השעה 1 בלילה. אני מיד אחרי נפילה. עם הלכלוך עליי, באותם הבגדים. לא התפללתי ערבית, אני גם לא מתכוון להתפלל. אני צריך לקרוא תיקון הכללי וללכת למקווה. אבל אני לא יכול לצאת מהמיטה. אני כותב בשארית כוחותיי. תכף אסיים ואלך לישון. 

הקדמה חשובה לפני המשך הטקסט: אני לא מתכוון לעשות לעצמי שום דבר. כי זה אסור בתורה, וכי אני אוהב את אמא ואבא שלי. 
כל מה שמכאן והלאה הוא רק פריקה.

אני רוצה למות, ונמאס לי להסתיר את זה. אני לא יכול להכיל את זה יותר. הבדידות, הפחד המצמית מלהתגלות, הריחוק מהקב"ה שפעם כל כך אהבתי. אני תקוע באמצע החיים. 

בפוסט הקודם שלי בפורום סיפרתי על עצמי. זה היה קצת לפני פסח. ברשותכם אני עושה קופי פייסט ואחכ אמשיך: 

"למען הסדר הטוב נקרא לי ר'. אני באמצע שנות העשרים לחיי.

שני דברים ליוו אותי מגיל צעיר מאוד -

הראשון הוא סקרנות וחיפוש מתמיד של תשובות, שבהדרגה לאורך ההתבגרות הפכו לחיפוש אחרי משמעות ורוחניות. נולדתי במשפחה חילונית שעם השנים נעשתה מעט יותר מסורתית. מגיל צעיר בלעתי פילסופיה ובהתבגרותי הייתי אתאיסט מוצהר, התנדנדתי בין המון תפיסות מחשבתיות הזויות יותר ויותר עד שבגיל 18 התחילה לי התעוררות לתנ"ך, שהולידה התקרבות איטית למסורת היהודית.

השנייה הייתה עיסוק, על גבול הפסיכוטי, במיניות. לפורנו נחשפתי לדעתי בגיל 6, לגמרי במקרה, ומאז מצאתי את עצמי צופה בזה כמעט מדי יום. התפתחה אצלי מקצועיות לנושא הזה שהביאה אותי, בגיל 10 או 11, לתכנים מהסוג הכי שפל ומגעיל שיש באינטרנט. מגע אמיתי עם נשים התחיל באזור גיל 13, ומגע - מתוך סקרנות - עם גברים התחיל בערך שנה אח"כ. כמה הסכמה קיימת באמת בגילאים האלו? בגילאי 17-18 הייתי מוצא את עצמי מאונן שש או שבע פעמים ביום, בכל מסגרת אפשרית ובכל סיטואציה, גם במציאות שהיו לי קשרים רומנטיים ומיניים בעולם החיצוני. מטבעי אני בנאדם הרפתקן שאוהב לחצות גבולות, וככה עד סוף י"ב- תחילת הצבא התנסיתי בשפע שלם של חוויות. זה הניע אותי.

כבר בסוף התיכון הבנתי שאני בבעיה - שפורנו פוגע בי ומכאיב לי, שאני נגעל מהחוויה ומהתחושה, ושזה מרוקן אותי מבפנים. במהלך הצבא הייתי בזוגיות עם מישהי בת גילי, יפה ומצחיקה ואינטיליגנטית, והייתי מאוהב בה לחלוטין.

הפער בין החוויה הממלאת איתה (הגם שהיא הייתה לגמרי בעבירה) לבין הפורנו שגרם לי רק להיגעל מעצמי הלך והתחדד וזה הפחיד אותי מאוד.

לפני שנתיים וקצת, במהלך מהיר מאוד, החלטתי שאני רוצה לעזוב את העולם החילוני ולחזור בתשובה. נפרדתי מאותה בת זוג מהנעורים מה שהיה הדבר הכי מכאיב שעשיתי מעולם, והחלטתי שאני רוצה לנסות לחיות בקדושה ולא לפגום בברית. לא ידעתי בכלל למה אני נכנס.

שנתיים אחרי, אני קצין, עם כיפה גדולה וציצית. האנשים שסביבי מכירים אותי בתור בחור אינטיליגנט, מפקד לא רע. הגעתי ב"ה להישגים בתפקידי. ההורים שלי אוהבים אותי, אני צעיר ובריא. מעטים יודעים את האמת.

האמת היא שאני מת מבפנים. כלפי חוץ מראה תהליך של התקדמות והתפתחות רוחנית, של לימוד תורה וציטוט פסוקים וסיפורי צדיקים. ובפועל אני נופל על בסיס יום יומי למקומות הכי שפלים שיש ביקום. אני לא מצליח למצוא אהבה, לא מצליח לייצר סדר בחיי, לא רואה מציאות שבה אני לא נופל בעבירות האלו. האמת היא שאני בקושי לומד ובקושי מתפלל. אם בעבר הייתי בוכה אחרי נפילות אז היום כמעט לא אכפת לי. כל נפילה מייצרת עוד מסך ברזל, או עוד שקית ניילון כזו, שעוטפת אותי מבפנים ומונעת ממני מלהרגיש באמת. אני אטום לחלוטין ואמביוולנטי להכל.

למחלה שיש לי אין קשר למיניות. אחת ליום בממוצע - לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בעשר ימים, לפעמים עשר פעמים ביומיים - אני מרגיש את החור שיש לי מתחת לבטן מתחיל לשרוף ותוך כמה שניות אני צולל לטלפון, מכבה את הסינון (הדרקוני) שהתקנתי עליו וככה חולפות שעות על גבי שעות שממזמן חצו את קו הפורנו, לאפליקציות נוראיות של שיחות מגעילות שיכולות בקלות להגיע ולהתגשם בעולם האמיתי. וככל שהזמן עובר אני מרגיש שהתאבון של המפלצת הולך וגדל עד שיום אחד זה באמת יצא מהאינטרנט, ואני אמצא את עצמי בסיטואציה עם גבר, או עם מישהי תמורת תשלום, ואני לא יודע איך אני אקום מזה. אני שונא את זה ולא רוצה את זה, אבל כשאני חושב על זה אני עולה באש, אני מוכן לשלם כסף בשביל שזה יקרה ומוכן לשלם עוד יותר בשביל שימנעו אותי מזה.

בנוסף ככל שהזמן עובר והמפלצת גדלה, גובר הסיכוי שיתפסו אותי. כי אני נופל במקומות ציבוריים, במרחבים שאני צריך לתפקד בהם ובמסגרות שבה אנשים ערניים אחד לשני. וכשיתפסו אותי יוקיעו אותי, ישפילו אותי, יצעקו עליי, יענישו אותי, יזרקו אותי מהמדרגות וזה הפחד הכי גדול שיש לי בחיים. זה כמעט קרה כמה פעמים והשם יתברך ברחמיו הציל אותי. אבל אני חי בצל של הפחד הזה. כל מה שיש לי מתגמד למולו. המפלצת הזו אוכלת אותי חי וכל יום הוא אתגר מחדש.

הקשר היחיד שיש לי עם ה' יתברך הוא דרך התפקיד שלי. וגם בו אני נכשל, כי אני לא יציב נפשית. כי אני עצוב ובודד. מעבר לזה אין כלום. פעם הייתי מתרגש משבת, מתפילה, מניגון. היום אני לא מתרגש משום דבר.

אני מאבד את התקווה שלי בקצב מסחרר. אני לא מאמין שתהיה לי אהבה, ולא מאמין שאני אתנקה מהטינופת הזו, ולא מאמין שיש לי סיכוי לקדושה. אני מרגיש שנכשלתי. לפני תקופה התבודדתי בדרך חזרה באוטו, בשעה מאוחרת בלילה, אחרי נפילה. וביקשתי עמוקות שתיכנס בי משאית. כי צורת החיים הזו מעייפת אותי ומתישה אותי. כולם סביבי חיים ומלאי חיוניות והרפתקה ואהבה סובבת אותם. ורק אני לא מצליח לתת לאור להיכנס ומגשש באפילה אחרי חיקויים סינתטיים זולים של אינטימיות וקרבה ורגש. וזה לא ישתנה, וזה כואב לי. ואין אור בקצה המנהרה."

כאמור, מה שכתבתי למעלה הוא מפסח. מאז עברה חצי שנה. כלום לא השתנה, אלא רק החמיר. 
אני חושב שיש לי דיכאון. אני עייף כל הזמן, אני לא רוצה לקום בבוקר, אני מלא עצבים ואני מתרחק מהאנשים שקרובים אליי. ותמיד, תמיד, הדבר הראשון שאני עושה כשכואב לי זה לברוח לפורנו. ולאחרונה זה כבר ממזמן לא רק הסרטים, אלא הדברים הכי מטונפים שיש בעולם: מנועי בינה מלאכותית שמפשיטים תמונות. שיחות עם גברים בגריינדר שמביאות אותי לתחושת הקאה. טלגרם שזה הגיהנום.

אני רק רוצה אהבה. ואני מבין שלא תהיה כזו אף פעם. וזה שובר אותי. ואני לא יכול לחיות ככה יותר

סליחה על חוסר הקוהרנטיות.
לילה טוב ושבת שלום

דבר ראשון תדע שאתה לא אשם, אתה נחשפת לזה בגיל מאוד צעיר ולא למדת איך מתמודדים עם זה, העולם מלא בטריגרים שמחזירים אותך לשם וזה לא אשמתך.

מצד שני אתה צריך לשמוח שהקב״ה נתן לך נסיון שכל פעם שאתה כן מצליח להתמודד זה פועל משהו גדול.

אין מה להיות בעצבות כי זה מרוקן את הכח להמשיך להילחם מחר.

תהיה חזק ויבואו ימים טובים יותר, יש כאן באתר המון מידע שעוזר לי ואני בטוח שיעזור גם לך.

תאהב את עצמך, אנחנו רואים אותך מבינים אותך ואוהבים אותך.

וואו אחי ממש תפסת אותי בכתיבה שלך.. רואים שאתה בן אדם ברמה ושיש לך נשמה גבוהה מאוד..
ברור שלהיות שקוע ככה בעניין הזה מביא לייאוש (כולנו מכירים את זה ברמה כזאת או אחרת) ובאמת נשמע שאתה סובל ממצב מאוד מתסכל וקשה. אבל כמו שאמר גיבור כארי זה לא אשמתך. תמיד צריך לזכור שה' איתנו, הניסיונות שמגיעים אלינו זה ניסיונות שאנחנו יכולים לעמוד בהם, וכנראה לא סתם נבחרת לניסיון כזה קשה - יש בך כוחות.
רק טיפה ממה שאמרת, האהבה להורים שלך, התפקיד כמפקד, החיפוש אחרי האמת, כל אלה מראים כמה אתה מיוחד.
כנראה באמת צריך לעשות תוכנית מסודרת ומוצקה כדי לצאת מהמצב הזה אבל תמיד תאמין שיש אור בקצה המנהרה.
אל תוותר יאח, אני מאמין בך!

חבר יקר
אני אוהב אותך מאד
קראתי את מה שכתבת.
אני כואב איתך את הכאב הנורא,
אני רק יכול לספר לך שיש לך תקוה, מה שהציל אותי יכול גם להציל אותך.
קבוצות 12 הצעדים של SA, עשו לי תחיית המתים.
אשמח ליידע אותך על זה , אם תרצה לשמוע יותר.

אוהב מאד
בהצלחה רבה

ואו איזה סיפור!
אחי אני מבין אותך וכואב איתך
אבל תדע חד משמעית אפשר אחרת.

ואו איזה סיפור! 
אכן זו התמודדות קשה אך אני בטוח שתצליח בה. 
פרקטית אולי כדאי לפנות לאיש מקצוע (אני חושב שהאתר גם מציע שיחות כאלו או לפחות שיחת יעוץ).  שיהיה המון בהצלחה אח יקר! 

שלום חבר יקר.
בהחלט סיפור שנשמע מורכב וקשה. קודם כל תדע לך שאנחנו אוהבים אותך ורצים בטובתך.
דבר שני לגבי מחשבות אובדניות תוכל לדבר עם עמותת ער"ן הם עוזרים במצבים כאלו.
לגבי המשך הסיפור. מזמין אותך לצפות במיני-קורס של 12 הצעדים אצלנו באתר app.gye.org.il/mini-courses/connection/12 ולראות אם זה יכול לעזור לך.
בסוף הקורס קיים פרטי קשר אם תהייה מעוניים להירשם לקבוצה.

והכי חשוב - תדע לך שתמיד תמיד תמיד יש תקווה.
אתה יכול ללכת לטיפול בנושא או לקבוצות, לת, להכין תכנית ולצאת לחופשי.
תמיד תזכור שיש תקווה!
אוהבים אותך

ואוו אחי כמה כאב. 
הדבר המרכזי שאני רוצה לומר לך זה שהמחשבה או בתכלס העיוות חשיבה שמכל הצדדים שיש בך ומכל הדברים הטובים ןכו רק הקושי וההתמודדות עם הפורנו או הטביעה בפורנו זה מה שמגדיר אותנו זה שקר שאנחנו מספרים לעצמנו והוא טעות חמורה! 
בעיני צעד ראשון עוד לפני דרכי התמודדות וטיפול בבעיה של הפורנו זה לאמץ את המחשבה שגם הצדדים הטובים שבי הם אני ולבחור בלדבוק ולחזק אותם גם תוך כדי שעוד לא התקדמנו לכאורה בבעיה הרצינית של הפורנו. קודם כל כי זה אמת לאמיתה וגם כי זו הדרך הנכונה להתקדמות כי ברגע שהתפיסה על העצמי שלנו היא טובה יש יכולת להתמסר להתמודדות ולהתנקות. ודבר נוסף שגם קשור זה לאמץ ולהתמיד בפעילויות שמורידות סטרס ומעלות תחושות חיוביות וטובות ולהתמסר להם זה ממחזק את הנפש מול חוסר האיזון שיוצר בה ההתמכרות לפורנו וכך אפשר להתמיד באמת ולהשתחרר. כל זמן שמצליחים להיות בלי זה הוא בעל חשיבות בפני עצמו.
ממליץ לקרוא את הספר "Dopamine nation" ולעבוד דרכו 

תודה על הכנות אוהבים אותך אח יקר
אני ממש מזדהה עם התחושות
אני מזדהה עם חיפוש הריגושים עד לקצה
הגעתי למצב שהפסדתי משרה סופר חשובה כי תפסו אותי..
אני רק רוצה לשעה הקרובה להתרכז במשימה שלי
תודה 
ממני *** חסר האונים מול *****

אחי ר׳ יקר
קראתי את מה שכתבת. הכל. בלי לדלג. הלב שלי איתך.
עם כל מה שסיפרת, חשוב לי להגיד לך כבר עכשיו... אתה לא מפלצת, לא שקרן, לא מזויף, לא מקולקל. אתה בן אדם טוב, עמוק, אמיתי, שחי כבר הרבה זמן עם כאב גדול מדי וכמעט מבלי מקום לנשום.

אתה מתאר ילד שנחשף לתכנים האלה בגיל שבו בכלל לא אמורים לדעת מה זה. בלי הסבר, בלי הגנה, בלי מבוגר שיגיד מילה. משם זה גדל להרגל קבוע, סקרנות בלי גבולות, גירויים, התנסויות, עולם שלם שמנהל אותך מבפנים. נדמה שהמוח והגוף שלך למדו שכשכואב, כשמשעמם, שמרגישים ריקנות, כשאתה לבד, פותחים מסך.
ולפי מה שאתה כתבת, אני מאמין שזו נהייתה כמו ברירת המחדל.

במקביל אתה מתאר לב שמחפש אמת. תנ״ך, חזרה בתשובה, משמעות, קדושה. אתה עושה צעד כואב ועוצמתי, נפרד מאהבה גדולה, בוחר בעולם של מצוות, של כיפה וציצית, של אחריות ושל דמות. אתה מצליח. אתה קצין, אתה נערך, אתה נחשב בחור איכותי. מבחוץ אתה כביכול "מסודר".

ובפנים, אתה כותב שהעולם הישן לא נעלם. הוא רק נכנס למחתרת. אתה נופל שוב ושוב, לחומרים יותר קשים, לשיחות יותר קיצוניות, למקומות שאתה מתעב.
בפסיכולוגיה, זה נקרא: דיסוננס. דיסוננס קבוע בין הדמות שלך לבין מה שקורה מאחורי המסך. וכל נפילה מרגישה לא רק כמו חטא, אלא גם הרגשה שאתה שקר אחד גדול. וככה לאט לאט אתה לא בוכה, אלא קופא. לא מתרגש מתפילה, משבת, מניגון. מרגיש עטוף בשקיות ניילון, כלשונך. במילים אחרות, מתנתק מעצמך.

אחי, כל זה יוצר עומס לא נורמלי. זה לא "חולשה". זה שילוב של בושה, פחד להיחשף, אולי גם לחץ מתפקיד, ורצון עצום לקשר ואהבה (וגם אולי לעצמך). אתה מרגיש תקוע באמצע החיים, בלי אוויר. כשאתה אומר "אני רוצה למות", בין השורות אני מבין דבר אחר. אתה לא רוצה להמשיך לחיות ככה. זו זעקה של בן אדם שנשבר לו להיות לבד בתוך הסיפור הזה. את החלק הזה אתה רוצה להמית אחת ולתמיד.

ר', הצדיק, חשוב לי שתשים לב לעוד משהו. אתה כותב במפורש שאתה לא הולך לעשות לעצמך משהו, שאתה אוהב את ההורים שלך, שאתה מבין את הגבול. זו תובנת חיים חזקה. אם אי פעם תרגיש שהחוט הזה נחלש, שזה נהיה יותר מסתם מחשבה, זה הרגע לא להישאר לבד אפילו רגע. לדבר עם מישהו "חי".  כמו שהציע אלוןצ, עמותת ער''ן היא גם פיתרון מסוים אם תרגיש שאתה צריך עוד תמיכה. זה לא כי אתה "מסוכן". זה כי אתה יקר!

יש כמה נקודות של אמת שאני רוצה להניח מולך דוגרי.
אתה לא לבד. יש עוד גברים, גם פה בפורום, גם בעולם הדתי, גם במסגרות הכי מכובדות, שחיים עם סיפור מאוד דומה. חשיפה מוקדמת, הסלמה לחומרים קיצוניים, שימוש באפליקציות, בינה מלאכותית, טלגרם, שיחות קיצון. אתה לא היחיד. אתה חלק מדור שלם שנכווה מזה.

מה שקורה לך הוא לא רק "יצר רע". המוח מחפש גירוי חזק יותר, דופק חזק יותר, וכל פעם מקצין את הגבול. כשכואב, כשהלב ריק, הגוף יודע באוטומט לאן לברוח. זה מסביר למה אתה מגיע למקומות שאתה שונא. זה גם מוריד את התיוג של "אני מפלצת שאין כמוני". הנפילות הן משהו שאפשר לעבוד איתו, צעד צעד.

אני מאוד נזהר מלקבוע, כי אני לא איש מקצוע, ורק אומר שמה שאתה מתאר נשמע כמו דיכאון. אין כוח לקום בבוקר, עצבים, ריחוק מאנשים, קהות רגשית, חוסר תקווה. יכול להיות שזה סימן שאתה מותש. כמו שלא מתעלמים מכאב חד בגוף, לא מתעלמים מכאב כזה בנפש. טיפול נפשי או רפואי במקרה כזה הוא לא ויתור, אלא אחריות. ולכן  חשוב שאולי תבדוק עם איש מקצוע את הדברים הללו. אתה יכול להתחיל מעמותת ער''ן כאמור...

מקריאה יותר מעמיקה בדברים שאתה כותב, יש משפט שניסחת כך: "אני רק רוצה אהבה" תדע שהוא אחד המשפטים הכי אמיתיים שלך. זה לא משפט שעובר סתם ככה.
המצב הנוכחי כאילו לוחש לך שאין סיכוי שמישהי תאהב אותך. זה שקר מוכר. חשוב מאוד לשים לב לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אתה קבעת שאתה לא ראוי. אבל מי אמר? האם זה באמת נכון?
הרי יש אנשים שהיו עמוק בבוץ, עשו דרך ומצאו אהבה אמיתית. זה דורש עבודה, כנות, ליווי, אבל זה קיים. גם בשבילך.

ומה עם הקב''ה?
ובכן... אתה מרגיש שהוא רחוק, שאתה אטום. אבל ממה שאתה כותב רואים להפך. כל המכתב הזה הוא צעקה של מישהו שהקשר חשוב לו. מי שבאמת "מת בפנים" לא היה משקיע כל כך הרבה כוח בלספר כמה כואב לו שהוא רחוק. הקב״ה לא נגעל ממך. הוא רוצה בקרבתך והוא אוהב אותך. איך אני יודע?
כי הוא מחיה אותך כל יום מחדש. כפי שאנחנו אומרים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך", קרי רבה אמונתך בי ובדברים שאני יכול לקדם ולהוסיף לעולם!

כבר כתבתי הרבה, אני אסיים, אבל לא לפני שאני כותב אולי את הדבר הכי חשוב: אתה לא חייב להתמודד לבד!!! פורום זה מקום מדהים לפרוק. אבל עם העומק של המצב שאתה מתאר, הייתי ממליץ שיהיה גם איש מקצוע טוב/ חבר אמת שאפשר לדבר איתו פתוח. מישהו שמסוגל להחזיק איתך את המורכבות בלי שיפוט. לא עוד אחד שאומר "תהיה חזק, תהיה גבר", אלא אחד שנותן מקום שאפשר להגיד בו משפטים כמו שכתבת פה, במילים שלך, ולקבל כלים. יש גם קבוצות תמיכה שהציעו כאן, שווה לנסות ואתה תבין שאתה לא חריג. לראות פנים של עוד גיבורים כמוך משנה משהו עמוק בבושה ובאשמה שאתה מרגיש.

במילים אחרות, תבחר צעד קטן אחד. לכתוב כאן עוד. ליצור קשר עם איש מקצוע. לדבר עם מישהו שאתה סומך עליו קצת יותר ממה שהעזת עד היום. לא להישאר מאה אחוז לבד עם סיפור של מאתיים קילו על הגב.

תרגיל נחמד וקטן: לפני השינה, אם תוכל, תגיד לעצמך בשקט. עם כל מה שעברתי, אני לא מוותר על עצמי. מגיע לי עתיד. מגיע לי טוב!

אחי, אני אומר את זה ברצינות מלאה. אתה לא "החריג". אתה אחד החזקים שאני רואה פה. מי שבמצב כזה עוד כותב, עוד משתף, עוד מחפש מילימטר של תקווה, זה מישהו שיש לו נשמה גדולה מאוד! אשריך צדיק!
אתה ראוי לאהבה ושייכות! יש לך תקווה! יש לך מקום בעולם הזה!
חזק ואמץ!