השעה 1 בלילה. אני מיד אחרי נפילה. עם הלכלוך עליי, באותם הבגדים. לא התפללתי ערבית, אני גם לא מתכוון להתפלל. אני צריך לקרוא תיקון הכללי וללכת למקווה. אבל אני לא יכול לצאת מהמיטה. אני כותב בשארית כוחותיי. תכף אסיים ואלך לישון.
הקדמה חשובה לפני המשך הטקסט: אני לא מתכוון לעשות לעצמי שום דבר. כי זה אסור בתורה, וכי אני אוהב את אמא ואבא שלי.
כל מה שמכאן והלאה הוא רק פריקה.
אני רוצה למות, ונמאס לי להסתיר את זה. אני לא יכול להכיל את זה יותר. הבדידות, הפחד המצמית מלהתגלות, הריחוק מהקב"ה שפעם כל כך אהבתי. אני תקוע באמצע החיים.
בפוסט הקודם שלי בפורום סיפרתי על עצמי. זה היה קצת לפני פסח. ברשותכם אני עושה קופי פייסט ואחכ אמשיך:
"למען הסדר הטוב נקרא לי ר'. אני באמצע שנות העשרים לחיי.
שני דברים ליוו אותי מגיל צעיר מאוד -
הראשון הוא סקרנות וחיפוש מתמיד של תשובות, שבהדרגה לאורך ההתבגרות הפכו לחיפוש אחרי משמעות ורוחניות. נולדתי במשפחה חילונית שעם השנים נעשתה מעט יותר מסורתית. מגיל צעיר בלעתי פילסופיה ובהתבגרותי הייתי אתאיסט מוצהר, התנדנדתי בין המון תפיסות מחשבתיות הזויות יותר ויותר עד שבגיל 18 התחילה לי התעוררות לתנ"ך, שהולידה התקרבות איטית למסורת היהודית.
השנייה הייתה עיסוק, על גבול הפסיכוטי, במיניות. לפורנו נחשפתי לדעתי בגיל 6, לגמרי במקרה, ומאז מצאתי את עצמי צופה בזה כמעט מדי יום. התפתחה אצלי מקצועיות לנושא הזה שהביאה אותי, בגיל 10 או 11, לתכנים מהסוג הכי שפל ומגעיל שיש באינטרנט. מגע אמיתי עם נשים התחיל באזור גיל 13, ומגע - מתוך סקרנות - עם גברים התחיל בערך שנה אח"כ. כמה הסכמה קיימת באמת בגילאים האלו? בגילאי 17-18 הייתי מוצא את עצמי מאונן שש או שבע פעמים ביום, בכל מסגרת אפשרית ובכל סיטואציה, גם במציאות שהיו לי קשרים רומנטיים ומיניים בעולם החיצוני. מטבעי אני בנאדם הרפתקן שאוהב לחצות גבולות, וככה עד סוף י"ב- תחילת הצבא התנסיתי בשפע שלם של חוויות. זה הניע אותי.
כבר בסוף התיכון הבנתי שאני בבעיה - שפורנו פוגע בי ומכאיב לי, שאני נגעל מהחוויה ומהתחושה, ושזה מרוקן אותי מבפנים. במהלך הצבא הייתי בזוגיות עם מישהי בת גילי, יפה ומצחיקה ואינטיליגנטית, והייתי מאוהב בה לחלוטין.
הפער בין החוויה הממלאת איתה (הגם שהיא הייתה לגמרי בעבירה) לבין הפורנו שגרם לי רק להיגעל מעצמי הלך והתחדד וזה הפחיד אותי מאוד.
לפני שנתיים וקצת, במהלך מהיר מאוד, החלטתי שאני רוצה לעזוב את העולם החילוני ולחזור בתשובה. נפרדתי מאותה בת זוג מהנעורים מה שהיה הדבר הכי מכאיב שעשיתי מעולם, והחלטתי שאני רוצה לנסות לחיות בקדושה ולא לפגום בברית. לא ידעתי בכלל למה אני נכנס.
שנתיים אחרי, אני קצין, עם כיפה גדולה וציצית. האנשים שסביבי מכירים אותי בתור בחור אינטיליגנט, מפקד לא רע. הגעתי ב"ה להישגים בתפקידי. ההורים שלי אוהבים אותי, אני צעיר ובריא. מעטים יודעים את האמת.
האמת היא שאני מת מבפנים. כלפי חוץ מראה תהליך של התקדמות והתפתחות רוחנית, של לימוד תורה וציטוט פסוקים וסיפורי צדיקים. ובפועל אני נופל על בסיס יום יומי למקומות הכי שפלים שיש ביקום. אני לא מצליח למצוא אהבה, לא מצליח לייצר סדר בחיי, לא רואה מציאות שבה אני לא נופל בעבירות האלו. האמת היא שאני בקושי לומד ובקושי מתפלל. אם בעבר הייתי בוכה אחרי נפילות אז היום כמעט לא אכפת לי. כל נפילה מייצרת עוד מסך ברזל, או עוד שקית ניילון כזו, שעוטפת אותי מבפנים ומונעת ממני מלהרגיש באמת. אני אטום לחלוטין ואמביוולנטי להכל.
למחלה שיש לי אין קשר למיניות. אחת ליום בממוצע - לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בעשר ימים, לפעמים עשר פעמים ביומיים - אני מרגיש את החור שיש לי מתחת לבטן מתחיל לשרוף ותוך כמה שניות אני צולל לטלפון, מכבה את הסינון (הדרקוני) שהתקנתי עליו וככה חולפות שעות על גבי שעות שממזמן חצו את קו הפורנו, לאפליקציות נוראיות של שיחות מגעילות שיכולות בקלות להגיע ולהתגשם בעולם האמיתי. וככל שהזמן עובר אני מרגיש שהתאבון של המפלצת הולך וגדל עד שיום אחד זה באמת יצא מהאינטרנט, ואני אמצא את עצמי בסיטואציה עם גבר, או עם מישהי תמורת תשלום, ואני לא יודע איך אני אקום מזה. אני שונא את זה ולא רוצה את זה, אבל כשאני חושב על זה אני עולה באש, אני מוכן לשלם כסף בשביל שזה יקרה ומוכן לשלם עוד יותר בשביל שימנעו אותי מזה.
בנוסף ככל שהזמן עובר והמפלצת גדלה, גובר הסיכוי שיתפסו אותי. כי אני נופל במקומות ציבוריים, במרחבים שאני צריך לתפקד בהם ובמסגרות שבה אנשים ערניים אחד לשני. וכשיתפסו אותי יוקיעו אותי, ישפילו אותי, יצעקו עליי, יענישו אותי, יזרקו אותי מהמדרגות וזה הפחד הכי גדול שיש לי בחיים. זה כמעט קרה כמה פעמים והשם יתברך ברחמיו הציל אותי. אבל אני חי בצל של הפחד הזה. כל מה שיש לי מתגמד למולו. המפלצת הזו אוכלת אותי חי וכל יום הוא אתגר מחדש.
הקשר היחיד שיש לי עם ה' יתברך הוא דרך התפקיד שלי. וגם בו אני נכשל, כי אני לא יציב נפשית. כי אני עצוב ובודד. מעבר לזה אין כלום. פעם הייתי מתרגש משבת, מתפילה, מניגון. היום אני לא מתרגש משום דבר.
אני מאבד את התקווה שלי בקצב מסחרר. אני לא מאמין שתהיה לי אהבה, ולא מאמין שאני אתנקה מהטינופת הזו, ולא מאמין שיש לי סיכוי לקדושה. אני מרגיש שנכשלתי. לפני תקופה התבודדתי בדרך חזרה באוטו, בשעה מאוחרת בלילה, אחרי נפילה. וביקשתי עמוקות שתיכנס בי משאית. כי צורת החיים הזו מעייפת אותי ומתישה אותי. כולם סביבי חיים ומלאי חיוניות והרפתקה ואהבה סובבת אותם. ורק אני לא מצליח לתת לאור להיכנס ומגשש באפילה אחרי חיקויים סינתטיים זולים של אינטימיות וקרבה ורגש. וזה לא ישתנה, וזה כואב לי. ואין אור בקצה המנהרה."
כאמור, מה שכתבתי למעלה הוא מפסח. מאז עברה חצי שנה. כלום לא השתנה, אלא רק החמיר.
אני חושב שיש לי דיכאון. אני עייף כל הזמן, אני לא רוצה לקום בבוקר, אני מלא עצבים ואני מתרחק מהאנשים שקרובים אליי. ותמיד, תמיד, הדבר הראשון שאני עושה כשכואב לי זה לברוח לפורנו. ולאחרונה זה כבר ממזמן לא רק הסרטים, אלא הדברים הכי מטונפים שיש בעולם: מנועי בינה מלאכותית שמפשיטים תמונות. שיחות עם גברים בגריינדר שמביאות אותי לתחושת הקאה. טלגרם שזה הגיהנום.
אני רק רוצה אהבה. ואני מבין שלא תהיה כזו אף פעם. וזה שובר אותי. ואני לא יכול לחיות ככה יותר
סליחה על חוסר הקוהרנטיות.
לילה טוב ושבת שלום
