הבוקר התעוררתי בעצלתיים, בשונה מאשתי שקמה כמו נמר,
שמח בכך שכל השבוע קמתי מוקדם והתפללתי במניין של 7, מוכן לסלוח לעצמי שהיום הרשתי לעצמי אחרת,
אני רוצה לשתף שכשאני נגמל מהתאווה אני רואה פגמים נוספים בתפקוד שלי הקשור גם למשמעת עצמית כנראה,
אחד הדברים זה הלקום בבוקר לתפילה,
ימים שיש לי מוטיבציה ואני קם, ימים שממש לא באלי לקום לתפילה ומעדיף להתפלל בבית,
כביכול זה אתגר ליד אתגר התאווה, משהו אחר להתרכז בו.
מכירים את ההתמודדות הזו? מה הטיפ שלכם לשיפור בתחום?
יש אנשים שגם אם ילכו לישון ב3-4 לפנות בוקר, למניין של 7 הם יגיעו!!!
למה אני מוותר לעצמי? יש בי גם פחד מעייפות גדולה בהמשך היום, נראה לי שזה רק תירוץ