וואו, תיארת את זה בצורה ככ חזקה. קצרה קשה וכואבת. המעבר המהיר הזה ממקום גבוה למקום נמוך, והניסיון לחזור למקום הגבוה הזה שלא תמיד נוחל הצלחה...
אני יכול להעיד שלפחות לי לא עושה טוב העניין הזה של כללים וגדרות כשמבפנים אני מתאווה לדברים נמוכים ו"רעים"... אני משתדל לבחון איך כרגע אני משכנע את עצמי שלא באלי, נפלתי מספיק, נלחמתי מספיק, להחדיר לראש שזה לא המקום הטבעי שלי וזה בריחה שלא תיתן לי דבר וחצי דבר, ומשתדל לעשות משהו אחר, עדיפות לספר (ובגלל שלא תמיד קל לפנות למשהו אחר כי הראש רוצה רק את זה, וההרהורים, והפנטזיות עושים את זה רק יותר קשה, אז לפחות לא ליפול)
ולאט לאט מתחילים לזהות את הנקודות תורפה האלה ותידלק לך נורה אדומה לבד בשעה 22:00, ואתה כבר תזהר מאוד מאוד עם הפלאפון, או מחשב, או מחשבות...
וכמו שאמרו מעליי, להגיע עייף למיטה זה פצצה. להוסיף עשייה ועשייה במהלך היום, אימון, לימוד, עבודה, תחביבים, ובאמת להגיע עייף למיטה זה מונע ממך לשקוע להרהורים בעיתיים..
אבל הכי חשוב זה לקום ולקום ולקום, גם אם נופלים בהרהור או מעשה. לקום להתעודד ולהמשיך, ללמוד להבא. כי אין משהו אחר, תמיד לומדים לחזור אל עצמנו שוב ושוב ושוב. אחרי שביררנו טוב מה זה "עצמנו"
אז שיהיה בהצלחה תותח, כל נפילה היא שיעור והזדמנות לחזור אל עצמך