כבר כמה שנים שלא כתבתי פה, ולא ממש התעסקתי עם להפסיק את הצפייה בפו' והאוננות.

התעסקתי בחיים שלי, אם נפלתי - נפלתי. אם צפיתי - צפיתי. אחרי כמה שנים של ניסיונות והתמודדויות פשוט העדפתי לשחרר מהניסיונות "למען" הבריאות הנפשית שלי.

וזה במקום מסוים, היה טוב שעשיתי את זה. פשוט התעסקתי בחיים שלי ועשיתי דברים וזה לא תקע אותי, כך לפחות זה נראה כרגע.

לפני שנתיים וחצי, בנסיבות טובות, היו לי בערך 8 חודשים שלא צפיתי בכלל, אלה היו 8 חודשים ממש יפים, ולא בגלל שלא צפיתי. אלא הפוך - בגלל שהם היו יפים לא היה לי צורך בפורנו. לא היה לי משעמם. לא הייתי צריך נחמה. לא הייתי צריך גירוי או פורקן מיני.  

ואז כשחזרתי, חזרתי. לא נלחמתי בזה. 

והיום אני נופל כמעט כמה פעמים בשבוע, יש יותר ויש פחות, ואני לא נלחם בזה. 

ראיתי שההתעסקות דווקא בחיים, בעשייה, במסגרות בריאות, היו פיתרונות יותר נעימים עבורי.



ובאמת, אני עדיין חושב, שזה היה שלב נכון. לא להילחם בזה כמו שהיה בעבר.



אבל עכשיו, בהתאם לכותרת שבחרתי, אני נמצא במקום מסוים, שאני חייב בו עצות של בעלי ניסיון. כל עצה תתקבל בברכה. 

אני מרגיש, שנהייתי אדיש מדי לזה, לא מזיז לי לצפות, וגם לא מזיז לי לא לצפות, לא מזיז לי כלום.

אחת לכמה זמן אני מתרגש ממשהו, משיר, אבל מנופים כבר ממזמן לא מתרגש, מאוכל לא מתרגש, אין לי דרבון להכיר אישה לחיים, נהייתי אדיש לצפייה ואדיש לחיים. 

והייתי רוצה להתעורר. אני מרגיש את התופעות לוואי של הצפייה והאוננות וזה יותר קשה לי מהפעולה עצמה. 

אני מרגיש שיש חיים שאני לא מצליח לגעת בהם. חיים שפעם אהבתי כל דבר קטן, וכל עלה ריגש אותי והדהים אותי.

אני פועל בחיים בצורה יבשה, חסרת חיים, על אף שזה לא נראה כלפי חוץ. 

אני מרגיש שאני חי חיים כפולים, עם הרבה הסתרה, ושכבר לא אכפת לי מכלום.



והעצות שאני מבקש זה קודם כל, אם הרגשתם במצב כזה? או עדיין. איך התמודדתם עם זה? או עדיין.

מה עזר לכם? איך החזרתם את החיות והרגש שוב אחרי שנים שפורנו זה היה הגירוי החזק ביותר שלכם, והיחיד שיכל להזיז את הנפש שלכם? 

איך מחדשים את הלב והמוח? 

אחי היקר ואהוב, כמה מחשבות שעלו לי בעקבות מה שכתבת, אני מקווה שאדייק את עצמי והדברים יהיו לשם שמיים, וחלילה לא להוריד. 

1. הכהות חושים שאתה מדבר עליה היא אחד התסמינים הידועים, המוח שלך מתרגל לרמות דופמין אדירות, וממילא - כל מה שלא משתווה לרמה הזו (ספויילר - אין כמעט עוד דברים שמשתווים, בטח לא דברים בריאים), לא מעניין אותו ומשאיר אותו אדיש. ככה זה. לכן, האוכל פחות טעים, הנוף פחות יפה, ואפילו הפורנו שהתרגלת אליו כבר לא ׳מרגש׳ אותו. אתה מבין את הכוח של המוח להתרגל? אפילו פורנו יכול לשעמם באיזשהו שלב, כש׳מתרגלים׳.

אז אתה לא לבד אחי, אתה מתאר פה בדיוק את אחת הבעיות עם פורנו. אני אשתף שאני ממש מרגיש את זה בתהליך שלי, המוח זועק לדבר הזה שיעורר אותו כמו ששום דבר אחר לא מעורר - זו המלחמה שלי. להזכיר לו שזה לא נכון בשבילו ואחרי העוררות הזו תמיד תגיע נפילה ברמת הריכוז, העוררות, החשק, הזיכרון ועוד ועוד. 

ההחלטה להפסיק עם פורנו היא ההחלטה להרגיל את המוח חזרה להתרגש מהדברים שהוא אמור להתרגש מהם. לא תמיד רואים את זה ישר, אבל אני מאמין שלאט לאט זה מגיע. פתאום החיוך של החברה יותר יפה, האוכל קצת יותר טעים והשיר שאתה שומע מרגש יותר מתמיד. 

2.  אפשר לבחור להגדיר את זה כ-לא נפילה, וזה מאוד מקובל היום. הרבה אנשים מרגישים ייסורי מצפון מטעמים דתיים אבל יש הרבה פורומים שבהם פורנו זה לא נפילה אלא נורמה. ולכן, אם לפעמים יש תחושה שזה לא נפילה אלא עוד משהו שאתה עושה בחיים - כמו לשתות קפה, ללכת לעבודה, לאונן ולהמשיך בחיים, זה בסדר. ולפעמים אני גם הרגשתי ככה, כלומר אף פעם לא הייתי גאה בזה אבל לפעמים הרגשתי שזה פשוט חלק ממני ואין בי כוחות ׳להילחם׳ בזה. זה כיף לי ונחמד לי. אז למה בכל זאת? בדיוק בגלל מה שכתבתי מקודם, לא רק בגלל שזה עושה ייסורי מצפון, אלא גם כי פשוט אתה חי את החיים בכהות נוראית. הפורנו גורם לך לא להיות מרוכז בכלום חוץ ממנו, והוא מנהל לך את הזמן ולא אתה לו. כשהוא בוער בך, הרבה פעמים יש תחושת שיתוק - אני חייב את זה ושום דבר לא מעניין חוץ מזה. 

אחת הסיבות שהבנתי שאני חייב להפסיק היא כי לא יכלתי לסבול את המחשבה שמשהו חיצוני מנהל לי את החיים. שזה התנהגות כפייתית, ואני לא באמת יכול להפסיק אם אני רוצה. זו הייתה מחשבה שגרמה לי להבין שאני חייב לפעול וכמה שיותר מהר. אני לא אחיה את חיי בזמן שמישהו אחר מנהל אותם. 

ומאז שהפסקתי, אני לאט לאט מרגיש את הריכוז חוזר אליי, את החשק האמיתי לאשתי, את האהבה הגדולה שלנו. אני רק בהתחלה ודברים טובים קורים לי. עוד הרבה לפני החוסר בייסורי מצפון. אני פשוט חוזר להנות מדברים פשוטים ולא כפייתיים. 

3. כדי להפסיק חייבים סיבה. אני אכתוב שוב, הסיבה שלי מעולם לא הייתה דתית. אבל מצאתי את הסיבות שלי. בלי סיבה - אני חושש שזו משימה בלתי אפשרית. אחי האהוב, תמצא את הסיבות שלך - ותבין אם אתה באמת רוצה להפסיק עם זה. אם אתה פה - כנראה שמצאת כמה סיבות כאלו. 

4. המוח לא פראייר, מה שכתבת פה הוא לא באמת אתה. זו תחבולה של המוח. אני אסביר. דווקא כשאתה מראה סימני פרידה מהפורנו, המוח, שכל כך אוהב את התחושה מנסה לשכנע אותך להישאר. אותך, כמו רבים (וגם אותי תקופה ארוכה), הוא הצליח לשכנע בכך שהמלחמה היא לא בריאה לי. יותר בריא לי להמשיך לצפות בפורנו. זו תחבולה של מוח וזה לא אמת. האמת היא שיותר בריא להילחם בזה, כי אתה לומד לנהל לעצמך את החיים, ואתה לומד חזרה מה חשוב ומה לא חשוב. כי אתה תוכל להיות בעל יותר טוב לאשתך, להיות מרוכז יותר, אוהב יותר וחי את החיים האלה יותר! מה שהמוח מגדיר לא בריא זה את התקופת פרידה מהפורנו, שהיא באמת קשה ועם תופעות לוואי שלפעמים לא נעימים - כעס, עצבנות ועוד. אבל זו תקופה כל כך קצרה ביחס לחיים עצמם. חיים שבכל רגע שאנחנו בפורנו - אנחנו מפספסים אותם במלוא כוחם.

-

מחזק אותך שתמצא את הדרך ומה שנכון לך.

וואו תודה רבה על השיתוף.
אני מאוד מתחבר לדברים שלך ולתגובה של 'עידום'.
יש כמה דברים שכתבת שאני יכול להזדהות לחלוטין. 
קודם כל העניין של קהות החושים שאתה מרגיש, זה באמת כנראה אחד התסמינים הבולטים של שימוש בפורנוגרפיה. אני אישית חווה את זה בצורה הבולטת ביותר עם בת הזוג שלי, שכל העיסוק בפורנו גורם לי פחות להימשך עליה. ואני מניח שלך זה דברים קצת אחרים כמו למשל לא להתרגש מדברים קטנים שאולי פעם היית מתרגש מהם. 
ודבר שני אני גם יכול מאוד להזדהות עם התחושה הזאת של לא לרצות להתמודד עם הפורנוגרפיה ולהרגיש שאין לי משאבים או כוח להתמודד עם הדבר הזה (ואולי לפעמים תחושה שזה לא כל כך גרוע). האמת שזה קורה לי ממש לאחרונה שהיו לי כמה מעידות וחשבתי אולי הדבר הזה לא כל כך רע. ולאט לאט אני מתחיל להבין את ההשלכות של הפורנוגרפיה וההבטים שזה משפיע לי על החיים. אני למשל, בתקופות 'רגילות' (ולא תקופה של הצלחה גדולה או איזה אושר גדול שמאפשר לי לא להתמקד בפורנוגרפיה) שם לב שהפורנוגרפיה יכולה לתפוס נפח מאוד גדול מהמשאבים שלי, רק מעצם זה שאני חושב על זה כל הזמן וזה מסיח את דעתי. זה כאילו נהיה מוקד העניין של הדברים. 
ונקודה שלישית, לגבי ההסתרה שאתה מדבר עליה, אני גם יכול להזדהות. כל ההתעסקות בנושא הזה מלווה בהרבה הסתרה ותחושה כזאת של מעין חיים כפולים.

אישית מה שעזר לי (למרות שאני מאוד מזדהה גם עם התגובה של 'עידום' לגבי מציאת סיבה להתחלת התהליך) הייתה להעזר בכלים יותר 'פרקטיים' מהאתר. למשל, להבין מה הם הטריגרים שלי (לי זה נגיד בשעות הלילה בעיקר וכל העניין של טלפונים, אז קניתי לי שעון מעורר דיגיטלי כזה שאני לא אצטרך לישון עם הטלפון בחדר) ולהתחיל לעבוד על להבין איך לצמצם אותם ולעזור לעצמי. ובנוסף, שימוש בפורום והתייעצות בדיוק כמו שאתה עושה. 

מאחל לך המון בהצלחה בדרך ושתמצא את הכיוון הנכון עבורך.

תודה רבה למי שקרא והתייחס, ונתן עצות מניסיונו שבטוח אקח לתשומת לבי ואשתדל לראות מה נכון לי...
הרגשתי צורך לעדכן, לכתוב, אחרי נפילה.
אני עדיין חש כמו שכתבתי כאן, אבל יש לי רצון חזק לעשות עם זה משהו, כמו שרשמתם - דברים פרקטיים יותר, למצוא את הסיבות שלי, אולי קודמכל להבין שיש משהו טוב ובריא דווקא במלחמה על אף שהתופעות לוואי בוודאי משדרות למוח שמשהו השתבש. את הגירוי והסיפוק והנחמה והחיבוק שהפו' מביא לא אקבל בזמנים שהכי "אצטרך" אותם.
אבל בעיקר כותב פה כדי להתחיל להיות פעיל יותר. 
האדישות עדיין שם, לא קל להתעורר. להתעורר מהחוסר אמון בזה שאני רוצה ויכול אחרת. שיש משהו אחר. שמגיע לי יותר. רחמים עצמיים בקטע החיובי של העניין.
ולא להזניח את זה רק למצב של אחרי נפילה. אלא יום יום. 
לא מזמן ראיתי משפט בשיר שאני אוהב - "Navigating through a storm".
תחושה של ניסיון לשלוט בתוך סערה. 
ניסיון להישאר בחיים. אבל מצד שני גומר את הכוחות בצורה מוחלטת.
ואני כותב את זה פה בתור צעד ראשון מאיך שאני זוכר אותו.
איבדתי שליטה. 
ממזמן כן? 
פשוט עכשיו אני אומר את זה עם נקודה בסוף.
זה לא כבר נלווה לחיים שלי.
זה החיים שלי.
על אף שאני פה, ואני שם, ואני עובד בזה, ועושה את זה, ומדבר עם זה, בלילה אני הולך לישון עם פו'.
זה המצב...
אז מאחל לעצמי לעשות אפילו מעט כל יום כדי לתדלק את השאיפה לחיים אמיתיים. חיים בלי הסתרה. חיים של התרגשות משירים וטבע. ולנסות את הכלים שעזרו לאחרים.
כי אני חייב עזרה. 

תודה רבה על השיתוף האמיץ חבר יקר
מקווה כמו שאיחלת לעצמך להתחיל להבין מאיפה אפשר להתחיל ולשפר. ואת ההבנה שהמסע הוא ארוך ומלא פיתולים וקשיים, אבל בשביל זה יש את האתר והתמיכה החיצונית כדי לא להשאר עם כל זה לבד. 
תודה על השיתוף ותמשיך לשתף ! 

קראתי גם את ההודעה הראשונה שלך וגם את העדכון שכתבת אחר כך, ודווקא העדכון השאיר בי הרבה תקווה.

לא משום שפתאום הכול הסתדר. לא משום שתיארת הצלחה גדולה. אלא בגלל משהו אחר. בהודעה הראשונה היה הרבה ניסיון להבין מה קורה לך. בעדכון הרגשתי שכבר פחות ניסית לנתח את עצמך ויותר הסכמת להיות נוכח בתוך מה שאתה עובר. יש בזה משהו מאוד אמיץ.

מה שנגע בי במיוחד הוא שלא חזרת כדי לדווח על ניצחון. חזרת אחרי נפילה. יש בזה משהו אנושי ויפה בעיניי. הרבה פעמים קל לנו לדבר כשהדברים מסתדרים. הרבה יותר קשה להישאר בשיחה כשהם לא מסתדרים. עצם העובדה שבחרת לחזור דווקא מהמקום הזה מלמדת שיש בך רצון אמיתי לא להיעלם מעצמך.

תוך כדי הקריאה הרגשתי שאתה מתאר שינוי עדין אבל משמעותי. לא שינוי במצב, אלא ביחס אליו. במשך שנים אפשר לחיות לצד משהו, להתרגל אליו, לתת לו מקום קבוע במציאות בלי לעצור באמת ולהביט בו. בעדכון שלך היה נדמה שמשהו נעצר לרגע. לא כדי להיבהל, אלא כדי לומר לעצמך ביושר שזה תופס מקום גדול יותר ממה שאולי רצית להודות בעבר.

ודווקא שם מצאתי הרבה תקווה.

לא כי ההכרה הזאת נעימה, אלא כי היא מחברת אותך למציאות במקום להרחיק ממנה. לפעמים אנחנו חושבים שתקווה מגיעה כשהכול נראה טוב יותר. אבל יש סוג אחר של תקווה. תקווה שנולדת ברגע שבו אדם מפסיק לברוח ממה שהוא כבר יודע בלב.

עוד דבר שנגע בי הוא הדרך שבה כתבת על הרצון לתדלק את השאיפה לחיים אמיתיים. לא כתבת על חיים מושלמים. לא כתבת על גרסה עתידית ומבריקה של עצמך. כתבת על חיים אמיתיים. יש במילה הזאת הרבה חכמה. כי חיים אמיתיים אינם חיים בלי מאבק, בלי חולשה או בלי ימים קשים. הם חיים שבהם אדם מרגיש שהוא נוכח בתוך הסיפור שלו ולא רק נסחף בתוכו.

ולכן, למרות הכאב שהיה בדברים, לא יצאתי מהם בתחושת ייאוש. להפך. הרגשתי שמתחת לעייפות, מתחת לאכזבה ומתחת לחוסר האמון שאתה מתאר, יש עדיין חלק שמסרב לוותר. חלק שממשיך לחפש, ממשיך לשאול וממשיך להאמין שיש משהו ששווה לקום בשבילו גם אחרי עוד נפילה.

מאחל לך שתמשיך לשמור על החלק הזה. לא מפני שהוא חזק כל הזמן, אלא מפני שהוא אמיתי. לפעמים התקווה אינה נמצאת בכך שאנחנו יודעים איך נגיע למקום אחר. היא נמצאת בכך שאנחנו עדיין רוצים להגיע אליו. ומהמילים שלך הרגשתי שהרצון הזה חי מאוד. לפעמים זה הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה ברגעי קושי.