במחלקת הפוסטים הבלתי גמורים שלי, ישנם קבצים רבים של פוסטים שהתחלתי לכתוב והפסקתי באמצע מכל מיני סיבות, אבל הסיבה המרכזית היא שהתחלתי לכתוב משהו אחד ובאמצע החלטתי לכתוב משהו אחר. זה קורה בגלל שאני מתלבט במה עדיף לשתף ובגדול השאלה היא האם לשתף בבעיה או בפתרון, במחלה או בהחלמה. בכנות אומר שהפוסטים העוסקים במחלה ובבעיה הם פופולאריים הרבה יותר מאשר הפוסטים העוסקים בהחלמה ובפתרון. זה גם מאוד מובן. כולנו מחפשים קודם כל מישהו שיבין אותנו ויקבל אותנו. אף אחד כאן לא מחפש למצוא איזה צדיק וגם לא רב שיסביר לנו את העבירה וכו'. אנחנו מחפשים כאן קודם כל הבנה וקבלה - אנשים שמבינים בדיוק מה עובר עלינו ושאנחנו יכולים לספר להם הכל והם עדיין יקבלו אותנו כמו שאנחנו.

אז ברור שכאשר אני כותב פוסט על החיים הכפולים שלי - יש לכך הרבה השפעה והמון חברים מרגישים שזה מדבר אליהם ועליהם. גם פוסט על "כמעט נפילה" זוכה להרבה תגובות כי זה שוב מזכיר לי ולכולם שאנחנו אנשים חולים באמת. לעומת זאת פוסטים על ההחלמה הם הרבה פחות פופולאריים. סיפר לי חבר שהעביר מסר בקבוצה חיה של SA שאחרי עשרים דקות שהוא מספר על ההחלמה שלו והנפלאות שזה עשה לחיי הנישואין שלו, קם חבר חדש ואמר לו: "אתה מדבר בשמים, אנחנו לא נמצאים שם, אנחנו צריכים טיפים לעבור את היום...". הזדהיתי עם זה שהעביר את המסר וכן עם החבר החדש. מחד, עבור מעביר המסר - אין דרך אחרת, אין טיפים ואין קיצורי דרך. הוא מספר על ההחלמה שלו כפי שהיא ומציג את המתנות שקיבל בזכות הדרך שעשה ועושה כל יום. מאידך החבר החדש לא רואה את פסגת ההר, הוא בקושי רואה את הרגל של מי שהולך וצועד לפניו. אז הוא מרגיש תלוש.

ולמרות זאת, למרות שהפוסטים הכי נקראים כאן הם הפוסטים הכואבים והמבינים, אני מרגיש שזה לא התפקיד שלנו. אנחנו - כולנו - צריכים להתמקד בפתרון. ברור שלשם כך צריך להבין את המחלה, אבל אם יש לי ברירה במה להתעסק - עדיף לקחת את המזוודה של ההחלמה ולא של המחלה.

הספונסר שלי לימד אותי כשדי שאפסיק להיות אנוכי, אין לי ברירה אלא להיות אנוכי לגמרי. כאשר אני מגיע להחלמה, כאן - ורק כאן - אני צריך להיות אנוכי ולחשוב רק על ההחלמה שלי. כאשר אני עושה צעד 12, אני עושה את זה קודם כל כדי לעזור לעצמי, כיון שאני יודע שבמידה שבה אתן - זאת המידה בה אני אקבל החלמה. אז אני משקיע מזמני לעזור לחברים אחרים, ואני נהנה מזה ואוהב לעזור, אבל בראש ובראשונה זה פעולה שאמורה לעזור לי כדי לא ליפול. וכך גם הכתיבה כאן, למרות שהיא אולי עוזרת למישהו, היא נעשית קודם כל כדי שאני אחלים. בדרך כלל אני מזדעזע כאשר אני שם לב כמה פעמים אני כותב את המילה "אני" בפוסט, וזה ממש מראה לי כמה אנוכי ואגואיסט אני, אבל הפעם לא. בפיסקה הזאת נראה לי ששברתי שיא, אבל זה בסדר. חשוב לי להחלים.

אז אני משתדל לזרום עם ההחלמה. לעתים כל מה שאני צריך זה להרגיש את הקבלה של החברים, לספר כמה אני חסר אונים ולדעת שאני יכול להסתכל לכל אחד בעיניים ולדעת שהוא מקבל אותי כמו שאני. הקבלה הזאת עוזרת לי להתחיל לקבל את עצמי ולדעת שהמחלה הזאת למרות שהיא חלק ממני, היא עדיין מחלה. ולעתים אני מרגיש שכל מה שאני צריך זה להודות לאלוקים, הן על המחלה והן על ההחלמה, ואז זה מה שיוצא ונכתב.

באופן אישי לימדו אותי שכך זה גם בקבוצות. לפעמים משתפים בקשיים ובחוסר אונים ולפעמים משתפים בהכרת התודה על ההחלמה. כל פעם לפי הצורך. ואם יש משהו שאני לא רוצה לשתף - אני יודע שזה מה שאני צריך לשתף בו...

כרגיל, אצלך, סוד. דברי טעם. לא רק בגלל שאתה מיוחד (מבלי לתת לך ציונים, הנך.) כולנו מיוחדים. אלא בגלל שמכתיבתך ניכר בך שלקחת את הצ'אנס בשתי ידיים. אשרי האב שמטיב כך עם בנו.

ולעצם העניין: הספונסר שלי לימד אותי איך לתת מסר, הוא הראה לי בספר הגדול בפרק החמישי, בעמוד 51: ספורינו מגלים באורח כללי מה היינו בעבר, מה קרה, ומה אנחנו עכשיו...

שליש מהזמן לדבר על העבר החולה באופן כללי, שליש נוסף לפרט על תחילת הדרך, ובשליש האחרון להתמקד במצב בו אני נמצא היום...

לאחר מסירת הטינות , על שחטפת לי פוסט שמתבשל לי בראש כמה ימים, (זה מצוין לאגו שלי, שזקוק לכניעה)

אני מודה לך על הפוסט הנפלא, ואוסיף לכאן את דעתי העניה בענין זה.
כל דברי מתייחסים אל העקרונות ולא האישיות של הכותבים כאן לפני ודומיהם, אז אל תקחו את זה אישית.

יש בני אדם הנהנים מאוד מאוכל כפרי פשוט, ויש שטוב להם בג'אנק פוד, פלאפל , שווארמה, פיצה וכו'
אבל אניני הטעם יעדיפו מנות גורמה יוקרתיות , בשר מיושן, גבינות עם ורידי עובש, ויין שאטו בציר...
ויש את פיסגת הקולינריה ה"גסטרונומיה המולקולרית" הנישה הקטנה הזו, שפים מדענים עורכים נסויים בטעם , ריח, ומרקם,
עד לרמת המולקולות הבודדות, מבינים איך דברים עובדים ולמה, והתוצאה היא מדהימה כ"כ שאנשים מחכים בתור שנה שלמה ,
לקבל שולחן ולטעום את גולת הכותרת של החושים.

אנחנו כאן בפורום מתחילים את צעדינו בטיפוס מעמק הבכא אל פסגת האוורסט, הדרך אינה תמיד קלה, עליות, ירידות, נפילות, התרסקויות, המראות, הכל נמצא כאן הפורום, וכולנו כאן זקוקים לאויר פסגות כדי לשרוד במאמץ הסיזיפי הזה,

בתחילת הדרך מה שידבר אלינו זה האוכל הכפרי, החיזוקים הפשוטים, התמיכה החברית, העידוד והסיפורים על הכמעט נפילות והנפילות.
ככל שנתקדם בצעדתינו, נתעדן עוד ועוד, נשאף לדברים עדינים, לגורמה, נחפש את השפעת הצעדים על כל תחומי חיינו,
נדבר על רגשות עדינים, ננתח מצבים שלא עלו על בדל דעתינו רק לפני זמן קצר.
ובהמשך כך מספרים לנו הותיקים "ענקי הרוח" העידון מגיע לרמת המולקולה, עין לא ראתה..

כולנו כאן ולא משנה באיזה מצב אנחנו, או אם אנחנו בכלל נהנים מהדברים, חשוב שנהיה מודעים לזה שיש מושגים כאלה שגסטרונומיה מולקולרית רוחנית קיימת ומחכה לאלו שיתמידו המעלה האוורסט.

אז חברי היקרים ובראשם סוד הכניעה ואסירותודה, המשיכו לבשל לנו ממיטב מעדניכם, אל תחששו האם יש קליינטים למנה זו או אחרת, כולנו כאן צמאים ומוכנים ללגום בירה מכבי או בציר 1979 ,

תמשיכו לבוא ולכתוב
דברים טובים קור(א)ים כאן
באהבה
מוטי

מצטרף בחום לדבריו של מוטי.
(אח - איזה מוטי! 8) )

מאד מזדהה