כמה מילות הסבר:

הרב אברהם י. טווערסקי היה אדם מעורר השראה בעיני. הוא היה אישיות בעלת ידע תורני רחב, ויחד עם זאת גם רופא ופסיכולוג מפורסם.
לרב טווערסקי היה ידע עצום בנושא ההתמכרות בכלל ו-12 הצעדים בפרט. במהלך השנים הוא עזר למאות אם לא אלפי אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. הוא היה תומך נלהב של תוכניות 12 הצעדים, והיה תומך נלהב של GYE כמעט מההתחלה.

שנה לאחר פטירתו, יעקב נדל - אחד המייסדים של GYE - הוציא ספר בשם "His Final Mission" שמיוחד להתמודדות מול ההתמכרות לתאווה ואינטרנט. הספר כולל אוסף עצום של מאמרים, תמלולי הרצאות, התכתבויות ועוד - כל דבר שהרב טווערסקי אמר או כתב על התמכרויות ותאווה.
כפרוייקט אישי, החלטתי לתרגם חלק מהמאמרים שנכללו בספר הזה. קיבלתי את רשותם של GYE, ויצאתי לדרך.
לי אישית, הכתיבה של הרב טווערסקי מאוד עזרה בצעד 2 - לחבר את הא-לוהים של תוכנית 12 הצעדים לאלוקים הדתי שהכרתי מאז ומתמיד. חברים אחרים ששיתפתי אותם במאמרים גם הרגישו שזה מאוד עוזר להם.
וכולי תקווה שהחברים פה ימצאו תועלת בזה.

מילת אזהרה: אני לא מתרגם מיקצועי. ייתכן בהחלט שהטקסט צריך הגהה ועריכה.
לתגובות, הערות, הארות ופירגונים: avi.cohen1456@gmail.com

מוסר ושתיים-עשרה הצעדים / הרב אברהם טווערסקי

מקור: His Final Mission עמ' 59

קובץ להדפסה

הרב טווערסקי שיתף איתי מאמר שהוא כתב עבור האתר TorahWeb.org ב-2010. הוא מתאר היטב איך תוכנית 12 הצעדים נובעת מעקרונות התורה, ונותן סיכום ברור של 12 הצעדים ואיך הם מיושמים עלינו כיהודים חרדים.

מצאתי עניין בכך שבמספר מקרים, הנביאים הוכיחו את העם ע"י השוואת התנהגותם הבוגדנית לזו של אלכוהוליסטים - לדוגמא "שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר." (ישעיהו כ"ט, ט'). אנשים חוטאים, נכנעים לפיתוי עובר הנאה רגעית, מתעלמים מההשלכות ההרסניות ארוכות-הטווח. זו התנהגות טיפוסית של אלכוהוליסט. כל ההַתְרצות ומנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים בהם אנשים משתמשים כדי לבצע חטא, דומים לאלו שבהן משתמש האלכוהוליסט.

המוסר התחיל עם משה רבינו והמשיך בגמרא. הוא הורחב בספרי המוסר הקלאסיים, כלומר ראשית חכמה, חובות הלבבות, אורחות צדיקים ומסילת ישרים. ר' ישראל סלנטר ייסד את לימודי המוסר, בונה מהלכים מסודרים על הנושא, ותלמידיו העשירו רבות את התחום. ליצירות מוסר בנות-זמנינו, מכתב מאליהו של הרב דסלר ועלי שור של הרב וולבה יש ערך מיוחד, מאחר שהן מדברות לדורנו.

לכל ההצעות של מקורות המוסר יש ערך. עם זאת, מאמצי האדם לשפר את הרוחניות שלו הינם בדרך-כלל עניין פרטי. איננו שותפים לטעויות שאנשים עשו, מה פגמי-האופי שלהם, ובאלו טכניקות הם משתמשים כדי לשפר את עצמם. בארבעים שנים של עבודה עם אלכוהוליסטים, הייתה לי ההזדמנות להתבונן איך אנשים משנים בהצלחה את ההתנהגות הבוגדנית שלהם.

תוכניות 12 הצעדים הם שיטה מאוד יעילה להתגבר על הפגע של מגוון התמכרויות - אלכוהול, סמים, אוכל, הימורים, תאווה ומספר אחרות. כמה דעות הושמעו בנוגע להתאמה של התוכניות האלו ליהודים שומרי-תורה, והייתי רוצה להבהיר את הנושא.

במידה שרוב המפגשים הינם מעורבים, זה כבר הועלה כהתנגדות. זה לא פגם מובנה של התוכנית - זו דווקא בעיה לוגיסטית שיכולה להיפתר ביצירת קבוצות נפרדות לגברים ונשים.

מאחר שרוב המפגשים מתקיימים במרתפי כנסיות או מרכזים חברתיים, ישנם המרגישים שאלו תוכניות נוצריות. העובדה העצובה היא שמעט מאוד בתי-כנסת יפתחו את דלתותיהם למפגשי תוכנית. הואיל ומגוון ההתמכרויות השפיעו חמורות על יהודים רבים, זו תהיה מצווה לבתי-הכנסת לפתוח את דלתותיהם למפגשים.

ניתן לטעון שהראשונה מתוכניות 12 הצעדים, אלכוהוליסטים אנונימיים, הייתה התפתחות של קבוצה נוצרית. זה אמת. עם זאת, כפי שכבר נראה, לא רק שהתוכן של תוכניות 12 הצעדים מתיישב עם התורה, אלא באמת נראה שהוא הותאם ממקורות תורניים. אינני יכול להבין כיצד למייסד של AA, ביל וילסון, היה גישה למושגים הנמצאים בגמרא וביצירות המוסר. העובדה שאלו אומצו ע"י קבוצה נוצרית לא פוסלת אותם, בדיוק כמו שקדושה בשמו"ע לא נפסלה כשעיבדו אותה לתפילה נוצרית.

אנשים מסוימים חושבים בטעות שהצעד החמישי הוא כמו וידוי נוצרי. כפי שנראה עוד מעט, הוא לא. בואו נציץ לשתיים-עשרה הצעדים.

צעד 1: הודנו שאנחנו חסרי-אונים מול האלכוהול - שאיבדנו את השליטה על חיינו

צעד 2: הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתינו.

זה העיקרון האמירה בגמרא (קידושין ל:) שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. במילים אחרות, בלי עזרת הקב"ה, אנחנו חסרי אונים מול היצר הרע. ואכן, הגמרא מספרת על שניים מגדולי הצדיקים שפותו ע"י השטן וכבר היו באמצע ביצוע החטא, והם ניצלו רק ע"י התערבות ה'. (קידושין פ"א.)

הגמרא מייחסת חטא לאי-שפיות זמנית (סוטה ג.). על-כן, אנחנו חסרי-אונים מול הפיתוי לחטוא בלי עזרת אלוקים, ממש כמו שהאלכוהוליסט חסר-אונים מול הפיתוי לשתות, ורק כוח גדול ממנו (שאנחנו מגדירים כאלוקים) יכול למנוע את ההתנהגות הבלתי-שפויה.[1]

חוסר האונים שלנו מול החטא נובע בעיקר משני גורמים:

הכוח המוחץ של היצר הרע. זה מתואר היטב במאמר מפחיד בעיני מאת ר' ירוחם ליבוביץ' "ארץ ניתנה ביד רשע", שבו הוא מתאר את הכוחות יוצאי-הדופן של השטן (דעת, חכמה ומוסר ח"ב עמ' קל"ט). המאמר הזה נכתב בתרפ"ח, הרבה לפני ההתרחבות העצומה של כוחות השטן הכבר-מבעיתים באמצעות האינטרנט והטלוויזיה.

הפגיעות שלנו להונאה עצמית. ממש כמו שופט שלוקח שוחד, השיפוט שלנו מסתבך משמעותית ע"י הרצונות שלנו, שהינם שוחד רב-עוצמה. הרב דסלר מתייחס לזה במאמר שלו "מבט האמת" (מכתב מאליהו, כרך א').

בלי סייעתא דשמייא, אנחנו חסרי-אונים.

צעד 3: החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוקים, כפי שאנו מבינים אותו.

הביטוי "אלוקים כפי שאנו מבינים אותו" היה מקור לבלבול. מטרתו הייתה להימנע מלהתייחס לאל של דת כלשהיא. היהודי אמור לומר, "החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת ה'". הצעד הזה מבוטא בשני מושגים תורניים: 1) בטל רצונך מפני רצונו (אבות ב' ד'), 2) "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ." (תהילים נ"ה, כ"ג).

משה רבינו מזהיר אותנו לא להניח שאנו שולטים בגורלנו. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל." (דברים ח', י"ז-י"ח).

צעד 4: עשינו בדיקת-מלאי מוסרית[2] נוקבת וחסרת-פחד.

כל ספרי המוסר מדגישים שוב ושוב את החשיבות של חשבון-הנפש, חשבון אישי שאי אפשר לבטאו טוב יותר מ"בדיקת-מלאי מוסרית נוקבת וחסרת-פחד." זו אכן חייבת להיות חסרת-פחד, משום שזה דורש אומץ לעשות חיפוש עצמי בכנות ולהתעמת עם חלקים של אופיינו ואישיותנו שאיננו רוצים לדעת על קיומם. שלמה המלך אמר "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" (משלי כ"א, ב'). זה כל-כך קל לתרץ ולהצדיק את מעשינו.

בעשיית בדיקת-מלאי מוסרית, אנו חייבים לרשום את נכסינו וגם את נטלינו, את זכויותינו ואת חובותינו, משום שזו הדרך היחידה שבה נוכל להשיג הכרה-עצמית אמיתית. גדול המוסר ר' ירוחם ליבוביץ' אמר שאם אדם לא מודע לחסרונותיו, הוא אינו יודע מה עליו לתקן. לעומת זאת, אדם שלא מודע ליתרונות האופי שלו נמצא במצב אומלל יותר, משום שהוא אינו מודע לכלים שקיבל כדי לחיות חיים ראויים.

צעד 5: הודינו בפני אלוקים, עצמנו ואדם נוסף על טבעם המדויק של פגמינו.

הצעד הזה פורש בטעות כווידוי קתולי. זה אינו נכון. במדריך שלו לחיים ראויים (צעטל קטן), ר' אלימלך מליזענסק אומר שעל האדם לחשוף את עצמו לחבר נאמן, ולהודות בפניו על כל דבר שעשה, ואפילו במחשבות השפלות ובחשקים ששוכנים בו. הבעתם שוברת את כוחו של היצר הרע.

עבירות מוסריות אישיות לא אמורים להתגלות ברבים, אבל אנחנו צריכים לשתף את חולשותינו הבין-אישיות. הן בדרך-כלל בשל הדחפים הרכושניים שלנו, שמובילים לקנאה וחוסר כנות.

צעד 6: נהינו מוכנים שאלוקים ישחרר אותנו מפגמים אלו באופיינו.

צעד 7: ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מחסרונותינו.

אנחנו בד"כ יכולים לשלוט בהתנהגות שלנו, אבל יש לנו קצת או בכלל לא שליטה על הרגשות שלנו. זה ברור מהגמרא שאנחנו נולדים עם מספר תכונות אופי, שחלקן אנחנו יכולים לזכך ולכוון למטרות טובות. אנחנו לא יכולים, בכוחותינו שלנו, להיפטר מכמה תכונות לא רצויות.

ידוע שהחפץ חיים הקדוש התפלל בדמעות מול ארון הקודש שאלוקים ישחרר אותו מרגשות הכעס שלו. החפץ חיים מעולם לא הראה כעס, משום שהוא היה בשליטה על ההתנהגות שלו, אבל הוא לא יכל לחסל את הרגשת הכעס, והתפלל לאלוקים שיסיר אותה.

כמובן, אנחנו צריכים לעשות את שיעורי הבית שלנו לשחרר את עצמנו מהתכונות השפלות, וכך אדם נהיה "מוכן שאלוקים יסיר את הפגמים האלו באופייו." האדם צריך לעשות את כל מה שביכולתו, ואז יוכל "לבקש בענווה שישחרר אותו מחסרונותיו."

צעד 8: עשינו רשימה של כל האנשים שבהם פגענו, ונהינו נכונים לכפר בפניהם כולם.

הגמרא אומרת שלמרות שחטאי האדם נמחלים ביום הכיפורים, זה לא כולל גם חטאים שבין אדם לחברו. מחילה אלוקית ניתנת רק אם האדם חיפש בכנות מחילה מהאדם שבו הוא פגע או העליב.

צעד 9: כיפרנו במישרין על מעשים אלו, פרט למקרים שמעשה זה היה פוגע בהם או באחרים.

מעניין לציין שיש מחלוקת בין שניים מהאחרונים האם אדם צריך לעשות כפרה, אם בעשיה זאת הוא יצער את הנפגע. אדם ביקש ממני למחול לו על שהפיץ עלי שמועה רעה. מחלתי לו, אבל הייתי מעדיף שלא יספר לי על זה, משום שעכשיו אני דואג איזו שמועות רעות מסתובבות עלי.

במקרים כאלו, ר' ישראל סלנטר אומר שעדיף לאדם לא לבקש מחילה, משום שזה ירגיז את האדם. החפץ חיים, לעומתו, אומר שהאדם חייב לבקש מחילה בכל מקרה. שעשע אותי שביל ווילסון נמשך לדעתו של ר' ישראל סלנטר.

"כיפרנו במישרין לאנשים אלו בכל מקום שהדבר ניתן." המילים האחרונות הן הסתייגות מעניינת. מה תוכל לעשות אם האדם שבו פגעת עבר לארץ אחרת, ואין דרך שתוכל למצוא ולהשיג אותו? סידורו של שבת אומר שכאשר אתה מתחרט באמת על מעשיך ומיצית כל אפשרות לנסות ליצור קשר אישי עם האדם שבו פגעת, אתה יכול להניח שה' ישים בליבו שיסלח לך.

צעד 10: המשכנו בבדיקת-המלאי האישית, וכששגינו הודינו בכך מייד.

בעלי שור, הרב וולבה אומר שכדאי לאדם לשאת מחברת ולתעד מקרים בעלי אופי מוסרי ולסקור אותם בסוף היום. אנחנו יכולים כ"כ בקלות לשכוח דברים שאנחנו לא רוצים לזכור, אבל בדיוק הדברים האלו דורשים את תשומת-ליבנו. לשמור חשבון-נפש מתמשך זו הדרך הטובה ביותר לזהות טעויות ולתקן אותן.

אי אפשר להדגיש מספיק חזק את "וכשטעינו הודינו בכך מייד." הנטייה הטבעית היא להגן על טעויותינו ולתרץ אותן. זו שגיאה גסה. אירועים פוליטיים שקרו לאחרונה הוכיחו ש"טיוח" לא עובד. האדם יגיע לתוצאות טובות בהרבה אם הוא יגבר על הנטייה להגן על השגיאה ויודה בה מייד.

אחד ממפרשי התורה מציין את הגדולה של אברהם אבינו. התורה אוסרת בחריפות קורבן אדם: "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם." (דברים י"ב, ל"א). במשך עשרות שנים אברהם הטיף נגד עבודת האלילים הפגנית הזו, אומר שאלוקים לעולם לא ירצה קורבן אדם.

כעת, אברהם מבין שה' רוצה שהוא יקריב את יצחק, והוא באמת משתוקק למלא את רצון ה'. אבל איך הוא יעמוד מול המוני האנשים שלהם הוא אסר בתקיפות קורבן אדם? הוא יאלץ לומר, "במשך שישים השנים האחרונות, מה שאמרתי לכם היה טעות." אברהם מוכן להודות שכל חייו הוא שגה. זו הגדוּלה של אברהם.

צעד 11: חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי עם אלוקים, כשאנו מקשים רק לדעת את רצונו, ואת הכוח לבצע זאת.

ספרי המוסר והחסידות גדושים בעיקרון הזה. במקום להתפלל על צרכים אישיים, דוד המלך אומר, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ - שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (תהילים כ"ז, ד'). כשה' מופיע בחלומו של שלמה המלך ומציע להעניק לו משאלה, הוא מבקש רק חוכמה.

בתפילה קודם התפילה הנלהבת שלו, ר' אלימלך מליזעסק מתחנן לעזרה אלוקית בתפילתו. הוא מסיים את תפילתו כך, "ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדנו אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב."

צעד 12: משעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלו, ניסינו לשאת את הבשורה לאלכוהוליסטים, וליישם עקרונות אלו בכל תחומי חיינו.

התורה מלמדת אותנו שיש לנו חובת עריבות - אחריות הדדית אחד לשני. ישנה מצווה דאורייתא של תוכחה - לגנות התנהגות לא ראויה. אכן, אם לאדם יש אפשרות של השפעה חיובית על אדם אחר והוא אינו עושה זאת, הוא מוחזק כאחראי על עבירות השני.

הגמרא אומרת שיש משפט אחד שכל התורה תלויה בו: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג' ו'). התורה דוחה את הרעיון של "תן לאלוקים את ששייך לו, ולקיסר את ששייך לו." אין לנו שני אמות-מידה, אחת לדת ואחת לחול. אנחנו נדרשים לתרגל את עקרונות התורה "בכל תחומי חיינו."

תנו לי לשתף איתכם תובנה.

הרמב"ם אומר שתשובה אמיתי מושגת כש"יעיד עליו יודע מחשבות, שלא ישוב לזה החטא לעולם." (הלכות תשובה ב', ב') מפרשי התורה שואלים, איך הרמב"ם אומר זאת? לאדם תמיד יש בחירה, החופש לעשות טוב או לחטוא. אם ה' מעיד שלא ישוב לזה החטא לעולם, אז או שהאדם יאבד את הבחירה שלו, או שעדותו של ה' אינה נכונה. שתי האפשרויות לא יעלו על הדעת.

הגעתי למפגש של אלכוהוליסטים מחלימים שבו הדובר אמר, "האדם שהייתי היה שיכור, והאדם שהייתי ישתה שוב. אם אי-פעם אחזור להיות האדם שהייתי, אני אכן אשתה שוב." לפתע, דברי הרמב"ם נהיו ברורים.

חטא לא קורה בחלל ריק. חטא קורה כשאדם נמצא במצב רוחני שמאפשר לחטא לקרות.

לדוגמא, אדם חרדי לא יאכל טרף. הוא נמצא ברמה של שמירת תורה שבה אכילת טרף היא בלתי אפשרית. בואו נניח שהוא מגלה שהוא בשוגג דיבר לשון הרע. הוא מתחרט עמוקות וגומר אומר, "אני חייב להיות יותר זהיר עם הדיבור שלי."

תשובה טובה? לא, אומר הרמב"ם. לדבר לשון הרע זה חטא חמור, ממש כמו לאכול טרף. ועדיין, למרות שזה בלתי-אפשרי שהאדם הזה יאכל בשגגה טרף, זה לא בלתי-אפשרי שהאדם הזה ידבר בשגגה לשון הרע. תשובה אמיתית, אומר הרמב"ם, היא שהאדם ירומם את עצמו לרמה של קדושה שבה דיבור לשון הרע בשגגה הוא בלתי אפשרי כמו אכילת טרף.

זה אפשרי, כמובן, שהאדם יתדרדר מרמת הקדושה הזאת, בכזה מקרה הוא אכן עשוי לחזור על המעשה. על-כן, ה' לא יעיד שהאדם לא יבצע את החטא שוב לעולם; במקום זאת, ה' מעיד שהאדם הצליח להגיע לרמת קדושה שבה חטא כזה אינו אפשרי. זו הסיבה שהרמב"ם, שלא כהרגלו, בוחר להתייחס לה' כ"יודע מחשבות", כלומר, יודע שהאדם השיג את הרמה הרוחנית.

זו הסיבה שהרמב"ם ממשיך, שעם כזו סוג של תשובה יכול האדם לומר, "ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (הלכות תשובה ב', ד').

[1] כאן חשוב לציין שהתמכרות איננה יצר הרע, אלא מחלה שצריכה טיפול, כפי שהרב טווערסקי מציין במספר מקומות אחרים. מחשבה אחרת תהיה טעות עם השלכות פוטנציאליות קטלניות. -המתרגם

[2] בד"כ מתורגם כ"חשבון נפש", אך כדי למנוע בלבול עם החשבון-נפש היהודי, העדפתי את התרגום היותר-מילולי. -המתרגם

כשר למהדרין זה לא מספיק / הרב אברהם טווערסקי
מקור: His Final Mission עמ' 95

קובץ להדפסה

"מיהו החכם? הלמד מכל אדם." (אבות ד', א') בתקווה שאהיה חכם, אני מנסה ללמוד מכל אדם. במשך מעל לארבעים שנה, העבודה שלי עירבה טיפול באלכוהוליסטים, ואני רוצה לשתף מה שלמדתי מהם.

חלק מהאלכוהוליסטים מתייעצים עם פסיכיאטר או פסיכולוג. עם זאת, אפילו הטיפול הטוב ביותר לא יוכל להשיג כלום אם הלקוח עדיין שותה. אין טיפול שיכול לעשות רושם על מוח ששטוף באלכוהול. האדם חייב קודם להתנזר מאלכוהול, ורק אז הטיפול יוכל להועיל.

אבל, אולי תשאלו, אם האדם מתנזר מאלכוהול, למה יש צורך בטיפול? התשובה היא שאם כל מה שהאלכוהוליסט עשה זה להפסיק לשתות, והוא לא עשה שום שינויי אופי משמעותיים, הוא מה שנקרא "שתוי יבש". כלומר, למרות שהוא אכן "יבש", ההתנהגות שלו שונה בקושי מזו של תקופת השתייה. הוא עדיין אותו אדם מרוכז-בעצמו, לא-מתחשב, עקשן, מלא הצדקה-עצמית, לא סובלני וקצר-רוח שהוא היה כששתה. כך שהתנזרות מאלכוהול זה אכן צעד ראשון הכרחי, אבל זה רק הצעד הראשון. ה"שתוי היבש" חייב להמשיך ולשפר את אופיו ולזנוח את ההתנהגויות שהובילו אותו לאלכוהול מההתחלה.

ההתקדמות הזו מיושמת גם ליידישקייט. אדם שמפר את המצוות הוא כמו האלכוהוליסט שעדיין שותה, והוא אינו יכול לבצע את היידישקייט. אם אדם יוצא ידי שמירת כל המצוות, הוא אכן לקח את הצעד הראשון ההכרחי, אבל זה רק הצעד הראשון. אדם כזה עדיין "שתוי יבש" רוחנית, עדיין לא מפנים ומיישם-במלואו את היידישקייט.

במה, אם כן, כרוך יישום מושלם של היידישקייט? הקשיבו למילותיו של ר' חיים ויטאל, התלמיד המובהק של האריז"ל: "ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד. ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ק"ה) "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש" שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה ע"א) "מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו'" וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא  נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות." (שערי קדושה א', ב').

ממש כמו שהאלכוהוליסט חייב לשפר את האופי שלו כדי להיות מפוכח, אדם שרוצה להיות עובד ה' חייב לשפר את המידות שלו. חייבים לזכור, כמובן, שממש כמו שאלכוהוליסט לא יכול לשנות את האופי שלו תוך כדי שתייה, גם האדם לא יכול לשפר את המידות שלו אם הוא לא שומר על ההלכה. חטאי התורה הינם רעלים הגורמים לחוסר-יכולת לטפל במידות.

בעלי המוסר מסבירים שלמרות שעשיית חטא זה אכן חמור, זה לא נהיה חלק מהאישיות של האדם, והאדם יכול לעשות תשובה על כך. תכונת אופי רעה, לעומת זאת, נהית חלק מהאישיות של האדם והרבה יותר קשה לעקור.

אבל אנחנו לא חושבים ככה. אם אדם חרדי איבד את מיזגו, ככל הנראה עדיין נחשיב אותו לחרדי, אבל אם גילינו שהוא אכל סנדוויץ' חזיר, אנחנו לא נחשיב אותו לחרדי. ר' חיים ויטאל אומר שאדם שכועס לא שונה מאדם שאוכל טרף.

משה רבינו אומר, "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו (כלומר, שיהיו לכם מידות טובות), וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו..." (דברים י', י"ב-י"ג). כמו שהזכרנו לעיל, משה רבינו ממקם יראת שמיים, חיקוי מידותיו של ה' ואהבת ה' לפני קיום המצוות.

הכוונה ב'יראת שמיים' היא לא רק לפחד מעונש על עשיית עבירות. פחד כזה הוא ילדותי, אבל הוא הכרחי כהתחלה. ילד בן שנתיים שרץ לכביש לא יכול להבין הרצאה על סכנות התעבורה, וחובה להפחיד אותו בפץ'. עם זאת, הפץ' לא צריך להכאיב לילד.

אני זוכר שכשאחי הקטן טיפס מהחלון על הגג. אבא שלי קרא לו בחזרה בעדינות, ואז לקח את היד של הילד בידו, ונתן פץ' חזק לתוך היד שלו, לא של הילד. שום כאב לא הוטל על הילד. זו הייתה הפעולה של הפץ', לא הכאב, שהעבירה את העונש. הפעולה הראתה את חוסר-ההסכמה של האבא, והילד לא היה צריך להיפגע כדי לקבל את המסר. כשהילד מגיע לגיל השכל-הישר, אפילו סוג כזה של עונש צריך להיות מיותר. ההורה צריך להרוויח את הכבוד של הילד לרמה שהילד לא יפעל בניגוד לרצון ההורה.

בוגרים ככל שנהיה, כולנו ילדים, אם לא תינוקות, יחסית לה', ולכן הכרחי שנדע שיש פרס למצוות ועונש לעברות. אבל אנחנו חייבים להתקדם מעבר לכך. יראת שמיים בסיסית משמעה להיות ביראה מהוֹדוֹ של ה', כך שהאדם לא יתנהג בצורה לא הולמת בנוכחותו.  זו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך – להתנהג תמיד עם המודעות שאנחנו בנוכחות של ה'. יראת שמיים בסיסית הינה הכרחית ליידישקייט. בלי יראת שמיים, אפילו ההקפדה הכי גבוהה על כשרות היא לא יידישקייט.

אבל כמה אנחנו רחוקים מזה! הגמרא מספרת שלפני מותו, ר' יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו שיראת השמיים שלהם צריכה להיות לא פחותה ממוראם מבשר ודם. "כשאדם עובר עבירה, אומר שלא יראני אדם, אך הוא לא מפחד לעשות את זה אם היחיד שרואה אותו הוא ה'." (ברכות כ"ח:)

ישנה מגפה איומה של חומרים לא-ראויים באינטרנט שהדביקה אנשים "חרדיים" מסוימים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, ואנשים שואלים אותי מה הנוגדן לזה. כשאני אומר "יראת שמיים", הם אומרים "זה לא מספיק". כמובן שזה מספיק! זה פשוט לא שם. כפי שר' יוחנן בן זכאי אמר, האנשים האלו לא יכנסו לחנות שמוכרת דברים מגונים. הם מפחדים ומתביישים שמישהו יראה אותם שם. אבל הם לא מפחדים ומתביישים להתענג על חומרים לא-ראויים בצנעת ביתם או משרדם, כשהם נראים רק ע"י ה'.

אומרים לי, "אתה לא יכול לצפות לרמה הזאת של יראת שמיים מאנשים. זה לא-ריאלי לצפות מהם להיות החפץ חיים." האם אדם חייב להיות החפץ חיים כדי להימנע מאכילת חזיר? אם אדם לא מודע שהוא בנוכחות ה', ואם אדם לא מתבייש לעשות דברים שהוא לא היה עושה אם אחרים היו צופים, אז הוא הוא לא התחיל את הקטע הראשון של השולחן ערוך, והוא אפילו לא התחיל יידישקייט.

זה לא בלתי-שכיח שילדים לא הולכים בעקבות ההורים שלהם. חלק נהיים יותר חרדיים, אחרים סוטים שמירת התורה. הורים תוהים, "מה השתבש? למה הילדים שלנו חורגים מהדרך שבה גידלנו אותם?"

אל תטעו בכך. הילדים שלנו מאוד רגישים ויכולים לזהות האם היידישקייט שלנו הוא אמיתי או מזויף. יידישקייט אמיתי מתחיל עם "לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" - כלומר, יראת שמיים, כפי שהוגדרה לעייל, ומידות נאותות: שליטה בכעס, היפטרות מטינות, חוסר-כנות, טינה, לשון הרע, חוסר-התחשבות, ופיתוח המידות של חסד, אמת, אהבת ישראל, כבוד והתחשבות באחרים. אנחנו רוצים שילדינו ידבקו ביידישקייט, ולא ירדו מהדרך. רק יידישקייט אמיתי ישמור אותם קרובים אלינו.

שאלות ותשובות על תוכנית 12 הצעדים / הרב אברהם טווערסקי

מקור: His Final Mission עמ' 52

קובץ להדפסה

איך תוכנית 12 הצעדים תואמת להיותי חרדי?

ש: אינני מצליח להבין איך תוכנית 12 הצעדים תואמת להיותי חרדי. תן לי להסביר: כשאני מתגבר על סוג כלשהו של יצר הרע, אני נהיה קרוב יותר לה' ומקבל שכר בעולם הבא; אותו דבר נכון גם כשאני עובד על המידות שלי, ובהחלט כשאני נלחם בתשוקות שלי. אני לא עובד על התמכרות התאווה שלי אך ורק כבעיה פסיכולוגית, כמו שלא-יהודי יעשה, אלא כיהודי חרדי שמנסה לעשות את רצון ה'.

כשאני עובד את תוכנית 12 הצעדים, במיוחד אם אני מוצא את עצמי עם ספונסר לא-יהודי, אני לא עובד על הבעיה שלי כיהודי. אני מרגיש כאילו יש לי בעיה עם האמונה שלי בה', או שהתפילה שלי צריכה חיזוק, ואני הולך לקבוצת תמיכה נוצרית שנותנת חיזוק באמונתנו באלוקים ובתפילה שלנו. אנחנו באמת נדבר על שני אלוהים נפרדים (אני כיהודי והם כנוצרים).

ת: לפני שנים, אדם בהחלמה ביקש ממני שאפתח תוכנית החלמה שמבוססת על ספרי המוסר שלנו. כתבתי את הספר 'שיפור עצמי? אני יהודי!' (Self Improvement? I'm Jewish!) שהיה תוכנית כזו. בסוף הספר אמרתי, "עכשיו תהפוך את הדף ותקרא את 12 הצעדים." השניים היו זהים ביסודם. אולם, במקום הביטוי "א-לוהים כפי שאנו מבינים אותו," אנחנו נאמר ה'.

ספונסר לא-יהודי יכול להדריך אותך בעבודת הצעדים, אבל כל נושא שמערב יהדות צריך להפנות לרב שמבין את תוכנית 12 הצעדים. הספונסר לא מספק חיזוק באמונה, אלא יראה לך איך להשתמש באמונה שלך. ב-JACS (אלכוהוליסטים, אנשים תלויי-כימיקלים ומשמעותיים אחרים יהודיים) יש מספר יהודים חרדיים ואין להם שום בעיה לעקוב אחרית תוכנית 12 הצעדים. כמובן, ביצירת מעגל, אתה לא אמור להחזיק ידיים עם אישה. תוכל למקם את עצמך בין שני גברים.

ישנם כמה הבדלים חשובים בין 12 הצעדים לשיעור מוסר:

• הייתי נוכח בשיעורי מוסר רבים. כולם הבינו את החשיבות של מוסר, אבל אני בספק שאנשים רבים יצאו עם ההרגשה, "אם אתרחק מזה, אני מת!" אדם שרציני בהחלמה מבין שעצם חייו תלוי בעשיית התוכנית - לא תיאורטית, אלא ממש מעשית. אם אנשים היו מקבלים את המוסר כך, הוא היה עובד.
• אף אחד בשום שיעור מוסר שהגעתי אליו לא קם ואמר, "ניסיתי לעשות דברים בדרך שלי, וחזרתי ישר לדרכים הישנות שלי." זה עוזר להמחיש את המסר שחייך תלויים בעשיית התוכנית.
• אני לא זוכר אף אחד בשיעור מוסר שהתרגש כל-כך עד שהתחיל לבכות. זה קורה לעיתים קרובות בתוכנית 12 הצעדים.
• אף אחד בשיעור מוסר לא משתף ניסיון, כוח ותקווה.

למה אני לא מצליח למצוא אפילו ספר מוסר אחד שמדבר על התמכרות?

ש: למה אני לא מוצא ספר מוסר בודד שמדבר על המושג של התמכרות? נכון, מן-הסתם אפשר למצוא רעיונות מסוימים בספרי המוסר שתואמים את מושגי 12 הצעדים, אולי אפילו התמכרות, אבל הרעיון של להיות מותקף במחלה בבירור פשוט לא נמצא בספרי המוסר. חז"ל הבינו את המוח האנושי ואת היצר הרע הרבה יותר טוב מכל פסיכולוג, אבל הספרים רק מדברים על השיטה הישנה של פשוט לא לעשות עבירות ולהחזיק את עצמך; אין 12 צעדים, מחלות או שיטות בדברי חז"ל.

בוועידת הטלפון שמעתי אותך מדבר על העובדה שמצאת את כל 12 הצעדים בשערי תשובה וברמב"ם. אני הסתכלתי בהם, והם בהחלט לא נותנים בבירור את הכלים האלו והם לא מזכירים את המושג של התמכרות.

זה באמת מטריד אותי, כיהודי חרדי, שאני לא יכול למצוא הצלה בתורה, וצריך לפנות לפסיכולוגיה מודרנית ורעיונות חדשים, ולתוכנית 12 הצעדים, מושג שקשור בעקיפין (או ישירות) לנצרות - כאילו שהיהדות לא מספקת עזרה לסוג או החוזק הזה של היצר הרע.

ת: בידע הדל שלי בספרי המוסר, לא מצאתי שיטה מסודרת על התמכרות, למרות שכל העקרונות שם.

אני משער שהשימוש הממכר הנרחב של סמים לא היה קיים כשספרי המוסר נכתבו. למעשה, מגפת השימוש בסמים בעולם החילוני היא תופעה די חדשה (המאה ה-20). או לכל-הפחות, אם שימוש בסמים כן היה קיים, הוא הוחבא טוב מאוד. אלכוהול היה יותר נפוץ, אבל מעולם לא השיג את הממדים הנוכחיים שלו.

הפתגם "שיכור כמו גוי" כבר לא תקף, אבל אני חושד שבימים עברו, הקלון של שיכור היה כה רציני שהוא דיכא שימוש ממכר של אלכוהול. היו שיכורים מועטים והם היו מנודים חברתיים. אלכוהוליזם כמו שאנחנו מכירים אותו - כלומר אלכוהוליסטים מתפקדים - אולי היה קיים במספרים גדולים יותר, אבל גם הוא הוסתר.

כמובן שהשכיחות של שתייה מופרזת בין יהודים גדלה. לפני חמישים שנה, מועדונים לא לקחו על עצמם חתונות יהודיות או בר-מצוות, משום שהם עשו את הכסף שלהם מאלכוהול ולא מאוכל. היום הם משדלים אקטיבית אירועים יהודיים.

בעוד שפעילות אסורה בהחלט הייתה קורַה, אני בספק שהתופעה של התמכרות לתאווה אי-פעם הובאה לידיעתם של מחברי ספרי המוסר.

איך "מסרנו את רצוננו לאלוקים" עובד?

ש: קראתי ספרים והרבה חומר אונליין על תוכנית 12 הצעדים. שני רכיבי ההחלמה העיקריים של תוכנית 12 הצעדים הם תמיכה קבוצתית, שבהחלט אוכל להרוויח ממנה, וצעדים 1-3, שבהם אנחנו מבינים שאנחנו חסרי-אונים, מבינים שרק אלוקים יכול לעזור, ומוסרים את רצוננו לאלוקים. האם תוכל להסביר איך זה עובד? אני יושב מול המחשב שלי עם דחף עצום לעשות עבירות - איך אני לפתע מוסר את רצוני לאלוקים, ואיך זה עוזר? זה במוח? מה משתנה בסיטואציה שלפתע אני יכול לשלוט בעצמי?

ת: זה מעניין מאוד שתוכנית 12 הצעדים דורשת "לתרגל עקרונות אלו בכל תחומי חיינו." האדם לא יכול לבודד את האלכוהול, הסמים או התאווה ולטפל רק בהתנהגויות האלו. התוכנית דורשת חשבון נפש מקיף וניסיון רציני להסיר את פגמי האופי. החלמה מוצלחת דורשת בדיקה יסודית של אופי האדם.

דובר AA אחד, בציון-הדרך של 20 שנות מפוכחות, התחיל עם, "האדם שהייתי היה שתוי, והאדם שהייתי ישתה שוב." החלמה מצליחה דורשת יצירה של אדם חדש.

הגמרא אומרת שיש משפט אחד שמתמצת את כל התורה: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו'). כל הפוסקים, מהרמב"ם ומטה, מסבירים שלא רק שהאדם חייב לשמור את מצוות התורה, אלא כל פעולות האדם צריכות להיות "תורהדיג". אדם שמתענג על כל דבר שהתורה מתירה נקרא "נבל ברשות התורה" (רמב"ן ויקרא י"ט, ב'). ממש כמו שזו עברה על רצון התורה לאכול חזיר, זו גם עברה לאכול אוכל כשר לגמרי כמו חזיר. האדם נדרש לאכול תורהדיג, לישון תורהדיג, להתנהג תורהדיג, ולחיות תורהדיג.

אי אפשר לתרגל את מסירת רצוננו לרצונו של ה' כשהאדם ניצב מול פיתוי. מהרגע שהאדם קם עד לרגע שהוא הולך לישון, הוא חייב לחיות תורהדיג. רק להתלבש חרדי, לעטות זקן חרדי ואפילו להתפלל חרדי, עדיין לא מהווה חיים תורהדיג, ולא ירתיע התמכרות.

זה לא קל למסור את חייך לה', אבל זה מה שתוכנית 12 הצעדים דורשת ומה שהתורה דורשת. "חצאי-דרכים לא הואילו לנו דבר," ומהבחינה הזאת, 95 אחוז דרכים לא הועילו לנו דבר. "בכל דרכיך דעהו."

האם אפשר לעשות את 12 הצעדים בלי המפגשים?

ש: האם עשיית 12 הצעדים לבדי (עם ספרים, חומרים אונליין, וכדו') בלי ללכת למפגשים יעבוד? או אם אני אמצא דרך אחרת של תמיכת קבוצה (שותף באתר-אינטרנט) בלי להשתמש ב-12 הצעדים, האם זה יעבוד? שווה לנסות?

ת: תמיכה קבוצתית היא הכרחית. בוא נשווה את זה לתפילה, שצריכה להיות בציבור. הספרים אומרים שתפילה במניין עם מעט כוונה עדיפה על פני תפילה ביחידות עם הרבה כוונה. למעשה, כישלון להגיע למפגשים בד"כ לא מצליח. אם אתה לא הולך להשתמש ב-12 הצעדים, במה אתה הולך להשתמש? כפי שצוין לעיל, גישת המוסר מאוד דומה ל-12 הצעדים.

האם לא אלמד דברים גרועים יותר במפגשים?

ש: נכון להיום, ברוך ה', הבעיה היחידה שלי היא צפייה בחומרים לא-ראויים. אני  חושש ששמיעת נשים מדברות במפגשים על החוויות שלהן ייתן לי יותר מדי רעיונות ויפתה אותי להתחיל לחקור את הרעיונות האלו. בנוסף, שמעתי שאנשים שמגיעים לקבוצות נכנסים לפעמים לסיטואציות לא-נוחות כשהם שומעים נשים מדברות על הבעיות שלהן. - שמעתי על בחור שהתקרב לאישה במפגש, לא יודע אם זה נכון.) גם זה מדאיג אותי.

ת: יש אכן סיכון של "רומן". הגעה למפגשי מכורים-לתאווה לגברים-בלבד מומלצת מאוד.

יש גם סיכון של חקירת הרעיונות שאולי תשמע. יש סכנת מוות כתוצאה מאנטיביוטיקה או ניתוח, אולם הסיכון הזה לא מונע מאנשים להשתמש בטיפול הרפואי הכי יעיל.

מה אם מישהו יזהה אותי?

ש: אני מפחד שיראו או יזהו אותי. ביננו, מחלה או לא, זה לא מתקבל בעין יפה, ואנשים (במיוחד בקהילה החרדית) ישפטו. אני מוכן להסתכן בשביל זה, ואני מבין שאני צריך, אבל אשמח לשמוע את דעתך על כך.

ת: הפחד שיזהו אותך מובן, אבל האנשים היחידים שיזהו אותך הם אלו שיש להם את הבעיה שלך. הסוד שלך הוא הסוד שלהם. זה מאוד בלתי-סביר שמישהו יספר לחברו, "נחש את מי פגשתי בקבוצת SA."

התמכרויות בד"כ מחמירות. רופאים שנמנעו מלהגיע לקבוצות AA או NA מפחד שיזהו אותם, כמעט תמיד נחשפו כשאובדן השליטה שלהם הוביל להתנהגות שחשיפה פומבית בדרך גרועה בהרבה. אני מאמין שזה נכון גם לגבי התמכרות תאווה.

האם גבר יכול לספנסר אישה בתוכנית 12 הצעדים?

ת: זה לא מומלץ לגבר לספנסר אישה, אפילו אם יש לו החלמה חזקה. היצר הרע חזק מספיק להפוך את זה למעיין של צרות. ספונסרים וספונסיים צריכים להיות מאותו המין.

שתיים-עשרה הצעדים ורוחניות / הרב אברהם טווערסקי

מקור: His Final Mission עמ' 77

קובץ להדפסה

הרב יהודה קגנוף מפסאיק, ניו-ג'רזי, הוא אחד מהרבנים האמיצים שזיהו והראו דאגה לנושא של התמכרות לסמים, התמכרות לתאווה והתעללות. המחקר שלו על ההיבטים המדעיים וההלכתיים של הבעיות האלו הוא מקיף ומשכנע. להלן תכתובת מנובמבר 1996, בה הוא התייעץ עם הרב טווערסקי בנוגע לשתי שאלות:

1. איך עושים קירוב בסביבת החלמת שתיים-עשרה צעדים?

2. האם שמירת מצוות ורוחניות זה אותו דבר?

הרב טווערסקי היקר,

אני כותב כדי לבקש הכוונה ממך. אני מאמין שהנושאים שאעלה דורשים פסק מהרב שלי, אבל אני מאמין שכדאי שיהיה לי את תרומתך לפני שאשאל את השאלה.

בקנה אחד עם הצעתך בקשר למערכת-היחסים האישית שלי עם אלכוהוליסטים בקהילה שלי, אני הולך לקבוצות החלמה יהודיות פעם בשבוע כאן בפילדלפיה. חוץ מההשכלה שאני מקבל מחווייתם של האנשים בהחלמה שנוכחים ומשתפים, אני גם תורם כמעט כל שבוע דבר תורה, בד"כ על הפרשה. המיקוד והמטרה של דברי התורה שלי הם או להקנות קצת יהדות בסיסית לאנשים האלו, שלרובם אין מושג מה זה יידישקייט בכלל, או, יותר חשוב, להראות איך שתיים-עשרה הצעדים ורוחניות הם ממש חלק מהשקפת וקיום התורה ה"מיושנת".

קבוצת ההחלמה היהודית נפגשת במרתף של טמפל קונסרבטיבי, דבר שבפני עצמו לא מטריד אותי. (יש פסקי הלכה בנוגע לכנסיות ופעולות אחרות בטמפלים קונסרבטיבים ורפורמים, וזה לא גרוע יותר) עם זאת, בגלל התרומה וההדרכה שלי, הרבה מהנוכחים התחילו להרגיש זיקה ליהדות, וכו', והתחילו להגיע לתפילות בטמפל הזה.

זה מוביל אותי לשאלה הראשונה שלי: האם אני לא, למעשה, מסייע לאנשים האלו מהונאה-עצמית אחת לאחרת? רוחניות מוגדרת כבחירה לעקוב אחר רצונו של ה'. להונות את עצמנו בנוגע לטבעו של רצון ה' זה שוב התמכרות - התמכרות רוחנית - שזה אפילו יותר מזיק מתחת לפני השטח מאשר התמכרות נהנתנית.

מאחר שהבסיס של כל הרוחניות וההחלמה הוא כנות מוחלטת, תגובת הבטן שלי היא לדבר - בעדינות, כמובן - ולחשוף שרצון אלוקים עבור יהודים מבוטא מאוד ברור בתורה שבכתב ושבעל-פה. להניח שהם לא דברי אלוקים זה באמת צורה אחרת של הכחשה, שניתן בקלות להוכיחה ע"י הגעה לסמינר תגלית של אש התורה או קריאת ספרים כמו לא נתנו צ'אנס (My Friends, We've Been Robbed) של אורי זוהר.

במיוחד מטריד אותי הידע שלא משנה כמה קשה האנשים האלו ישאפו לרוחניות, הנשמה היהודית שלהם לא תשקוט מכמיהתה עד שהיא תקבל את התזונה הרוחנית שהתורה והמצוות מספקות. אני לא כנה איתם אא"כ אשתף איתם את האמת.

מצד שני, אני לא שש לספר להם מפחד שאאבד אותם. הם מתקשים להישאר מפוכחים. לעיתים קרובות המאבק הזה עצמו הוא קרב מוחץ יומיומי. האם זה ישיג את התוצאה ההפוכה לגלות את כל האמת?

השאלה עצמה מפחידה, בגלל שאם לא עכשיו, אימתי? ואם לא, אז אני שותף להטעיה שהיא רוחניות שלילית מנאצת!

הנושא השני הוא בנוגע לקבוצה הטיפולית היהודית. הלכתי לקבוצה האחרונה כפי שהמלצת. זה באמת הקפיץ את המהומה הנ"ל ששכנה בראש שלי.

הרוב המוחלט של הנוכחים יצאו גועשים על רוחניות. אני אישית לא הרגשתי את החוויה רוחנית בכלל. (כמובן, שלא אמרתי להם את זה!)

מאוד הוטרדתי שהמדיניות הרשמית של הקבוצה הטיפולית הייתה ש"אין דרך נכונה לעבוד". (אורתודוקסית, קונסרבטיבית, רפורמית, רקונסטיונית ושירותים שוויוניים - כולם מקבלים מעמד שווה -העורך.)

מעל הכול, כעסתי שהרוחניות של קיום המצוות ולימוד התורה לא נבחנו יותר - ברמה האורתודוקסית לאורתודוקסים, ועבור הלא-דתיים ברמה שלהם.

התפילה האורתודוקסית הייתה, סלח לי, מאוד לא מעוררת השראה. השירים היו לפעמים מעוררי-השראה, אבל מה עם המילים? מה עם ההרגשה של דיבור עם ה' ושהייה בנוכחותו? אני מודע שזה עשוי להיראות דרישה לא הוגנת. אחרי הכול, באיזה בית-כנסת באמת יש את זה? אבל שוב, מי ביהדות אמריקה באמת מבין רוחניות? אבל אלו שבתוכנית יודעים ומבינים אחרת, ולכן הם כן מעודדים ומחפשים רוחניות.

דעתי היא שבקבוצה הטיפולית, שמירת תורה אורתודוקסית לא אמורה להיות עסקים כרגיל, אלא שכל מאמץ יורחב להראות וללמד איך המצוות ולימוד התורה יכולים להיות רוחניים בהקשר ההלכתי שלהם. התפילה אמורה להיות מרוממת. צריך להרשות לאלו שמבינים את השבת בהקשר המסורתי שלה להוביל את הזמירות ומצוות אחרות. אולי אחיך הרב מיכאל או מישהו עם כישורים דומים (הלכה, עבודה, קירוב) יוכל להתגייס לתאם את המאמץ הזה. אני בהחלט אתן כל עזרה שנראית מתאימה.

שוב, השאלה שאשים לפני הפוסק תהיה: "האם אמשיך ליטול חלק בפעולות האלו כפי שהם קיימות היום?"

כפי שצוין לעייל, אני מאוד אעריך את תרומתך על הנושאים האלו לפני שאשאל את השאלה.

בנוסף, אם אתה מודע לפוסק שמבין את עולם ההחלמה, אני חש שזה יהיה הולם לשאול אותו את השאלה.

כמו תמיד, אני מאוד אסיר תודה על עצתך והדרכתך הישרות והבונות.

בכבוד

יהושע קגנוף

הרב טווערסקי הגיב

הרב קגנוף היקר,

תאמין או לא, אבל זו ההזדמנות הראשונה שהייתה לי להגיב. אחרי שחזרתי מישראל ודרום אפריקה, ונאבקתי עם ג'ט-לג של שבע שעות והשגתי את הפיגור העצום, הייתי פעמיים בניו-יורק, וגם בלוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, אטלנטה, דטרויט, ובוסטון. אלמלא חנוכה, כנראה שהייתי במקום אחר היום.

ההתרוצצות הקדחתנית הזו היא עקב חיפוש-התמיכה שלי לפרויקט טיפול בסמים שאני מתחיל בישראל ולהפניית תשומת-הלב לספר האחרון שלי על התעללות בבנות-הזוג בקהילה היהודית. אם אתה חושב שיש הכחשה בנוגע לאלכוהוליזם או סמים, זה מחוויר לעומת הכחשת ההתעללות. אחינו הרבנים רוצים להמשיך להתעלם מזה. אני טוען שהם עוברים על דאורייתא של "לא תוכל להתעלם".

כעת למכתבך. זה אירוני שהבעיה קיימת בגלל שהקבוצה נפגשת בטמפל קונסרבטיבי. האם זה אולי בגלל שבית הכנסת האורתודוקסי לא יקבל אותם בברכה?

איני רואה בעיה בכך שתציין מה אתה מאמין שהוא רצון אלוקים. שתיים-עשרה הצעדים משאירים את זה פתוח כ"אלוקים כפי שאנו מבינים אותו", ובהחלט יש לך את הזכות להבהיר מה אורתודוקסי מפרש כרצון אלוקים. אני לא מאמין שזה ישיג את התוצאה ההפוכה. אתה לא מגנה אף אחד, פשוט מציין עמדה. הם יכולים לקבל אותה או לדחות אותה כרצונם.

זה מעלה בעיה אחרת. אני מאמין שיש לנו דריסת-רגל מצוינת לאנשים בהחלמה. בקבוצה אחת, הייתה קצת ביקורת על אי-ציות של אורתודוקסי. סיפרתי לקבוצה את הסיפור הזה:

לפני מספר שנים, בגלל המחסור במודעות ל-AA בין פסיכולוגים, כמה מאיתנו החלטנו לנסות להשכיל את אנשי-המקצוע. עשינו סרט דוקומנטרי על AA, צילמנו קטעי דיבור של חברים שונים, המראים ממי מורכב AA - עורכי-דין, מנהלים, רופאים, אחיות, עקרות-בית, שופטים, פועלים - חתך מייצג של האוכלוסייה. כדי לשמר את האנונימיות, 'חתכנו' את כל השמות. הראינו את הסרט הזה לקבוצות רופאים, ונתנו להם שאלון "לפני ואחרי", שהוכיח שהגישה שלהם ל-AA בהחלט השתנתה לטובה ע"י הסרט הזה.

ואז קיבלנו שיחה מהמטה העולמי של AA האומרת לנו שזה היה הפרה של מסורת שימור האנונימיות במדיה. העובדה שחתכנו את השמות לא עזרה. נאמר לנו לא להשתמש בו שוב. ארבעתנו שהפקנו את הסרט המצוין הזה השקענו 4,000$ מכספנו. מתוך כבוד למסורת, הסרט מעולם לא הוצג שוב. (בעקבות זאת, AA הפיקו סרט דומה עם שחקנים.)

אמרתי לקבוצה שקיבלנו את ההחלטה הכואבת הזו מתוך כבוד למסורות של AA. החשבנו את AA יקר ערך מכדי ש'נשחק' איתו, אפילו אם לא הסכמנו עם הדעה השולטת. אני יכול לבקש ממכם את זה, לכל הפחות, עבור מסורות היהדות. לא הייתה התנגדות בודדת.

עם כל האנשים שעזרתי להם בהחלמה, מעולם לא כפיתי את דעתי בנוגע לשמירת היהדות. למה? בגלל שההצלחה העצומה של AA מבוססת על משיכה ולא על פרסומת. אם אתה אוהב את מה שאתה רואה, אתה יכול לבא ולקבל את זה.

למרות שאני תומך באנשים שעושים קירוב, אני לא הייתי אסרטיבי בהיבט הזה. אם שמירת התורה שלי לא מספיקה למשוך אותם, אז אני חייב לעבוד על עצמי.

ישנו סיפור על הבעל שם טוב, שפעם הבחין במישהו מחלל שבת. הבעל-שם-טוב לימד שהעולם הוא ראי, ומאחר שאנו על פי רוב עיוורים לפגמינו, ה' מראה אותם לנו באחרים. הפגמים שאנו רואים באחרים הם שלנו. על כן, הוא בכה ועשה חשבון נפש יסודי לראות איפה הוא חילל שבת.

זה מטריד אותי עד מאוד לראות אנשים צועקים "שאבעס" לעבר נהגים. גם הבעל-שם-טוב צעק "שאבעס", אבל על עצמו ולא על אחרים.

פשוט דמיין. שבת אמורה להיות "מעין עולם הבא". המילה ויכולו אומרת שכששבת מגיעה, האדם אמור לשים את דאגות השבוע לגמרי בצד. שבוע העבודה נסגר והושלם. שבת היא חוויה רוחנית שבה האדם ואלוקים מאוחדים כמו כלה וחתן. אם היינו זורחים מהנאת שבת ומקרינים את האושר העילאי של העולם הבא, האם אנשים לא היו רצים אחרינו ללמוד את הסוד שלנו? אם אלו שרואים אותי לא שומרים שבת, אני צריך לשפר את עצמי, לא למתוח עליהם ביקורת.

(בנוגע לשאלה השנייה, האם שמירת התורה ורוחניות הם אותו הדבר, הרב טווערסקי המשיך:)

גם כאן יש שיעור יקר ערך מהתוכנית. הינזרות זה לא מפוכחות. מישהו שלא שתה משקה במשך שנים אבל לא עשה שינויים כלשהם באופי שלו הוא "שתוי יבש". משפחות יספרו לך שיותר קל לחיות עם שיכור פעיל מאשר עם שתוי יבש.

עבירה על איסור שלילי של התורה זה חטא. כישלון לבצע מצווה הכרחית זה ג"כ חטא. כשאנו נמנעים מכל הלא תעשה ועושים את כל העשה, אנו עקרונית מתנזרים מחטאים. אלא אם כן נעשה את השיפור הדרוש במידות, אנו המקבילה של "השתוי היבש".

ישנם הרבה אנשים שומרי-מצוות נהדרים שיש להם מידות למופת. למרבה הצער, איננו יכולים להכחיש שיש יותר ממעט אנשים שמקפידים על כשרות גלאט ומתלבשים בלבוש הכי צנוע, אך חסרים קשות במידות. בקבוצות טיפוליות, הרבה מהכעס מופנה להורים או אחרים שהיו מאוד קשוחים ומגבילים בדרישות שלהם, אבל המידות שלהם לא עמדו בקצב של שמירת המנהגים שלהם.

הייתי הרב האורתודוקסי הראשון שהופיע בקבוצה הטיפולית, והמראה הראשוני שלי כמעט גרם לזעזוע בגלל המרירות כלפי האורתודוקסיות. למרבה המזל, ביחד עם כמה רבנים נבחרים, הצלחנו להשיג שינוי גישה. פעם אחת היה רב אורתודוקסי שלא ציית להוראות להישאר שקט בקבוצה הראשונה שלו ופשוט להקשיב. הוא נתן דרשה, שהצליחה כמו בלון מים.

תפילה אמורה להיות רוחנית. כמה בדיוק רוחנית התפילה בבית-הכנסת הממוצע? התפללתי במספר גדול של בתי-כנסת ושטיבלאך, והם הריצו את התפילה ב-100 קמ"ש. אם, ה' ישמור, החזן קצת איטי יותר, והתפילה לוקחת שלושים-וחמש דקות במקום שלושים, זה פשוט בלתי נסבל.

האם איננו אלו המטיפים על אמונה וביטחון? אנחנו אומרים שכל אדם חייב לעשות השתדלות, אבל לא רמת ההשתדלות תקבע את רווחיו. אז למה הקצב הקדחתני? למה לברוח מבית הכנסת אחרי חצי שעה כדי לבזבז תשע שעות בעסקים או במשרד? אם אנחנו לא נוהגים לפי אמונתנו, איך נוכל לצפות שאחרים יכבדו את דרכינו? אינני מתייחס לאחרים, אלא לעצמי.

אני מאמין שנוכל להעביר לאנשים בהחלמה את המסר שהדרך הקלה היא לעיתים נדירות הדרך האמיתית. כל חייהם הם חיפשו את הדרך הקלה, וכשהם היכו בקרקעית, הם הבינו שזה לא עובד. מה הם השינויים ביהדות אם לא חיפוש אחר הדרך הקלה? אני חושב שיש כאן פתח לטעון היטב בעד שמירת תורה מלאה, אלא אם כן, כמובן, אלו שטוענים שהם שומרי תורה מלאים גם מחפשים את הדרכים הקלות. אני חושש שזה עשוי להיות האמת, בכזה מקרה אין לנו שום טיעון.

בהחלט יש הרבה מה לשפר בקבוצות הטיפוליות, ואני חושב שעם סבלנות נוכל לעשות זאת.

אני לא מכיר פוסק שאליו תוכל באמת להפנות את זה. צר לי לומר, הרבה מהם שומרי-מצוות בקפדנות ורבי ידע, אך לגמרי לא מודעים למקום של התחושות, ואיך אנשים יכולים להיות משותקים ע"י רגשות. חלקם עשויים להיות מנוכרים לחלוטין לרגשותיהם שלהם.

אשמח לשמוע ממך.

בכנות,

אברהם י. טווערסקי

האם לשתיים-עשרה הצעדים יש מקור נוצרי?

בספטמבר 2009, הרב קגנוף היה בקשר עם הרב טווערסקי לגבי אנשים שטענו בתוקף שתוכנית שתיים-עשרה הצעדים נלקחה מנצרות, וגם לגבי הבעיה של חומרים לא-ראויים באינטרנט. הרב טווערסקי הגיב כדלהלן:

המהות של שתיים-עשרה הצעדים, כפי שציינתי בספרי שיפור עצמי? אני יהודי! (Self Improvement? I'm Jewish!), זהה לתוכנית שתתבסס על מוסר. עם זאת, כל אדם שכבר החליט את דעתו לא יהיה מוכן לקבל נימוקים לוגיים. הרעיון שהמושג של שתיים-עשרה הצעדים הוא נוצרי נובע מכדלהלן:

ההנחה המוטעית שצעד 5 הוא "וידוי נוצרי". הגמרא (סוטה ל"ב:) אומרת בבירור ההיפך! הגמרא אומרת שאדם מביא קורבן חטאת צריך לחשוף את העבירה שלו לכהן ואולי לכל הנוכחים בבית המקדש. וזה חלק עיקרי בתהליך הכפרה! ור' אלימלך מליזענסק כלל את זה כחובה בצעטל קטן שלו (רשימה קצרה של בדיקת מלאי יומיומית).

השימוש הקבוע בתפילה נוצרית. זה פרט מאוד זעיר ולא הכרחי לתוכנית. כל אחד שלא רוצה לומר אותה, יכול להחליף אותה בכל תפילה יהודית, וזה מקובל לחלוטין לפי חוקי ומנהגי התוכנית. יתר על כן, מצויין במפורש בספרות שתיים-עשרה הצעדים (הספר הגדול, מהדורה שלישית, עמ' 10-11) שהמייסדים של החלמת שתיים-עשרה הצעדים ביטלו את הדתות שלהם וספציפית את אותו האיש.

ההלכה די ברורה שכאשר זה קורה, אפילו הפסל עצמו נהיה מותר לשימוש - בהחלט תפילה נוחה שלא מכילה תוכן מעורר התנגדות.

בכל הנוגע לתוכן לא-ראוי באינטרנט, אני מציע להפנות לGYE.

מעריצת הראביד ג'טס / הרב אברהם טווערסקי

מקור: His Final Mission עמ' 100

קובץ להדפסה

יום אחד הגעתי למפגש של אלכוהוליסטים מחלימים. הדוברת הייתה אישה צעירה בגיל 35. היא התחילה לשתות בגיל 12 והשתמשה בסמים בגיל 15. זה הוביל להתנהגות עבריינית, לא-מוסרית. למרות הסבל של ההשלכות של חיים ברחוב, היא הייתה שפחה להתמכרות הסמים שלה.

בגיל 26 היא מצאה את דרכה לאכוהוליסטים אנונימיים, ובאותו יום היא הייתה נקייה ומפוכחת תשע שנים. שמעתי סיפורים דומים פעמים רבות-מספור, והאחד הזה עשה לי מעט מאוד. אבל מעולם לא הייתי במפגש שלא לקחתי ממנו עזרה כלשהיא. מה שלקחתי מאותו מפגש שירת אותי היטב.

לקראת סוף המסר שלה, האישה אמרה, "אני חייבת לספר לכם עוד משהו לפני שאני אסיים.

אני מעריצת פוטבול, מעריצת הראביד ג'טס. אני מעולם לא מפספסת צפייה במשחק של הג'טס. סוף-שבוע אחד הייתי חייבת לנסוע, אז ביקשתי מחברה להקליט את המשחק על ה-VCR שלה. כשחזרתי, היא הושיטה לי את הקלטת ואמרה, "דרך אגב, הג'טס ניצחו."

התחלתי לצפות בקלטת, וזה היה פשוט נוראי! הג'טס רוּסקוּ. בזמן המחצית הם היו בפיגור של 20 נקודות. בנסיבות אחרות, הייתי שבר כלי עצבני. הייתי רוקעת על הרצפה ומרביצה למקרר. אבל הייתי רגועה לגמרי, כי ידעתי שהם הולכים לנצח.

מאז שמסרתי את חיי לאלוקים, אני לא מתעצבנת יותר כשדברים לא הולכים בדרך שלי. אני אולי בפיגור של 20 נקודות במחצית, אבל אני יודעת שזה הולך להיות בסדר בסוף."

אולי האישה הזאת לא ממש נחשבת צדיקה, אבל אני מקנא באמונה שלה.

הרב טווערסקי על אהבה

מקור: His Final Mission עמ' 307

קובץ להדפסה

אהבה היא מילה שכמעט איבדה את משמעותה בתרבות שלנו.

ישנו סיפור מאוד מעניין על הרב'ה מקוצק, שעבר ליד איש צעיר שנהנה למדי מצלחת דגים שאכל.

הוא שאל, "איש צעיר, למה אתה אוכל את הדג הזה?"

האיש אמר, "בגלל שאני אוהב דגים!"

אמר הרב, "אוה, אתה אוהב דגים... זו הסיבה שהוצאת אותם מהמים, הרגת אותם ובישלת אותם... אל תספר לי שאתה אוהב דגים. אתה אוהב את עצמך. ובגלל שהדג טעים לך, אתה הוצאת אותו מהמים, הרגת אותו ובישלת אותו!"

כל כך הרבה ממה שאנחנו חושבים עליו כאהבה, הוא בעצם אהבת דגים.

וכך, זוג צעיר מתאהב, איש צעיר ואישה צעירה מתאהבים. מה זה אומר? זה אומר שהוא ראה באישה הזאת מישהי שהוא הרגיש שיכולה לספק לו את כל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו, והיא ראתה באיש הזה מישהו שיכול לספק לה את כל צרכיה. זו הייתה אהבה, אבל שניהם חיפשו את טובתם האישית. זו לא אהבה לאחר. האדם השני נהיה אמצעי לסיפוק שלי.

יותר מדי ממה שאנחנו קוראים לו אהבה זה בעצם אהבת דגים. אהבה חיצונית אינה ממוקדת על מה שאני הולך לקבל, אלא על מה שאני הולך לתת. הרב דסלר אומר שאנשים עושים טעות רצינית כשהם חושבים שאתה נותן לאלו שאתה אוהב; האמת היא שאתה אוהב את אלו שלהם אתה נותן.

הנקודה שלו היא, אם אני נותן לך, אני משקיע בעצמי בך. ומאחר שאהבה-עצמית היא נתון (כולם אוהבים את עצמם), כעת אני אוהב אותך כי יש בך חלק ממני.

כך שאהבה אמיתית היא אהבה של נתינה, לא של לקיחה.

איך אוכל לספר לבחור שאני יוצאת איתו?

מקור: His Final Mission עמ' 224

קובץ להדפסה

הרב טווערסקי היקר,

יש לנו בחורה בפורום הנשים שלנו שהתמכרה להבטה בדברים בלתי-הולמים באינטרנט ועשיית עבירות. היא מעולם לא הלכה רחוק מזה, ברוך השם, והייתה בחורה רוחנית וראשונה-בכיתתה בכל דבר אחר. אך היה לה את הסוד האפל הזה. (אני תוהה לכמה "בחורות טובות" בדורנו יש את הסודות האלו, ר"ל...) בכל מקרה, מאז שהיא מצאה את האתר שלנו לפני כמעט חודש, היא נקייה ושומרת את עיניה היטב. היא אפילו לא צופה יותר בסרטים. היא מאוד מעוררת השראה לכולנו, ולכל הבנות והנשים בפורום.

לאחרונה, היא התחילה לצאת עם בחור טוב מישיבה מוצלחת, והיא מפחדת לספר לו על 'התמכרות' העבר שלה. היא שלחה אלי את המכתב הבא, ושאלה אותי אם היא חייבת לספר לשידוך שלה - בסיכון שלא רק שהיא תפסיד שידוך מצוין, אלא גם השמועה תתפשט.

לא רציתי לקחת אחריות לענות לשאלה הזאת, כך שאני מעביר את זה לרב. אני מקווה שהרב יוכל להדריך אותנו בזה, משום שזה נושא שעולה לעיתים קרובות בפורום שלנו. חלק מהבחורים בפורום שלנו יוצאים באותו זמן שהם עושים דחיפה חזקה אל הטהרה. באיזה קווים-מנחים נוכל להשתמש בשביל להחליט אם הם צריכים לספר בשידוך או לא? מה הרמה של התמכרות שנחשבת 'מחלה' (וצריך לספרה), ומה הרמה שאפשר להחשיבה מאבק 'עֶשְרֶה' רגיל שלרוב - או הרבה - בחורים יש?

הרב טווערסקי הגיב

ישנו פתגם, "אתה חולה כמו הסודות שלך". חשיפת מידע שיכול להרוס שידוך זה ללא ספק קשה מאוד, אך שמירתו בסוד יוצרת חשש תמידי ומחסום לאימון הדדי ותקשורת כנה. לנישואים יש מספיק בעיות בלי להוסיף סודות.

במקרה של התמכרות לאלכוהול או סמים, אנחנו בד"כ אומרים לאנשים להימנע מאפילו להיכנס למערכת יחסים לפני שנה של מפוכחות יציבה ועם האישור של הספונסר. חודש מפוכחות זה בקושי התחלה.

ישנם משתנים רבים. כמה זמן הייתה ההתמכרות? האם יש לאדם עדיין דחפים?

כשאדם מחליט לספר, הוא צריך לומר, "אני חייב לספר לך משהו על עצמי, אבל זה תחת "בל תאמר". את/ה חייב/ת להבטיח לא לספר את זה לאף אחד אחר."

הבחורה שלחה לנו דוא"ל מספר ימים מאוחר יותר.

הודו לה' כי טוב!

וואו! אני לא יכולה להאמין שהלילה האחרון קרה!

מההתחלה: הוא אסף אותי ב-6:45. הלכנו לפארק. זה היה נפלא. הרגשתי כמו סינדרלה - עצי ערבה וגשרים קטנים מעל אגמים. נהנינו מאוד ואז הוא התחיל לדבר על תכלית, השקפה רצינית ועמוקה. ישבנו על ספסל ליד האגם תחת אור הירח עם מנורה שחורה מיושנת לידינו. לפתע פתאום, הוא התחיל לדבר על האינטרנט וכמה גרוע הוא. ידעתי שאין לו שום בעיות עם זה, בגלל שהוא סיפר לי בפגישה האחרונה שהוא חיזק בחור אחר בזה, ושהוא הרגיש כ"כ רע בשבילו.

אז התחלתי לחשוב שאני באמת בוטחת בו, ושלא הולכת להיות לי הזדמנות טובה יותר להעלות את זה. זאת הייתה האווירה המתאימה, כבר דיברנו על זה, ואני לא יודעת - ה' פשוט נתן לי את ההרגשה הזאת כאילו זה זמן טוב. לקחתי נשימה עמוקה, וככה זה הלך:

אני: אז עכשיו יש לי משהו שאני רוצה לשוחח איתך עליו.

(הוא היה מעלה את הנושאים.)

הוא: (מחייך) כן?

אני: אוקיי, לפני שאני מספרת לך אני צריכה שתבטיח לי שאתה לא תספר לאף אחד, לא משנה מה יקרה בינינו, בסדר?

הוא: (מקשיב ברצינות) בסדר.

אני: אני באמת לחוצה מלספר לך את זה... היו לי בעיות גדולות מאוד עם האינטרנט. קראתי דברים שלא הייתי אמורה, וצפיתי בדברים שהיו בהחלט לא-ראויים עבורי.

הוא: בבית?

אני: כן... לא רק... אני לא רוצה להיכנס לפרטים. ברוך השם, יצרתי קשר עם אתר GYE, שבאמת עזרו לי. זה חלק של העבר שלי שאני לא גאה בו, וזה היה החלק האפל ביותר של חיי. האתר הזה עזר לי להתגבר על זה ואפילו קישר אותי עם בחורות יר"ש אחרות שגם מתמודדות עם הבעיה הזאת, ואנחנו מדברות כל יום כסוג של שותפות בעול. אנחנו מספרות אחת לשנייה מה קורה, מחזקות אחת את השנייה, ומוודאות שלא נמעד או נשתמש. ברוך השם, זה חלק מהעבר, ועד כמה שזה ישמע מוזר, כל הניסיון הזה גרם לי להתקרב לה'. התפללתי כל כך חזק להשתחרר מהמצב וה' שלח לי עזרה. מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד ואני רועדת שסיפרתי לך את זה עכשיו.

הוא: סיפרת להורים שלך?

אני: אין מצב! אין להם מושג. אבל אני בוטחת בך. רציתי לספר לך, ואני לא רוצה שיהיו סודות בינינו.

הוא: את יודעת, זה ממש כמו מה שסיפרתי לך אתמול על הבחור הזה. עשיית דבר רע לא עושה אותך אדם רע. אפילו אם הפסדת בקרב, זה בסדר! אנחנו נלחמים לנצח במלחמה ואנחנו עומדים מול אויב כל כך עוצמתי. זה כמו אדם רגיל שנלחם במתאגרף בעל שם עולמי! את צריכה לדעת שלבנים זה הרבה יותר קשה.

אני: כן, ככה שמעתי.

הוא: אני שמח שסיפרת לי, ואל תחשבי אפילו לשנייה שאני מחשיב אותך פחות בגלל זה. בדיוק להיפך! אני ממש שמח שסיפרת לי. אל תדאגי בנוגע לזה בכלל! בסדר? בעיני את לא שווה פחות אפילו לא טיפה!

אני: אני לא מאמינה לזה. תודה רבה רבה לך שאתה כל כך מבין! זה כל כך משמעותי עבורי! אני מחייכת מאוזן לאוזן! (ואני גם על סף דמעות אושר!)

שאר הלילה הוא טשטוש שמח...

תודה לך, ה'! אני מרגישה שהחזקת את ידי כל הזמן וישבת צמוד אלי וחיבקת אותי חזק כמו ילדה קטנה בזרועות אימהּ.

איך אוכל להודות לכם מספיק? אין מילים שיוכלו לבטא את הכרת הודה מעומק ליבי. אני בוכה מתודה, ליבי מתפוצץ משמחה כשהדמעות יורדות על לחיי. השכר שתקבלו עבור זה לא-יתואר במושגים אנושיים. אני חייבת לכם את חיי, את אושרי, ואת מערכת היחסים שלי עם הבחור הזה ועם ה'.

הלוואי שנתראה בשמחות בקרוב!

תודה לכם!

הרב טווערסקי התרשם מאיך שזה התפתח והגיב:

אני חושב שזה ניצחון משמעותי. אני ארצה להשתמש בסיפור הזה כדוגמא להראות לאנשים איך להיות אמיתי ולא להסתיר סודות יכול להצליח.

אבי היקר, 
תודה רבה רבה על העבודה.
אני נזכר כעת שביקשת ממני בעבר טובה בהקשר לרב טוורסקי, אני מאמין שכבר הסתדרת.
אם לא, תכתוב לי ואשתדל בעז"ה לעשות זאת.

אוהבים מאד

אבי0533 כתב on 10 אוק' 2022 19:53:


אבי היקר!
חבר יקר עם שם זהה לשלך העלה סרטון חזק מאוד וכשראיתי אותו אמרתי - כל מילה נוספת מיותרת!
אח"כ התחרטתי, ואמרתי שאם היה תרגום לעברית היה טוב יותר. אז יש סיכוי?

תודה אבי על המאמרים.
אין ספק ששורש השיטה טמון בחז''ל.
לפני הרבה שנים שמעתי מת''ח אחד שדיבר בקמפ של ישיבה קטנה על ה 12 צעדים, והביא המקורות מדברי חז''ל לדברים.

עבר קצת זמן מהפעם האחרונה שפרסמתי פה מאמרים של הרב טווערסקי. אז הנה עוד כמה. מקווה להעלות עוד בעתיד הקרוב. 
בשביל הסיפור הבא אולי כדאי לקרוא קצת רקע על הרב טווערסקי. אני אישית ממליץ לקרוא את המאמר שהתפרסם ב"משפחה" אחרי פטירתו
***
***

מורתי, איזבל / הרב אברהם טווערסקי

מקור: His Final Mission עמ' 31
קובץ להדפסה

למדתי דברים רבים במפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים. אם מעולם לא שתיתי, למה הגעתי למפגשים של AA? הנה איך זה קרה.

בשנה השנייה של ההכשרה הפסיכולוגית שלי קיבלתי קריאה מחדר המיון הנפשי. אישה אמרה שהיא חייבת לראות פסיכיאטר מייד ולא יכולה לחכות לפגישה.

איזבל הייתה בת 61. היא הייתה אחת משלוש בנות של כומר אפיסקופלי. איזבל התחילה לשתות בגיל ההתבגרות, ובגיל 20 היא הייתה שתיינית כבדה. היא התחתנה ונולד לה ילד. כשהילד היה בן 3, בעלה אמר, "תבחרי, זה או המשקה או המשפחה."

"ידעתי שלא אוכל להפסיק לשתות," אמרה איזבל, "ולא ממש הייתי אישה או אמא. זה היה הוגן לתת לו את הגירושין שביקש."

בגיל 61, איזבל הייתה טובת-מראה, והיא בטח הייתה מהממת בגיל 28. חופשיה ופנויה, היא החלה לשרת כבת-לוויה לכמה מהעילית החברתית של פיטסבורג. הייתה לה דירה יפהפייה, האופנה החדשה ביותר, וכל האלכוהול שרצתה.

אחרי חמש שנים, האלכוהול התחיל לגרום שינויים התנהגותיים שהפכו את איזבל לחברה לא-רצויה ללקוחות שלה. היא החלה לשרת לקוחות משכבה סוציו-אקונומית נמוכה יותר, ומהר מאוד התדרדרה. זמן לא רב אחר כך, היא גרה בבתי מלון שורצי פשפשים וזינתה.

מדי פעם, היו מוצאים את איזבל מעולפת, והיא הייתה נלקחת לבית החולים לניקוי-רעלים. היא הגיעה לקבוצת AA בבית החולים, וברגע ששוחררה היא חזרה לשתות. כשקיבלתי את המעמד של מנהל מחלקת הפסיכיאטריה בבית החולים סנט. פרנסיס, הסתכלתי ברישומים של איזבל. בין 1938 ו-1956, איזבל אושפזה בבית החולים הזה 59 פעמים! בבית-חולים אחר שהציע ניקוי-רעלים, היו לה 22 רישומים. לא הצלחתי לקבל מידע מבתי חולים אחרים שבהם היא עברה ניקוי-רעלים.

משפחתה של איזבל הייתה מזועזעת מההתנהגות שלה, והתכחשה לה. שיחות הטלפון שלה לאחיותיה היו נענות עם "אל תעזי להתקשר אלי שוב" קצר ובוטה וניתוק.

ב-1956, איזבל ניגשה לעורך-דין שעזר לה לצאת מכמה צרות קשורות-אלכוהול. "דיוויד, אני צריכה טובה," היא אמרה.

"למען ה'!" אמר העורך-דין. "לא שוב! מה עשית הפעם?"

"אני לא בצרות," אמרה איזבל. "אני רוצה שתשים אותי במוסד לחולי-נפש לשנה."

באותה תקופה בפנסילבניה היה חוק שכרות, שתחתיו היה אפשר לאשפז אלכוהוליסט כרוני במוסד לחולי-נפש ל"שנה ויום אחד." בחוק הזה השתמשו משפחות שרצו להיפטר מהאלכוהוליסט הכרוני. אף אלכוהוליסט לא ביקש מעולם להתאשפז לשנה.

"את לא יודעת מה את מבקשת," אמר העורך-דין. "את משוגעת."

"אם אני משוגעת, אז אני באמת שייכת למוסד לחולי-נפש," אמרה איזבל. איזבל המשיכה לעמוד על דרישתה, ובסופו של דבר עורך-הדין לקח אותה לפני השופט ואישפז אותה במוסד לחולי-נפש .

אחרי שנה של מפוכחות, איזבל עזבה את המוסד לחולי-נפש , ומייד הלכה למפגש AA. מישהו נתן לה קורת גג לכמה לילות, ומהר היא מצאה עבודה כמנהלת משק-בית של רופא מפורסם.

הרופא פרש והיה אלכוהוליסט כרוני. פעמים רבות איזבל הייתה צריכה להרים אותו מהרצפה למיטה. הוא היה חבר-ועידה בכמה מוסדות, והיה נקרא מדי פעם להעיד בשימועי סנאט. איזבל הייתה מקבלת שיחה מילדיו של הרופא: "אבא צריך להיות בוושינגטון בעוד שבועיים. תחזירי אותו לכושר."

איזבל הייתה מנקה את הרופא, עושה לו תספורת וגילוח, ושמה אותו על המטוס לוושינגטון.

"עכשיו, אל תשתה על המטוס או בוושינגטון," היא אמרה. "כשתחזור מחר, אני אחכה לך עם בקבוק."

הרופא ציית כמו כלבלב מאולף.

מעולם לא שמעתי דבר דומה לזה לפני כן. המקצוע הראשון שלי היה רב, ובית-המדרש לא לימד אותי כלום על אלכוהוליזם. בית הספר הרפואי לא היה טוב יותר. למדתי המון על מחלות נדירות כאלו ואחרות, וכלום על המחלה הנפוצה ביותר שרופא פוגש. בהכשרה הפסיכיאטרית שלי למדתי המון על מחלות נפשיות, אבל אלכוהול וסמים מעולם לא הוזכרו.

הייתי כל-כך מרותק מהסיפור של איזבל ששכחתי לשאול אותה מה מקרה החירום שלה היה. כפסיכיאטר מתחיל, ידעתי שבשביל שאדם יבקש עזרה חייבת להיות לו מוטיבציה. מה היה יכול להניע את איזבל לנקוט באמצעי כ"כ דראסטי, לאשפז את עצמה במוסד לחולי-נפש לשנה בהוראת בית המשפט? הייתי חייב לגלות את הסיבה שלה, אז אמרתי לה לחזור בשבוע הבא למפגש נוסף.

במפגש הבא שמעתי כמה סיפורים יותר מעניינים. הואיל ועדיין לא היה לי מושג מה הייתה המוטיבציה שלה, אמרתי לה לבוא בשבוע הבא. אם לקצר את הסיפור, הייתי נפגש עם איזבל פעם בשבוע במשך שלוש-עשרה שנים. לילה אחד, בגיל 74, היא מתה בשלווה בשנתה.

הייתי סקרן איך היא הצליחה להישאר מפוכחת. היה ברור לי שתרופות ופסיכיאטריה לא היו טיפול יעיל לאלכוהוליזם. מה היה הסוד שלה?

"אני הולכת למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים," היא אמרה.

ב-1961, אף אחד מהמפורסמים לא חשף שהוא אלכוהוליסט מחלים. מעט אנשים מחוץ ל-AA ידעו משהו עליו.

"מה קורה במפגשים האלו?" שאלתי. "מי נותן את הטיפול?"

"יש לנו מפגשי דובר ומפגשי דיון, ואנחנו משתפים את הניסיון שלנו," אמרה איזבל.

"יש לכם פסיכיאטרים או פסיכולוגים שם?" שאלתי.

איזבל אמרה, "יש פסיכולוג אחד שמופיע מידי פעם, אבל הוא עדיין שיכור רוב הזמן."

"תראי, איזבל," אמרתי. "חייב להיות סוג כלשהו של טיפול במפגשים האלו אם הם שומרים עליך מפוכחת. אני יכול לבוא ולראות בעצמי?"

"בטח," אמרה איזבל.

באותו שבוע היא לקחה אותי למפגש ה-AA הראשון שלי.

הדבר הראשון שהדהים אותי במפגש היה שלא הייתה מערכת היררכית. כולם היו שווים. אף אחד לא היה יכול להיות נשיא הארגון, יתר-על-כן, כסף לא היה יכול לקנות פריווילגיות מיוחדות.

כרב, חלק מעבודתי היה לגייס תרומות לכסות את התקציב השנתי. הכסף בא מתרומות הקהילה. אנשים דלי אמצעים נתנו תרומות קטנות יותר, ואנשים עשירים נתנו תרומות משמעותיות. אהבתי את כולם בשווה, אבל הייתי צריך לטפל בתורמים הגדולים בכפפות של משי. לא יכולתי להסתכן ולהעליב אותם, שמא הם יעזבו לקהילה אחרת. חברי קהילה עשירים קיבלו טיפול מיוחד.

נאמר ש"בפני אלוקים, כולם שווים." אלוקים יכול להרשות לעצמו לטפל בכולם באותה מידה. הוא לא צריך לשלם תשלומי משכנתא כל חודש. אני כן.

כל ארגון שתלוי בתרומות נמצא באותה סיטואציה. אנשים עם כסף או השפעה פוליטית מקבלים טיפול מועדף. מה שהרשים אותי ב-AA היה שברגע שהאנשים נכנסים לחדר, כולם היו שווים. העשירים לא קיבלו שום תשומת-לב מיוחדת. לפעמים, לאדם עני הייתה היכולת לעזור לאדם עשיר. גם למצב אקדמאי לא הייתה חשיבות. נושר מכיתה ה' ובעל דוקטורט טופלו בצורה שווה. מעולם לא נתקלתי בדבר כזה.

הנה דוגמא של אי-התלות של AA: קיבלתי שיחה מאדם שאמר שהוא רוצה לתת תרומה של 10,000$ ל-AA לזכר אחותו המנוחה, שנהנתה מ-14 שנות מפוכחות עם עזרת AA. הוא שאל אותי להיכן לשלוח את ההמחאה.

התקשרתי למספר אנשים ב-AA, וכשאף אחד לא יכל לעזור לי, התקשרתי למשרד מרכזי של AA.

"אל תשלח את ההמחאה לכאן," הם אמרו. "אנחנו לא יכולים לעשות איתה שום דבר."

"אז איך האדם הזה יוכל לתרום?" שאלתי.

"הוא יכול להמיר את ההמחאה למזומן בבנק, וללכת למפגש. כשהם יעבירו את סל התרומות, הוא יכול לשים את הכסף שם."

"אתם רוצים שהוא ישים 10,000$ במזומן בסל?" שאלתי.

"כן," הייתה התשובה. "אבל אם הוא לא בתוכנית, יכול להיות שיחזירו לו את זה."

מעולם לפני כן ומעולם אחרי כן לא פגשתי ארגון שסירב לתרומות.

הריתוק שלי מ-AA הביא אותי לעוד מפגשים. כשהכרתי את שתיים-עשר הצעדים להחלמה, הסקתי שהם נוסחה לחיים בוגרים ואחראיים. לא היה שום דבר מיוחד ב-12 הצעדים שהיה ספציפי לאלכוהוליסטים. מצאתי שכמעט כל פגם אופי שיכול להימצא באלכוהוליסטים, יכול גם להימצא בלא-אלכוהוליסטים, למרות שאולי יהיה פחות מפורש. 12 הצעדים היו דרך לחיים הגונים, ויכולתי ליישם אותם על עצמי.

כך התחילה המעורבות שלי עם AA. הגעתי למפגשים בערים רבות בארה"ב ובמדינות רבות שבהן ביקרתי. יכולתי למצוא חברים בקהילה שבה לא הכרתי אדם בודד.

הייתי רוצה לשתף אותכם מה למדתי מ-AA. במקרה שאתה אדם מחלים שחושב שכל מה ש-AA עושה זה לשמור אותך מהשתייה, אתה מפספס מידע יקר ערך.

מה עם הסוד של המוטיבציה של איזבל לאשפז את עצמה במוסד לחולי-נפש ? מעולם לא פתרתי את התעלומה הזאת ב-13 שנות טיפול. נעזבתי לנפשי לנחש את זה, והנה מה שאני חושב.

האם אתם יודעים איך הר געש נוצר? עמוק בליבת כדור-הארץ, יש סלע מותך שנמצא תחת לחץ עצום. במשך מאות שנים, הלבה הזאת עושה את דרכה באיטיות דרך סדקים בקרום כדור-הארץ עד השטח. ברגע שהיא חודרת לשטח, הלבה מתפרצת.

אני מאמין שעמוק בתוך כל בן-אדם יש גרעין של הערכה-עצמית וכבוד. ממגוון סיבות, הגרעין הזה יכול להיות מוסתר ומדוכא. כמו לבה, הוא מחפש לפרוץ אל השטח ולקבל הכרה. ברגע שהוא פורץ אל המודעות של האדם, האדם עשוי להרגיש, "אני טוב מכדי להתנהג ככה. ההתנהגות הזאת מתחת לכבודי." אני חושב שזו ה"התעוררות הרוחנית" שעליה צעד 12 מדבר.

אני חושב שזה מה שקרה לאיזבל. במשך שנים היא הייתה עיוורת לערך-העצמי שלה ולא ראתה בעיה בהתנהגות האלכוהוליסטית שלה. ואז, יום אחד, הגרעין של ההערכה-העצמית שהיה קבור עמוק בתוכה פרץ לפני השטח, והיא הבינה שאין לה זכות להשפיל את עצמה.

למה המוסד לחולי-נפש ? תנו לי לשתף אותכם בחוויה אישית.

אני עושה את רוב הכתיבה שלי מוקדם בבוקר, כשראשי רענן. פעם אחת, המוציא לאור אמר לי שהם הקדימו את תאריך ההוצאה ואני חייב להשלים את הספר מוקדם יותר. זה אומר שהייתי צריך לקום שעה מוקדם יותר.

כיוונתי את השעון המעורר שלי ל-4:30. כשהוא צלצל, עשיתי את מה שרוב האנשים עושים: כיביתי אותו לעוד חמש דקות של שינה. כמובן שהתעוררתי שעתיים מאוחר יותר.

לאחר מספר חודשים, הייתי צריך למסור הרצאה בוושינגטון הבירה ב-10 בבוקר, מה שדרש שאקח את הטיסה של 7 בבוקר. כדי להספיק את הטיסה הזאת, הייתי צריך לקום ב-5 בבוקר. כיוונתי את השעון המעורר ל-5, אבל מאחר שזכרתי את נטייתי לכבות אותו ל"רק עוד חמש דקות" של שינה, הבנתי שאני עלול לפספס את הטיסה שלי. לקחתי את השעון המעורר מהשידה ושמתי אותו בפינה הרחוקה של החדר, כך שלא אוכל לכבות אותו מהמיטה. בבוקר הבא התעוררתי ב-5 , וחציתי את החדר כדי לכבות את הצלצול. וכך הצלחתי להישאר ער ולהספיק את הטיסה.

בשני המקרים הייתה לי התעוררות. ההתעוררות הראשונה לא החזיקה, בגלל שחזרתי לישון. בפעם השנייה, עשיתי משהו שיימנע ממני לחזור לישון. גרמתי להתעוררות להימשך.

לאנשים מסוימים יכולה להיות התעוררות רוחנית, אבל היא לא נמשכת. איזבל ידעה שאלא-אם-כן היא תנקוט אמצעים כלשהם לגרום להתעוררות שלה להימשך, סביר להניח שהיא תחזור לשתות. הדרך היחידה שהיא הכירה להשאיר את ההתעוררות שלה בחיים הייתה להרחיק את עצמה מהישג האלכוהול לתקופת זמן ארוכה. המוסד לחולי-נפש היה האפשרות היחידה שלה.

אני אסיר-תודה לאיזבל על שהביאה אותי לתוכנית 12 הצעדים. מה היה המשבר שהביא אותה לחדר המיון באותו יום? לא היה שום משבר. אז למה היא ביקשה פגישת חירום באותו יום שהייתי במשמרת החירום? אולי היא נשלחה להציג אותי ל-AA. אבל מי יכל לשלוח אותה? הניחוש שלכם טוב כמו שלי.

90 ימים בחז"ל / הרב אברהם טווערסקי

מתוך: His Final Mission עמ' 69
קובץ להדפסה

בתוכנית 12 הצעדים יש מדליה מיוחדת ל-90 ימים. בנוסף, הם מעודדים 90 מפגשים ב-90 ימים. בנימה עליזה, הרב טווערסקי שלח לנו את זה:

השינוי שקרה ביציאת מצרים, ממנטליות של עבדים לרוחניות של "נעשה ונשמע", היה ניסי. איך זה קרה? עם מצוות הספירה, להתמקד ב"יום אחד בכל פעם".

אז למה היה כישלון כ"כ גדול בפרשת עגל הזהב? אולי בגלל שזה היה רק ארבעים-ותשע ימים ולא תשעים.

הבני יששכר מציין שנתינת התורה הייתה "קידושין", איחוד של ה' וכלל ישראל. לפני כן, היהודים היו קשורים לעבודה זרה במצרים. הוא שואל שההלכה אומרת שאלמנה או גרושה צריכה לחכות תשעים ימים לפני נשיאת בעל חדש. אז לא הייתה צריכה להיות המְתנה של 90 ימים לפני מתן תורה?

הוא עונה שהחל מהיום השביעי לספירה, אנחנו עושים "ספירה כפולה", כלומר, "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד." "היום אחד-עשר יום שהם שבוע אחד וארבעה ימים." לפיכך, אנחנו מונים שישה ימים בודדים, ו-43 ימים "כפולים". הימים הכפולים הם 43*2=86, ועוד שישה ימים בודדים ויש לך יותר מה-90 ימים הנצרכים.

(ואז הרב טווערסקי מוסיף בהלצה:)

אם כך, אז למה הם נפלו בחזרה לעבודה-זרה בעגל הזהב?

בגלל שהתוכנית דורשת 90 מפגשים ב-90 ימים. להכפיל את זה ולעשות 90 מפגשים ב-45 ימים לא עובד.

הלובסטר / הרב אברהם טווערסקי

מתוך His Final Mission, עמ' 303
קובץ להדפסה

הלובסטר הוא בעל-חיים רך ומעיך שחי בתוך שריון קשיח. השריון הקשיח הזה לא מתרחב. אז איך הלובסטר יכול לגדול?

כשהלובסטר גדל, השריון נהיה מאוד קטן, והלובסטר מרגיש לחץ ואי-נוחות. הוא הולך מתחת למבנה-סלעים להגן על עצמו מדגים טורפים, משיר את השריון שלו, ומצמיח אחד חדש.

ובכן, בסופו של דבר השריון נהיה מאוד לא-נוח כשהלובסטר גדל... בחזרה מתחת הסלעים – מצוין! הלובסטר חוזר על התהליך הזה פעמים רבות. הגירוי של הלובסטר לגדול הוא הרגשת אי-הנוחות שלו.

עכשיו, אם ללובסטרים היו רופאים, הם לעולם לא היו גדלים, בגלל שברגע שהלובסטר היה מרגיש אי-נוחות הוא היה הולך לרופא, מקבל כדורי אקמול ואדוויל, ואז הוא היה מרגיש בסדר גמור. הוא לעולם לא היה משיר את השריון שלו. כך, אני חושב, אנחנו חייבים להבין שזמני לחץ הם גם סימנים לגדילה. ואם נשתמש בקושי כמו שצריך, נוכל לגדול באמצעות הקושי.

הלובסטר - הרב טווערסקי (אבל בוידיאו עם כתוביות)

drive.google.com/file/d/1z5fKhMmxcLig4xIlXSa2OFYgyCQOVBKj/view?usp=drive_link