ולא בגלל התאווה שגם היא נתנה את שלה בתהומות הייאוש
אלא בגלל שגרת החיים נתינת נהר החיים לזרום על מתכונתו
מידי פעם בימים נוראים הייתי מקבל קבלות חיזוק אבל יודע שהשיגרה הקרובה תשחקם עד דק
קיצורו של מעשה החיים היו ממשיכים על מסלולם הבינוני מטה לולי התאווה שלא הרפתה
לא יכלתי לשקוע במצולות הבינוניות כל נפילה גררה איתה התעוררות רוחנית
לא רק מחינת התאווה אלא מכיון שהיא היתה ועימה חשתי מזמן שאני לא יכול להתמודד
מוישל'ה,
מאוד נהנתי לקרוא את דבריך,
גם אני הייתי [ועודני] עמוס בשאיפות, רצונות, דמיונות.
דמיונות איך יראה הבית שלי, איך אני יחנך את הילדים ליראת שמים ותיקון המִידֶס מתוך דוגמא אישית, [הרי אין סיכוי שהם יראו את גדול הדור מסתובב בבית (עם ברמודה וטי-שרט) ולא ילמדו מעט מהליכותיו בקודש]
הבינוניות זה אחד הדברים שמאוד מפחידים אותי, להיות יהודי שחוק ואפרורי, עושה הכול כמצוות אנשים מלומדה.
שמתי לב שמאז שאני בתוכנית, למרות שאני עדיין בפרוזדור ועדיין לא נכנסתי ממש,
אני לומד הרבה יותר גם בכמות וגם באיכות, ועוד יותר טוב: אני נהנה מזה.
אם לפני חצי שנה מישהו היה אומר לי שאני ילמד בליל שבת ובמוצאי שבת הייתי מסתכל עליו כאילו השתגע,
והיום ב"ה אני עושה את זה, לא מכריח את עצמי פשוט זה זורם לי בקלות.
אני חושב שהחסם העיקרי שהיה לי הוא: המצפון.
איף אפשר ללמוד כשאני יודע כשיש לי במחשב את ה....
או איך אפשר ללמוד כשכל היום אני עסוק בלחשוב איך אני מארגן את הנפילה הבאה,
היום כשאני כאן, חוץ מהכלים המדהימים שאני עכשיו רק מתחיל ללמוד איך עובדים איתם, יש לי גם מצפון רגוע.
תודה לך ה'
