אם הייתי מתבקש לדרג את המצוות האהובות עלי, אחת הראשונות ברשימה תהיה מצוות התוכחה – תארו לעצמכם: לראות מישהו עושה משהו לא בסדר, להעיר לו ולקבל שכר על זה! ועוד יותר, אם לא הערתי לו אז אני מקבל את העונש על העבירה שלו, כלומר אני ממש חייב להעיר לו!
...
מאז שאני זוכר את עצמי נהניתי להעיר לאחרים, אם לאחים שלי שלא סיימו את האוכל בצלחת או שברכו ברכת-המזון מרישא ועד גמירא תוך 30 שניות. ואם לחברים בתלמוד-תורה, ואח"כ בישיבה, על מגוון נרחב מאוד של דברים.
באמת שלא הבנתי למה ההורים שלי לא מרוצים מזה שאני מנסה לחנך את אחי הקטנים, להרבות מצוות וטוב בעולם...
לא הבנתי למה החברים לא מודים לי מעומק ליבם כשאני מעיר להם להכניס את החולצה למכנסיים או מזכיר להם לברך ברכה אחרונה. "אהוב את התוכחה" לא?
וכשהם לא היו מתנהגים בהתאם לציפיות שלי – כלומר מודים ומנשקים את כפות רגלי – וחמור מכך, מעיזים להתעצבן עלי בגלל זה, הייתי נפגע עמוקות. אם זה בבריחה לממתקים וחטיפים, ואם זה בבריחה לתאווה. לפעמים הייתי נוקם בהם על כך בגנבת ממתקים מהם כפיצוי על מה שהם העזו לעשות...
מאז הצמחתי קצת זיפים וכרס לא קטנה (די בזכות כל הממתקי-פיצוי שהייתי קונה או גונב), ועדיין אני מוצא את עצמי מעיר לאחרים כמה פעמים ביום לפחות על דברים כאלה ואחרים.
...
פתאום, אחרי כמה חודשים בהחלמה, אני מתחיל לחשוף את פגמי האופי שלי, ולפתע אני מבין שמעולם לא עניין אותי באמת שהם ינצלו מעברות ודין ערבות וכדו'. הייתי (ועודני) חסר ביטחון עצמי, וכשאני ניגש למישהו ומעיר לו על דבר זה או אחר אני בעצם מאותת לו ולעצמי "אני שווה יותר ממך! אני קם לתפילה בזמן, ואתה מאחר!", אני מנסה לכסות את רגש ה"אני לא שווה כלום" בלומר לעצמי "אני שווה יותר ממנו". ואם החבר יתפוס את עצמו בידיים ויתחיל לקום לתפילה, אני לא אשמח על הזכות שנפלה לידי, אלא אתאכזב שאין לי יותר למי להעיר ועל מי לרדת.
ניסינו להגביה את עצמנו ע"י הנמכת האנשים מסביבנו.
אז אני מודה לאלוקים ולתוכנית שאיפשרו לי לחשוף את פגם האופי המהותי הזה שבי, ומקווה ששיתופו כאן יסייע לעוד אנשים להכיר את עצמם קצת יותר טוב. ואתפלל, "א-לי, עזור נא לי, רק להיום, שלא לדחוף את אפי לעסקיהם של אחרים, ויהי רצון מלפניך שאחוש סיפוק אמיתי מפיתוח האישיות שלי ולא מחשיפת הפגמים באישיותם של אחרים." אמן.
