כמה מילים קודם על עצמי;
בגילאי השלושים, נשוי ואבא לשתים.
חרדי, התגלגלתי לחטא בצורה משמעותית בתחילת שנות ה20, לא ממש הכרתי את האינטרנט אבל כבר קודם היו לי כמובן קשיים. פתאום הופתעתי לגלות דברים שמשכו אותי. זה הדרדר עד הפורנו, כל הזמן עולה ויורד - בלילה חוטא פה ושם ואז מיד מתחרט מנסה להתגבר עד הפעם הבאה.
לאחרונה התחלתי לתפוס את עצמי להתמודדות יותר שיטתית ורציתי לשתף איתכם מחשבה שמנקרת בי, היא הסיבה העיקרית שכיום נותנת לי יכולת לנסות להשתנות.


עד כמה הכל בחיים נתון בסימן שאלה.אנשים מדמיינים שיש להם חיים טובים, הכל חלילה יכול להילקח ברגע ואז תבער בך כאש הידיעה שאתה גרמת לעצמך בכך שחיית חיים מלאים טומאה ויצרת לעצמך מלאכי חבלה.
הגעתי לחתונה עם שם טוב, מוצלח פרנסה ברוך השם אשה טובה דירה - החיים סבבה, אפשר לחזור די מהר לגלגל החטאים והתשובה...

ואז. 
הוא נולד.
ילד בכור עם בעיות בריאותיות וגנטיות. ניתוחים. אשפוזים. דיאגנוזות. תרופות. תחזיות שחורות על התפתחות לקויה. אשתי נשחקת נפשית מצער והתמודדות. ברוך השם רואים את האור, מתאוששים. רואים את הצדדים הטובים ואת הסיכוי להצלחה. אופטימיים.

אבל תדע לך שבכל פעם שאני מסתכל לו בעיניים אני נשרף מבפנים בידיעה שייתכן מאוד שבפגימות שלי גרמתי לו עוול שאי אפשר לתקן ואין עליו מחילה.
כשאני רואה אותו מתמודד בדברים שאחרים מבצעים בגילו בלי קושי, אני מדמיין את עצמי מתוודה בפניו את האחריות שלי ואת המבט הצורב, הפגוע, השואל ונוקב עד שאול תחתית.

אולי יש מי שיקרא ויחשוב שאני שרוי בדיכאון ומדמיין דברים וכדומה, אז זה ממש לא המצב. אני מנהל חיים תקינים, אופטימי אנרגטי ועושה הכל ושמח בחלקי.
אבל כל הזמן יש בי את הפינה האפלה, המתה. הפינה שתלווה אותי לכל חיי. שמזכירה לי -מעוות לא יוכל לתקון.
​לא בא לייאש, זו לא דרכנו. אבל בא לעשות חשבון הנפש כי הרבה פעמים היצר מגיע כשכיף וטוב לנו ומרגישים על גג העולם ופשוט זורמים 'רק הפעם' 'לא נורא''בכללית אני בסדר'
וצריך לזכור טוב טוב עד כמה שזה יכול להתהפך 
לא אומר שמאז אני צדיק כיוסף, אבל התקופה ההיא ניערה אותי וקיבלתי פורפורציה כלשהיא לאחריות למעשיי - גם אם אני מייחס לעצמי אשמת שוא בלידה הזו, אין לדעת מה תהיה ההשפעה של הפגימה הבאה
לא רוצה לנחש
ובטח שלא רוצה לגלות

אין ברירה חברה, תתפסו את עצמכם בידיים. 
בכל הכח.
זה לא רק החיים שלכם שתלויים בזה.
כותב מלב שותת דם

היי אח אהוב
קרעת לי את הלב, המצפון המצפון אוווווווווווווווייייייייייייייי המצפון.....................
אבל למעשה אני חולק על דבריך לגמרי, אין ביכולתינו לקבוע או אפילו לחשוב חשבונות שמים, וגם אין ביכולתינו לדעת אותם....., אני לא משווה בכלל, אבל גם אני יכול לומר שיש לי ספירת זרע מאד נמוכה, ואמללתי את אשתי ואותי בטיפולי פוריות וילד שנולד בIVF..., ומאד קל יהיה להלקות את עצמי ולומר שזהבגלל מאות ואלפי הפעמים בחיי שהוצאתי זרע לבטלה....,, אבל ברור לי ללא כל צל של ספק שאין ביכולתי להבין חשבונות שמים? תגיד לאחי יש בת אוטיסטית... אז צריך לחשוב מה הוא פגם? הרי ברור שזה לא ככה! ויש צדיקים גדולים שחיו עם המון ייסורים...
כתבתי מהרהורי לבי........
ומאחל לך המון הצלחה הן בהתמודדות עם יצר המין, והן בהתמודדות המייסרת עם ילדך המיוחד....
אוהב המון.....

אחי, אני לא קרוב אפילו טיפה למקומך, או לאפשרות להבין אותו.
אבל חש את הכאב שלך מאוד, וחושב שאני יכול איכשהו לחוש את מה שאתה מדבר עליו. המחשבה המנקרת הזו שהשלכות המעשים שלי הביאו לכך ולכך.
וזה בא אליי בגלל זה, הרי על מה אם לא על זה?
יש לי איזו התמרדות פנימית כנגד המחשבה והתחושה הזו, כאילו, אין מצב שזה המצב. אבל זה שם, גם אם רק בגדר "אולי".
אז רק אאחל לך, שתראה בטוב האמיתי והגלוי בחייך, שהוא בוודאי בוודאי נוכח. שלא תצטרך מאמץ אפילו קטן כדי לראות אותו. 
במסע שלך האישי, והמסע שלך עם הבן היקר שלך ואשתך. ובעזרת השם תזכו לראות עין בעין.

יקירי, קראתי את הדברים שלך והלב כאב יחד איתך. יש במילים שלך כאב שקשה לתאר, כאב של אבא שמסתכל על הבן שלו ורוצה בכל מאודו להגן עליו מכל קושי, מכל סבל ומכל התמודדות. כשקוראים את מה שכתבת מרגישים כמה הילד שלך יקר לך, כמה אתה חי את הכאב שלו וכמה אתה נושא אותו איתך גם ברגעים שבהם כלפי חוץ החיים ממשיכים להתנהל.

דווקא בגלל העומק והכנות שבדברים, רציתי לשתף בתחושה שעלתה בי בזמן הקריאה.

חלק גדול מהכאב שאתה מתאר נשען על הנחה מסוימת. הנחה שאולי הפגימות שאתה מתאר הן שגרמו למה שעובר על הבן שלך. אני מבין מאוד מאיפה המחשבה הזאת מגיעה. כשהלב פצוע והוא מחפש משמעות, הוא מנסה לחבר נקודות. הוא מחפש הסבר שייתן סדר בתוך מציאות קשה ומבלבלת. אבל בין האפשרות לבין הידיעה יש מרחק גדול מאוד.

קראתי את הדברים שלך ושמתי לב שאתה עצמך כותב "ייתכן מאוד" ו"גם אם אני מייחס לעצמי אשמת שווא". נדמה לי שבמשפטים האלה מסתתרת אמת חשובה. אתה לא מתאר דבר שאתה יודע. אתה מתאר דבר שאתה חושש ממנו. וכאשר אדם חי במשך שנים עם פחד מסוים, לפעמים הפחד מתחיל להרגיש כמו עובדה, גם כאשר הוא עדיין נשאר בגדר השערה.

אני לא אומר שאין מקום לחשבון נפש. ודאי שיש. אני גם לא מזלזל לרגע בעוצמת המאבק שאתה מתאר. אבל כאב גדול ככל שיהיה, אינו בהכרח הוכחה. רגשות אשמה עוצמתיים ככל שיהיו, אינם בהכרח ידיעה. לפעמים הם בעיקר עדות לכמה אכפת לנו, לכמה אנחנו אוהבים, ולכמה קשה לנו לראות אדם יקר סובל.

מה שהרגשתי תוך כדי הקריאה הוא שאתה מטיל על עצמך אחריות עצומה על סמך דבר שאין לך באמת דרך לדעת. ייתכן שהמחשבה הזאת מדרבנת אותך להתחזק ולהילחם ביצר, אבל נדמה לי שהיא גם גובה ממך מחיר כבד מאוד. היא גורמת לך להביט בילד שאתה אוהב ולראות מולו לא רק את מי שהוא, אלא גם משפט מתמשך שאתה מנהל מול עצמך.

ובכל זאת, מתוך כל מה שכתבת, הדבר שהכי בלט לי לא היה החטא ולא האשמה. בלטה לי האהבה. אהבה של אבא. אהבה שמכאיבה כל כך משום שהיא אמיתית כל כך. ודווקא משום כך, אני חושב שמגיע לה מקום גם בלי להישען על הנחות שאיש מאיתנו אינו יכול לאשר.

מאחל לך בכל הלב שתזכו לראות הרבה בריאות, הרבה התקדמות והרבה נחת. ושתצליח, לצד האחריות שאתה לוקח על עצמך, להניח מעט מהמשא שנולד מתוך דברים שאינך באמת יכול לדעת. יש מספיק כאב בהתמודדות עצמה. אינך חייב להוסיף עליו גם ודאות במקום שבו קיימת בעיקר שאלה.

חזק ואמץ. עצם זה שאתה כואב, מתבונן, רוצה לתקן ונלחם על הדרך שלך, הוא סימן לחיים פנימיים עמוקים מאוד. אל תמדוד את עצמך רק לפי הנפילות, אלא גם לפי הקימות, לפי הרצון הטוב, לפי האהבה שלך למשפחה ולפי הצעדים שאתה עושה קדימה. שערי תשובה אינם ננעלים, וכל התחזקות קטנה מוסיפה אור גדול.