אני רק רוצה להגיד שאני לא בטוח שבספר הגדול כתוב שאחד מהמייסדים של שיטת 12 הצעדים מת בסוף ימיו משכרות..

כן יש שם סיפור על אדם שהאלכוהוליזם פגע לו בעבודה והיא הייתה מאוד חשובה לו (והכסף שהיא הביאה) לכן הוא החליט שהוא לא שותה כל עוד הוא עובד. ואז כשהוא יצא לפנסיה כעבור 30 שנה הוא חזר לשתות ומצא את מותו מהשתייה תוך שנים ספורות...

אבל אני לא חושב שזה היה אחד מהמייסדים רק סיפור שמובא שם שמראה שאפשר לעשות שריר גם במשך 30 שנה...

לא נכנס לויכוחים לפרטים...

אתה לא ענית לי ענייני על בחור חרדי שהוא 'מכור' אבל עובד על זה והוא יכול להיות נקי חודשים ולהיות בעל טוב, אבל אם החולי לא נפטר מהשורש (ויש הטוענים שהוא באמת לא יכול להיפטר... לא מאמין לזה...), אז מה יועיל אישה משתתפת, הוא חולה מין... והוא לא יגמור אם זה, משביעו רעב...

או שתגיד לי שלא שגם מכור, אם יש לו אשה משתתפת אז זהו זה התרופה שלו, אבל איך אני אדע את זה חכמת הפרצוף עדיין אין לי וגם לבדוק על פי מזלות ואופי - אין מזל לישראל...  

בליל שישי האחרון נפגשתי עם חבר שהתארס בגיל 17 והתחתן בגיל 18 ת'אמת שיש לי הרבה חברים כאלה שהתחתנו צעירים, דיברתי אתו (כמובן בשני מילים חצי) על התמודדות של נשוי והוא אמר לי שלדעתו לנשוי הרבה יותר קשה, בפרט שבעבודה שלו יש בחורות וכו', אמרתי לו תשמע אתה לא היית 'רווק' התחתנת צעיר, אני בן 22 ובקושי נחשב רווק אני גם צעיר... לכולם יש התמודדויות נסיונות, ואת זה לא הוספתי לו 'שאני מכור' ...

התלבטתי המון אם להגיב לנושא או לא.
החלטתי שעלי להגיב בלי קשר לנאמר כאן, תגובה די קצרה.
קשר בין בני זוג מרבה אהבה בעולם. קשר שלא מרבה- סופו להיפרם.
אהבה היא מושג שקשה להסביר אותו במילים, אבל כולנו מכירים אותו ואת התחושה הזאת שאוהבים מישהו, והמבחן הכי גדול הוא הנתינה- כמה אני מוכן ורוצה לתת ממני לאותה אהבה. בקשר זוגי יש המון אופנים שבהם האהבה יכולה לבוא לידי ביטוי, כאשר אחד מהם הוא קשר פיזי- יחסי אישות. באותו רגע יש חיבור מדהים בין האיש והאישה, הרבה רצונות לעשות טוב אחד לשני במובן הפיזי, אבל גם במובן הנפשי, קרי- הרגע הזה שאיש ואישה מקדישים זמן אחד לשני, ורק אחד לשני, בחיפוש אחר הטוב לאחר- יש בו המון חיבור נפשי ואהבה. ניתוק של החיבור הנפשי והפיזי מהמאורע- בעיני חטא, מפספס את המטרה. שימת האקט הזה במוקד לפני הרבה גילויי אהבה ובמרכז החיים בין איש ואישה- חטא בעיני, מפספס את המטרה. 
נולדנו יצריים, רוצים להמשיך את קיום החיים. אל לנו לשים דגש כאילו זה עיקר החיים. זוג שאוהב באמת לא צריך להיפרד אם לאחד לא טוב חיבור הפיזי. אפשר לעבוד על זה. ואם לא- לשים פחות דגש.
גבר שמרגיש שזה לא טוב לו שאישתו מספקת אותו יותר מידי כי הוא מכור למין- יכול להוריד בתדירות, או לבקש מהאישה להוריד בתדירות, והאישה צריכה להבין זאת, שוב, כי זה לא מרכז החיים!
יצא לי ארוך, אבל מרגיש שזו נקודה באמת חשובה, חיי האישות בין בני זוג לא צריכים לתפוס ככ הרבה מקום. אני רואה בשיח, בפרגון, בקפה של הבוקר והארוחת ערב בסוף היום דברים לא פחות חשובים, מגבירי אהבה, ובריאים מאשר חיי אישות. זה לא חלק מהפרמטרים לבחירת אישה, איך היא תתנהג בלילה במיטה. 

שבוע טוב ומבורך לכולם!
אגב הערה אחרונה,
צר לי מאוד על האמירה שבשנה הראשונה אין אהבה בין בני זוג. אבל זה נושא אחר לדיון, ואולי בכלל עניין סובייקטיבי בין אדם לאדם. אבל זו בהחלט אמירה מסוכנת לרווקים שביננו. אל תקחו את זה כמובן מאליו. 

דברתי עם כמה נשואים 
אחד אומר לי אתה לא יודע יש לנו ניסיון הרבה יותר גדול אנחנו נוגעים בתאוה [בהיתר] וקשה להבדיל - למי שמכור...
אחד אומר לי אני מעריך את הרווקים אני נקי 4 שנים כי יש לי אישה, בלי זה הייתי משתמש...

חברים לדעתי 
אסירות תודה שאני עדיין רווק והכרתי דרך לעבוד עם עצמי כדי לצאת מהדבר שנמכרתי אליו, מסכנה הבחורה שהייתי מתחתן אתה בתור מכור...

כותב לי חבר:

מצטט ממקום אחר בפורום: 

התגובה לכך

עוד תגובה:

שלום לך.
לגבי שאלתך, אני מאמין שאין תשובה נכונה, יש כנראה תשובה שהיא נכונה עבורך.
אני בן גילך נשוי + 3.
16 שנה אני מכור לתאווה אבל הגעתי לתחתית הרבה יותר עמוקה ממך.
כמה נקודות רציתי להעיר בקשר לדברים שכתבת:
1. אצלי אני התחתנתי למרות שהייתי עמוק עמוק שם. בימים הראשונים לאחר החתונה שיתפתי את אשתי לאיזה תכנים הגעתי ב"צעירותי". התגובה שלה היתה מאוד קשה עבורי היא לגמרי הזדעזע ממה שרואים שם והבנתי שאם אני רוצה אותה קרוב אלי עדיף לי מכאן ואילך לא לשתף שום דבר בנושא הזה. ככה אני חי כבר 6 שנים. ריקבון פנימי, תחושת חוסר מוטיבציה בענייני יהדות. הזכרת שאתה למדת מדעי המחשב/תכנות כנ"ל אני גם למדתי תואר אקדמי וכיום מתכנת. אז האם היה נכון לחכות? לא יודע. אני יודע שתמיד אפשר לתקן כל עוד הנר דולק. לכן, אני בכללי לא בקטע של ללדחות אבל שוב כל אחד ומה שנכון עבורו.
2. לגבי היחס כלפי ההורים. אני בשלב כלשהו החלטתי לשתף אותם. כתבתי מכתב שבו אני מספר שאני נכנס לאתרים כאלה וכאלה וזה בגלל שיש אינטרנט חופשי בבית, הייתי מציע לחסום... אמא שלי פגשה אותי במטבח אמרה לי בפנים מבוישות "אנינו נדבר על מה שכתבת לנו". בפועל כלום. לא חסימות ולא דיבור איתי. אבל כן אני הרגשתי שעשיתי דבר נכון. שההורים יצאו מהתמונות הזו שניתן להביא הביתה מחשב ולהשאיר את האינטרנט חופשי.
3. בהצלחה רבה במציאת עבודה, בתחום הזה זה באמת מתסכל. 
4. אשמח שתאמר לי מה הכוונה "התוכנית" שראיתי שהמילה הזו חוזרת על עצמה. אני חדש פה ואין לי מושג מה הכוונה.

שלום לכולם

אני רווק אז אני לא יודע אם מקומי להגיב פה על הדברים אבל בכל זאת אגיד את דעתי כי זה נושא כל כך חשוב ואני מניח שלרוב מי שמתמודד בעניינים האלו יצא לשאול את עצמו האם נכון להתחתן תוך כדי ההתמודדות או שעדיף לחכות עד שמצליחים להתגבר על ההתמודדות ומגיעים למצב כזה שכבר מרגישים ששולטים ביצרים והם לא שולטים בנו (למשל איזה רצף ניקיון מסויים).

ואני שואל האם אנחנו באמת יכולים לדעת שיגיע זמן כזה? האם אנחנו באמת מסוגלים "לנצח" במלחמה הזאת? שלא יהיו לנו יותר נפילות ונוכל להגיד בלב שלם שאנחנו "נקיים"?

אז יוצא שאנחנו יכולים לדחות את זה עוד ועוד כשאנחנו לא באמת יודעים מתי כל זה יסתיים ואם זה יסתיים (לדעתי זה לא מסתיים אף פעם כי היצר תמיד יהיה שם לטוב ולרע) כשמצד שני עומד דבר כל כך גדול וחשוב שאנחנו מפספסים- בניין בית.

לדעתי זה דבר כל כך גדול וחשוב שהנפילות והיצרים שלנו לא אמורים להיות גורם בשיקולים האלה ואפילו יותר מזה לדעתי אפשר אולי אפילו להרחיק ולהגיד שמי שדוחה את זה בגלל הנפילות שלו מתנהג בצורה אגואיסטית בצד מסויים כי אכפת לו יותר מעצמו מאשר מבנין הבית(זו אמירה שצריך להבין אבל לא ארחיב פה).

אך מצד שני עולה השאלה האם נתחתן בכל מצב או שכן יש איזה תהליך שכדאי לעבור לפני? ואם כן איך אנחנו יודעים שעברנו את התהליך הנכון?

אז לפי דעתי מה שחשוב באמת זה הגישה שלנו להתמודדות ולנפילות ולא הנפילות עצמן. אם הגישה שלנו היא שאנחנו במלחמה ואנחנו צריכים לנצח את היצר- להחזיק 90 יום ולהגיע למן תווית כזאת של אנחנו "נקיים", אז אולי אנחנו בבעיה כי כשניפול גם אם זה יהיה אחרי 300 ימים יוצא שהפסדנו במלחמה. ואז אנחנו מפסידנים. יש עלינו תווית של כישלון ואנחנו אשמים בזה שהרסנו משהו שבנינו ושהשקענו בו כל כך הרבה. הכל הלך לפח.

אבל אם הגישה שלנו היא שאנחנו מנסים להרוויח עוד יום של חופש, עוד רגע של חופש אז גם אם ניפול אחרי 300 ימים נקבל את זה. ולהיפך נודה על לקב"ה מכל הלב על כל יום כזה שקיבלנו במתנה.
זו גישה הרבה יותר משחררת. מתמקדת בכאן ועכשיו ולא מדביקה לנו תוויות של כישלון.

לדעתי מי שהגישה שלו היא נכונה אז גם אם יש לו נפילות והתמודדות אין לו מה לחכות להתחתן. 
ומה שמצאתי לעצמי בתור מדד טוב זה דווקא בעניין של זוגיות- האם אני מרגיש שאני אהיה מסוגל לשתף את אישתי במצבי או לא כי אם אני מוכן לשתף את אישתי אז כנראה שהמצב שלי הוא טוב ואני בדרך הנכונה. וחוץ מזה אם אני מוכן לשתף את אישתי אז זה גם יוכל לעזור לי כי אז יהיה עוד מישהו שתומך ועוזר בעניינים האלה ואני אדע שאני עוד פחות לבד עכשיו.

לסיכום לדעתי אם אנחנו מרגישים עדיין שהאשמה אוחזת בנו ומכרסמת בנו ואנחנו מרגישים שאנחנו רק רוצים לברוח מעצמינו אז אולי באמת לא כדאי להכנס לזוגיות ועדיף לעשות איזה תהליך לפני עד שהאשמה יורדת וכמו שאמרתי מדד טוב לאשמה הזאת זה אם אנחנו נהיה מוכנים לשתף את בת הזוג שלנו (שימו לב שזה לא בהכרח קשור בכלל לנפילות בענייני היצר יכול להיות גם שאנחנו מרגישים אשמה וכל מיני תוויות של כישלון בגלל כל מיני דברים ויהיה כדאי לנו לעשות תהליך מסויים בעניין)

לגבי התהליך זה נראה ש12 הצעדים זהו באמת תהליך שנוגע בדיוק לעניין אז אני מניח שאחרי כמה זמן בתוכנית הזאת כבר נהיה במצב הרבה יותר נכון לחתונה(עוד פעם לא בהכרח בלי נפילות אבל גישה נכונה).

אבל אם האשמה הזאת כבר פחות רובצת עלינו ויש רק כאב בכל נפילה בפני עצמה אז כנראה שאנחנו מוכנים לחתונה ואין מה להתמהמה.

טוב יצא שכתבתי קצת הרבה אבל הנושא היה חשוב אז ראיתי לנכון להוסיף את דעתי
אשמח לתגובות(: