אח יקר, המילים ששיתפת כאן בפורום פשוט שוברות את הלב ואי אפשר שלא להרגיש כמה כבד וקשה לך ברגעים האלה. כשאתה כותב ששכחת את עצמך מתישהו בדרך ושאתה כבר לא מוצא את עצמך בכלל, המילים האלו מראות בדידות עמוקה מאוד של בחור שרואה את כל הדברים שהוא הכי מאמין בהם פשוט חומקים לו בין האצבעות. זה הכי מובן בעולם למה אתה מרגיש אכזבה מטורפת ועצב עמוק מול שתי הנפילות הרצופות האלו, במיוחד כשהן מגיעות דווקא עכשיו, בזמן שבו רצית יותר מכל להיות בשיא שלך מבחינה רוחנית. החשש הגדול שלך לסיים את התקופה המשמעותית של הישיבה בהרגשה של לכלוך והחמצה הוא כאב טבעי מאוד של מישהו שבאמת רוצה קדושה ומוצא את עצמו מותש לגמרי ומרוקן מול המחשב באמצע הלילה.
התחושה הזו שאתה עומד מול תקופה שלמה שעומדת להיגמר ומרגיש שהכל מתמסמס ברגע האחרון (לכאורה, כי קשה להסתכל חיובי ברגע קשה, אך חס וחלילה לא מתכוון לבטל את רגשותיך) היא חוויה מטלטלת ומייאשת בצורה בלתי רגילה, וזה כל כך מובן שתרגיש ככה מול שינוי כזה גדול.
חברי הפורום המדהימים כאן העניקו לך המון כוח כשהזכירו לך שהחיים האמיתיים והקדושים קיימים ומחכים לך, ושנפילות לא הופכות אותך לאדם רע אלא לאדם טוב עם קושי שצריך לפתור. אני מזדהה עם ההצעה להרפות מהמחשבות המלחיצות על העתיד ועל חג השבועות, להתמקד אך ורק ביום הנוכחי כדי להוריד את הלחץ, ולזכור שכל שנייה של ניסיון להתגבר מביאה איתה נחת רוח עצום למעלה ושמדובר בתהליך ארוך שדורש טיפול עקבי.
מעבר לדברים החשובים שהם כתבו, לעניות דעתי כדאי לשים לב ששתי הנפילות הרצופות האלו באותו היום הן לא סימן לכך שהרצון שלך נחלש, אלא הן ממש קריאת השכמה של הנפש שמסמנת לך שהיא כנראה נמצאת כעת בעומס רגשי. החיפוש המתיש הזה במחשב המסונן במשך שעות ארוכות מראה שהבעיה היא בכלל לא חומרי הצפייה עצמם, אלא הניסיון הנואש של הנפש שלך למצוא איזו נחמה (כנראה באמת, מהפרידה מהישיבה ומהגיוס הקרוב לצבא, אבל אולי עוד... התשובה נמצא בתוכך, בהסתכלות פנימית) כשאתה נלחם רק דרך מחסומים טכנולוגיים כמו סינונים, אתה בעצם מתיש את מאגרי האנרגיה שלך במקום לתת מקום לחששות האמיתיים שמנהלים אותך מאחורי הקלעים, והעייפות הפיזית הזו מהחיפושים בלילה יכולים להכשיל אותך בסופו של דבר.
כשאתה נמצא במצב של קושי, הנטייה לקשור בין ההצלחה שלך בניקיון לבין הזכות שלך לקבל את התורה מייצרת מלכודת אכזרית, שבה הלחץ להגיע מושלם לחג הופך בעצמו לדלק הראשי שמביא את הנפילה הבאה בשל המתח הנפשי שנוצר בתוכך. הניסיון להציב לעצמך דדליין רוחני ולחשוב שאתה חייב להיות נקי ומבריק בנקודת זמן מסוימת הוא משא כבד מדי שאף אחד לא יכול לעמוד בו.
צריך לזכור שהקב''ה אינו נמצא רק בזמנים של התעלות ודביקות, אלא הוא קרוב ומחבק אותך במיוחד עכשיו, בתוך המקום הכי נמוך ובתוך תחושת חוסר האונים, והעובדה שאתה כל כך מצטער על הריחוק מוכיחה שהנשמה שלך נותרה טהורה ושלמה לגמרי. דווקא שם, כשאתה מרגיש ששכחת איך מתפללים, הזעקה הזו והכאב שפרקת כאן בפורום הם התפילה הכי גבוהה והכי אמיתית שיכולה לעלות, תפילה שבוקעת מעומק הלב השבור.
המאבק הממושך שאתה מנהל מוכיח שיש לך כוחות עצומים של התמדה חיובית, ואותה טבילה במקווה אחרי הנפילה שלפני שבת מראה שאתה לא מוותר על עצמך גם כשקשה. אל תיתן לתחושת הלכלוך הזמנית להסתיר את הזמנים היפים והתורה שכבר הספקת לקנות בתקופת הישיבה, כי שום רגע של נפילה לא יכול למחוק את מי שאתה ואת הדרך שעשית.
תן לעצמך רשות להרפות מהדרישה הנוקשה הזו להיות מושלם לקראת השלב הבא, חבק את הקושי בקצת חמלה, ואל תנסה לתקן את כל החיים ברגע אחד אלא תתרכז רק בנשימה של עכשיו ובצעד הקטן הבא שאתה יכול לעשות מתוך מקום רגוע ובטוח יותר. קבלת התורה והגיוס לצבא יגיעו, והם יפגשו אותך בדיוק כפי שאתה, עם האנושיות שלך והמאמצים שלך, וזה בדיוק מה שנדרש ממך, לא יותר ולא פחות.
חזק ואמץ!