אני חסר אונים מול כיבוי התאווה, ואני מודה שלא איבדתי שליטה על חיי, אני מאמין שרק כח גדול ממני יכול להחזיד אותי לשפיות.

נשמע לכם מוזר?

כן, עם זה קמתי הבוקר.

בעקבות התמכרות חיובית לפורום, הראש שלי מלא ברעיונות כתיבה, עם זה אני הולך לישון בלילה, ועם זה אני קם בבוקר, כבר עשרים ימים, בחסד אלוקים רק להיום.

הבוקר קמתי מתוסכל, הייתי רגיל מקדמת דנא להתעורר בבוקר עם פנטזיות שימוש, נהניתי מלאונן עליהם אפילו בלי גמירה.

והבוקר אני חסר אונים, קמתי, ולא הצלחתי להתחבר לפנטזיות, זה לא עשה לי את זה, הראש שלי לא הצליח לפנות מקום לתאווה. הרגשתי מבואס בלי בדיחות, ניסיתי להתרגש מדימויים של פטישים שלי, ולא הצלחתי, אני מרגיש כמו שלקחו לי את הממתק הכי אהוב עלי.

אני חוסר אונים מזה שלא יכולתי לאבד שליטה על חיי אפילו לרגע קט, רק אלוקים גדול ואוהב יכול להחזיר אותי לשפיות, שאני יבין, כי לא לקחו לי שום ממתק, נתנו לי ממתק חדש.

המשתוקק כתב on 11 ינו' 2021 08:33:

אוהבים
אני מקווה שעם הזמן אני יוכל להגיע למקום המיוחד שלך.

כן, עדיין אני בחוויה של חוסר אונים מכיבוי התאווה, הבוקר ניסיתי שוב להצית בי את התאווה לייט, זה הצילח אבל רק במולטי לייט, למה אני עדיין מנסה להכניס את עצמי לזה בכוח? כי אני עדיין מחפש ריגוש לשם ריגוש.
אני חסר אונים מול הצורך הזה, שבו בעצם אתה לא נדלק, ואתה חייב תידלוק מסוים.
אני מאמין שחברים מסוימים היו מתים לקבל ממני את "מתנת כיבוי התאווה", אבל מה נעשה והמחלה היא שלי ולא שלהם.
אני מבקש מאלוקים להרפות לגמרי, להסתדר בלי הצורך בריגוש לשם ריגוש, למלאות אותי בכיוונים רוחניים שכרגע הם לא ממש מעניינים אותי, הייתי מת אולי שהם יענינו אותי לפחות כמו שזה מעניין חברים אחרים, אבל מה נעשה והרוחניות היא שלהם ולא שלי.

אני מרגיש עדיין את הקושי המוזר, לא חוויתי אותו כל כך בעבר.
כנראה בזכות הכתיבה שלי באתר והמוח התפוס בזה, אני מפריש דופאמין בהתמכרות חיובית, (כן, התמכרתי לזה),
ופשוט לא נשאר לי מאגר של דופאמין לתאווה.
אני מרגיש את זה לא רק במחשבות, אפילו בראיות. כידוע לכם אני מתעורר מאד מפטישים (לאחרונה בעיקר מגרביונים), וכל פעם שראיתי אשה ברחוב, או בסרט, או אפילו תמונה (כן, יכולתי לשבת "שעות" ולעלעל בקטלוגים של גרביונים), הייתי פשוט משתגע באותו רמה של מכור לפורנו וכדומה. ובימים האחרונים, זה לא עושה לי את זה, משהו עמוק בפטיש נכבה לי, אני בפירוש מרגיש "אובדן". אתמול אפילו היו לי הרהורים אולי לעשות פסק זמן מהאתר כדי לא לבזבז את הדופאמין, כדי שישאר לי משהו, לייט שבלייט, לתאווה. אני לא צוחק איתכם, אני חסר אונים מול זה, ואני מבקש מאלוקים, אל תיתן לי לעמוד באמצע הכביש, או תעביר אותי לגמרי ימינה, או תשאיר אותי עם רגל בשמאל (לא הפוליטי כמובן! חה...חה..חה..).
יש מישהו שעבר חוויה כזו בתהליך הגמילה ויכול לתרום לי מניסיונו?
אוהב, אבל באמת אוהב, את כולכם.

מצטרף למשתוקק למרות שאני לא כתבתי כמוהו בתחילת דרכי.... אבל זכור לי שבשבועות הראשונים עד בער חודש זה היה יחסית קל,
וכמו שמשתוקק אמר ההבדל הגדול אצלי הוא שבעבר בכל רגע שהיה קופץ איזה רצון להשתמש לא היה לי שום כוח להימנע מזה,
היום באסירות תודה אני די רגוע ביום יום, ואם עוברת לי מחשבת שי וש אני פחות או יותר מתמודד איתן,
הבעיה שעדיין קיימת היא כשמשהו לא רגיל קורה ויש לי פירצה ממש או התקף קריז.... במצב כזה אצלי גם כל הכתיבה בעולם לא עוזרת... לענ"ד רק עבודת צעדים ותפילה תעזור לי בזה.

עשר שמעון כתב on 13 ינו' 2021 14:08:

על כגון דא אומר לי הספונסר שלי: תעשה מה שעובד בשבילך, גם אם זה ללעוס נייר

אוהבים אותך יהודה מ.
אני ממש יכול להבין שאצל מישהוא הסתכלות על גרביונים זה יהיה כמו למישהוא אחר הסתכלות על מקומות אחרים באשה.
יש שמכורים לכפות רגליים של נשים, יש שמכורים לגברים. לא משנה העיקר שאנחנו מכורים ושיש לנו פיתרון רוחני שעובד.
בהצלחה !

קדושת מכור למחשב כתב on 13 ינו' 2021 15:35:

אייך אומרים: כל אחד והסריטה שלו
ואנו מוסיפים: כל אחד מה שעובד בשבילו

אז זהו, היום הצלחתי לאזור כמה טיפות דופאמין ולאונן לייט בלי גמירה, אבל עם הרבה אורגזמה ותחושת כייף. ופה טמון החוסר שפיות שלי כרגע, אתמול כששמעתי את ההרצאה של החבר בני יעקב, הבנתי את זה יותר טוב.
אני מנסה כרגע להנות משתי העולומות, מהעולם של הניקיון בהגדרות באמצעות האתר, והעולם של בילוי קצר ולייט באמצעות הפנטזיה וטיפות הדופאמין.

אלא שאני כנראה לא מבין עדיין דבר אחד, אני לא מנהל את ההתמכרות גם לא בקצב שלה, ולעולם אני לא יוכל לנהל את ההתמכרות גם לא בקצב שלי.

מי שיחליט בסופו של יום אייך אני ירגיש זה רק אלוקים, ואם הוא החליט לגעת בי באמצעות ההתמכרות, הוא לא עשה את זה בשביל ההימנעות, אלא בשביל ההתמלאות הרוחנית שלי, הוא כנראה לא יאפשר לי להתמחמק ממנה, גם לא באמצעות הסדר שלום עם התאווה של "תחיי ותני לחיות" .

אני יצטרך להבין בסופו של דבר, רצוי בתחילתו, שמעט תאווה זה מדד לאי מילוי רוחני, ועד שאני לא יתמלא רוחני ויגשים את היעד של אלוקים עבורי, הוא ימשיך לגעת בי בצורות שהוא יודע.

אני צריך להתחיל גם להתמלאות, לא רק לרוקן תאווה, החוסר אונים שלי כרגע שאני לא בקטע של מילוי רוחני, אלא בקטע של ריקון תאוותי.
פה טמון החוסר שפיות שלי כרגע, ואני מוסר גם את זה לאלוקים שינחני ברצונו ממני.

אוהבים אותך מאוד וגם מזדהה מאוד..
חולפת לי בראש תמיד המחשבה " רק להסתכל", " רק טיפה" , בצורה שאוכל להנות בלי לאפס ובלי הכאב שבא בעקבות זה..
אני צריך להבין שעבורי :
1. כל טיפה של רעל שאני מזריק היא הרסנית, והיא מערעת אותי מבפנים.
2.אין לי את הפריבילגיה להנות " קצת" אני חייב לויתר גם על הקצת הזה היום.

סוף סוף נפלה לי התובנה הבוקר אני אמנם נקי רק להיום בחסד אלוקים לא מובן מאיליו רק 24 יום, אבל אני עוד לפני צעד 1.
אני לא באמת הרגשתי בתחתית, אני לא התנקיתי בגלל חוסר אונים, אני בסך הכול מחפש תאווה לא חונקת, אולי אני ישיג את המטרה, אולי זה מספיק בשבילי. אבל מה שבטוח שלעולם הרוחני עוד לא נכנסתי.
העולם הרוחני, הברית עם אלוקים, זקוקה לכניעה מוחלטת, טוטאלית, אבסולטית. לא בגלל כן תאווה - לא תאווה, לא בגלל מחלה או החלמה, לא בגלל אובססיה או רגרסיה. אלא בגלל ריקנות רוחנית שזקוקה למילוי.
מול התובנה הזו אני בטח "חסר אונים", אני בצעד מינוס 0.

אוהבים!! 
מזדהה מאוד! 

יהודה מ כתב on 15 ינו' 2021 08:11:

בשבת נפלה לי תובנה יותר עמוקה:
כל הסיכוי של המכור להתחבר לרוחניות זה רק דרך התאווה, הרי רוחניות של תורה ותפילה, עבודת ה', לא מספיק מדברים למכור, עובדה שהם לא מנעו ממנו להשתמש והשאירו אותו עם ריקנות.
באמצעות התאווה והחוסר אונים, יש סיכוי להתמלאות ברוחניות, אבל לעולם החוסר אונים חייב להישאר, אחרת תלך גם הרוחניות.
לזה קוראים: שטחים תמורת שלום.
שטחים אפלים תמורת שלום עם אלוקים.