדברים שאמרתי - אבל באותו זמן רחוק מאוד, וזה בגלל שישנם דברים שנשמעים אותו דבר, אבל במציאות הם מאוד רחוקים.

אנסה לחדד קצת את הדברים, למרות שזה הופך לדיון בהמשכים...

אני לא מתייחס בכלל לשאלה של הרמות שאתה מתאר, ולא מעניין אותי מה נכון ומה לא נכון. כל הדיון הזה עובר לי ליד האוזן, ואין לי לגביו שום דעה. אני לא ברמה אחת ולא ברמה שתיים ולא ברמה שלוש, כי הדיון הזה לא מתחיל אצלי בכלל.

אבי הפסיכולוגיה האמריקאית וויליאם ג'יימס כתב שאם יש משהו אמיתי זה בגלל שהוא עובד, ולא שהוא עובד בגלל שהוא אמיתי. הוא טען שלא מעניינים אותו הדיונים הפילוסופיים של הפסיכולוגיה הגרמנית (כל הפסיכולוגים מהזרם של הסטרוקטורליזם ובראשם וילהלם וונדט), ובמקום ההתמקדות בשאלת המבנה של האישיות, השאלה היחידה שצריכה להנחות אותנו היא שאלת הפונקציונליות.

אתה שואל: "האם נכון שאני מכור", ואני אומר: לא יודע ולא מעניין אותי.

השאלה שלי היא אחרת לגמרי: "איך אני מפסיק לסבול".

אם יאמר לי מישהו שכדי להפסיק לסבול על ידי שאקום כל בוקר בשעה 3:51 בלילה בדיוק להכריז ארבע וחצי פעמים "קוריקו", אזי השאלה שלי לא תהיה "למה זה קשור" או "איך זה עובד", אלא שאלה אחרת לגמרי: "האם זה עובד?". כמובן אבדוק את זה, ואם זה אכן יעבוד אז כך אעשה, גם אם כל תא אפור במוח שלי טוען שזה שטות גמורה.

לכן, השאלה של "האם אני מכור" מגיעה אצלי ממקום פונקציונלי לחלוטין. מצידי אין שום משמעות לשאלה של התווית הזאת, כי בין אם אני מדביק עליי את תווית המכור ובין אם לא, זה לא מעלה ולא מוריד, אם זה לא יעזור לי לפתור את הבעיה שבגללה הגעתי לכאן.

הסיבה לכך שיש תיוג של מחלות היא כדי לעזור בריפוי, לא בגלל איזה ענין מיסטי מופשט. זה נכון במחלת פיזיות ונכון בהפרעות נפשיות.

כאשר הגעתי לכאן אמרו לי שאם אפנים שאני מכור, זה יהיה הצעד הראשון להחלמה. ניסיתי וזה עבד לי יופי. אז מצידי שזה יהיה שקר גמור, ובאמת אני לא מכור בכלל. סוו וואט?

יש בדיחה על ילד של מתכנת מחשבים שמגיע הביתה ושואל את אבא שלו למה השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, והאב משיב: "זה עובד? אל תיגע".

מאז ה22 לדצמבר 2012, היום שבו הפנמתי שאני מכור, אני נקי, בחסד א-לוהים, לגמרי לא מובן מאליו, אז דיון פילוסופיים הם נחמדים, אבל אני מתעניין בהם פחות, והרבה יותר בתוצאות.

בנוסף, הניסיון שלך לנתק בין התהליך של 12 הצעדים מכלל הדברים שמנהלים את חיינו - כמו הדת, לדעתי לא נבונה.
כי נניח ואתה בתור ספונסר מספר באיזה מפגש של "שמור עיניך" איך צריך להיכנע להתמכרות כדי לברוח ממנה,
ואז האנשים ששומעים אותך, מסכימים, והולכים אחר כך לבית כנסת להתפלל. ואז באמצע תפילת שמונה עשרה, אחד החברים בתוכנית ששמעו אותך עוצר באמצע התפילה ושואל את עצמו "רגע, למה אני מתפלל ? בשביל מה ?"
"אה נכון  - אני מתפלל בגלל שאני יקבל בגלל זה שכר - מלא מלא דולרים בגן עדן, מאלוקים"
האיש חולם בהקיץ על הקולה הקרה ועל ההמבורגרים שהוא יאכל בגן עדן לכמה רגעים, ואז הוא ישאל את עצמו "רגע, הסיבה לכך שאני רודף אחרי הפורנו, די דומה לסיבה שאני רודף אחרי גן עדן - כדי לקבל עוד עונג !"
האיש אומר לעצמו "אני חייב לשאול את סוד הכניעה מה זה אומר, הרי יש פה סתירה בין היהדות - שמושכת אותי באמצעות התמכרות להשיג את המטרות שלה, לבין התוכנית של שמור עיניך - שהמטרה שלה היא שאני יפסיק לפעול על ההתמכרות !"
האיש הזה הלך לסוד הכניעה, אבל סוד הכניעה לא התבלבל, "זה פילוסופי" צעק על האיש המסכן,  שרק רצה לצעוד את 12 הצעדים יותר טוב, "תיכנע, תהיה אסיר תודה שאני לא נותן לך סטירה, ותמסור את עצמך לאלוקים"
"אבל אלוקים יימכר אותי בגן עדן ! זה לא טוב !"
"זה פילוסופי !!!" *רעש של סטירה לא פילוסופית*

אני חושב שסוד בעצם אומר שחוסר אונחם הוא לא מסקנה שכלית או אמונה. זו פשוט הכרה, מציאות.

בחווייה שלי: אני יודע שכל מה שעשיתי עד כה כדי להפסיק - לא החזיק לטווח ארוך. מסקנה: אני חסר אונים. נכון, תמיד יש מקום בשכל שטוען שאני לא חסר אונים לגמרי, אבל אז אני נזכר במחיר ההכחשה אצלי... 

אז אני חסר אונים. מבפנים, מבחוץ, לא מעניין אותי. אני חסר אונים.. 

וגם הסבל שלי הוא עובדה. לא מעניין אותי אם כולם ככה, אם זה הגיוני ככה, זה פשוט סבל שאני לא יכול לסבול יותר. 

ובאמת בפגישות לא מתפלספים, שואלים ומנתחים. בעיקר משתפים, שואבים אהבה, תקווה ועידוד