שאלה בעיקר לוותיקים יותר אני חושב.
ישנם הרבה ביטויים כגון-
"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"
ועוד.
שמשמעותם שכפי התהום הרוחנית שיש באדם כך גם הרוחניות שבו /היצר הטוב הנן גדולים.
האם מישהו (שכבר עבר שלב או שניים והתגבר על קשיים) מרגיש שבאיזה מקום למחלה הזו יש גם צד חיובי?
בשורש שלה.
שההתגברות או ההתמודדות איתה הביאו אותם למקום שאולי אנשים שלא מתמודדים כמונו לא מגיעים אליו?
השאלה מובנת?

beliver כתב on 21 אפר' 2020 21:36:



הייתי שמח להגיד לך שזה הביא אותי ל"רמות גבוהות יותר", אבל אני מצטער, צריך להכיר בעובדות: והעובדות הם שלעניות דעתי, להסתכל על נשים מעורטלות במשך כמה שנים ולאו' (לאונן) עליהם לא ייקדם אף אחד לשום מקום.

מה שההתמודדות כן עשתה זה לנפץ לי באכזריות אשליות לא נכונות על החיים, על החברה סביבי ועל העולם. וזה דווקא היה טוב.

שנים שאני הסתובבתי עם השאלה הזאת בפנים.. למה בעצם אלוקים יצר אותי ככה למה אני עובר את כל הסבל הזה .. למה בעצם הוא ברא אותי עם ההתמכרות הזאת..
ואיך אני יכול להסתכל על זה בצורה חיובית? מה חיובי כאן? איך זה לטובה?

במסר שהעביר חבר תכנית מחו"ל שנקי 25 שנה, הוא חידד את השאלה הזאת אף יותר.. הוא אמר- אני יודע שזה לא בכוחי לוותר היום על התאווה. אבל אלוקים יכול לעשות זאת עבורי והוא עושה זאת כשאני מבקש ממנו במשך 25 שנה יום יום.
אלוקים יכול גם לרפא אותי לגמרי.. להוציא ממני את התאווה לגמרי.. אז למה בעצם הוא לא עושה זאת?

והוא עונה שהוא הבין שאלוקים משאיר לו את התאווה כדי שהוא יוכל לעזור לחברים אחרים. כי אם לא תהיה לו תאווה הוא לא יוכל לעזור באותה מידה..
רק מכור מבין מכור.. ועבורי כל גורם חיצוני לא עזר ולא יכל לעזור אלא רק חבר תכנית כמוני שסובל מאותן אובססיות וחוסר שפיות שאני סובל ממנה..
שלא ישפוט אותי.. לא יסתכל מהצד ולא יהיה לו לא מובן..

אז זה דבר טוב אחד שזכיתי לראות בעצם בלמה הקב"ה עשה אותי והשאיר אותי ככה עם התאווה.. כדי שאוכל ואזכה לעזור לאחרים. לבנים שלו.

דבר שני שחבר תכנית אמר לי, שאני בתור מכור הפגמי אופי שלי (מידות רעות) גורמים לי להשתמש והשימוש מחרב אותי.. ובעצם אין לי ברירה אלא לעבוד על פגמי האופי שלי (המידות)
חבר תכנית אחר חסיד חב"ד אמר משפט שמלווה אותי עד היום - שום דבר במשך 30 שנות חיי לא גרם לי לעבוד על תיקון המידות שלי כמו התכנית הזאת.

בגלל שאני מכור, אז המידות הרעות שלי (בלי קשר לתאווה) מובילות אותי לתאווה..
אם אני תלותי באישתי, זקוק לאישור של החברה, פחדן, חסר ביטחון, כעסן, מרוכז בעצמי, גאוותן, המידות הרעות האלו ייגרמו לי לטינות פחדים וכעסים והם ייגרמו לי לברוח ולהשתמש.

אין לי ברירה אלא לעבוד על עצמי ועל פגמי האופי וזה בעצם המתנה של המחלה. שהיא מכריחה אותנו לעבוד על עצמנו.
וכמו שהחבר הזה אמר.. כל החברים שסביבי שאינם מכורים כנראה ימשיכו לחיות את החיים שלהם מבלי לשנות את המידות הרעות שלהם..
אנחנו לעומת זאת, בחוסר ברירה למען האמת נהפוך בסופו של דבר להיות אנשים טובים יותר. מכילים יותר. סבלניים יותר. רגועים יותר.

פשוט כי אין לנו ברירה אחרת...


אלו רק כמה סיבות שאני חשבתי עליהן אני בטוח שיש עוד מליון דברים.. וגם כמובן התשובה מצד הדת שזה תיקון של דור המבול ודור הפלגה אני אפילו לא נכנס לזה...

אוהבים!

שאלה ממש טובה איתה אני מאוד מזדהה.

אני יכול להגיד שבאופן אישי השאיפות והרצונות שלי מאוד גבוהים רוחנית ובתקופות בהם אני נקי אני מאוד חזק ועבודת המידות גם כן. אך בתקופות בהם אני לא נקי אני בדיוק ההפך ולכן הניגודיות הזו קורעת אותי מבפנים מכיוון שאני מכיר ביכולות שלי ולמה אני מסוגל. מצד שני, המלחמה הזו בין הטוב שאליו אני שואף לבין המשיכה לתאווה מאוד מכשלת ובמקרה שלי גרמה לי להבין שאני לא יכול להסתדר לבד אלא צריך תמיד לבקש את עזרתו של השם ובלעדיו אני לא יכול להתקדם ולו פסיעה בחיי. יותר מזה, זה גרם לי באופן אישי להיות יותר כנוע לדעת תורה ולא להתחכם גם כשנראה לי שאני צודק.

המון דברים השתנו אצלי דווקא בהיותי מכור לתאווה ובמיוחד לאחר הנישואין מכיוון שאז אני לא דואג רק לעצמי אלא גם לאשתי ולילדים וזו עבודת המידות הכי טובה שיכולה להיות.

"חיים גדולים נולדים בכאב"

בהחלט. לגמרי!!
אני לא יודע להגדיר את זה בתור "נשמה גבוהה" או משהו כזה.
אבל אני בטוח, שאני בתור אדם שעובד לפי ה12 צעדים, יש לי מודעות עצמית הרבה יותר גבוהה מאנשים רגילים. ואני יכול להרגיש הרבה יותר קרוב להשם מאנשים רגילים. 

לדוגמא, אפילו בכל התקופה המרוכבת הזאת של הקורונה, ברוב הזמן אני מרגיש שהשם אוהב אותי, בלי קשר לכל המצב וכל מה שקורה מסביבי, זה פשוט לא לוקח לי את ההרגשה של "האהבה ללא תנאים" שיש לי מהבורא שלי. 

מאחל לך גם לך, עוד יום אחד נקי. 
גם מסע בן אלפי קילומטרים, מתחילים בצד הראשון.