,מעשה שהיה כך היה. אתמול בערב זכיתי לשמוע את המפגש השנתי הראשון של שמור עיניך. עד לרגע האחרון ממש, לא ידעתי שזה מועבר בשידור ישיר בערוץ הידוע ליודעי ח-ן. משנודע לי הייתי מרותק לחלוטין. שמעתי והתרגשתי. למרות שאת רוב החברים לא פגשתי מעודי, הייתה לי תחושה חזקה מאד של חיבור. 

מה אומר ומה אדבר, כל דיון ותיאור פילוסופי מחוויר לעומת העוצמות שעברו דרך האפרכסת. שמעתי מילים כפנינים שיחדיו חברו למסר אחד גדול של כנות והחלמה. יכולתי לחוש את החיבור המדהים שבין האנשים והמסרים. לא סתם עוד מפגש. משהו גדול היה באוויר ומגנט אליו את כל מה שהיה בסביבתו.

אלו היו רגעים מכוננים בהם נמוג לו מסך העשן מעל החיים. אותם רגעי צלילות הדעת, זמן בו גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור בהיר. בעצם כמו רגעי מפוכחות של אלכוהוליסט כשהשכל מצליח להבקיע לו דרך בין אדי האלכוהול. 
רגעים של חסד.

נימים עדינים בליבי זעו, כאשר שמעתי את המילים הפשוטות והטובות של מעביר המסר, בעל ניקיון של 20 השנה. כאבתי את כאבו, כאב ההתמכרות משחר דרכו והתמודדויות חייו. הוקסמתי מצורת הכניעה והקבלה שלו מול הקשיים. בלי להכירו או לראותו יכולתי להרגיש שהאיש הוא מפעל חיים של ממש. מפעל שבנסיבות אחרות היה הופך אותו למושא הערצה להמונים.

למרות שמסיבותי שלי לא השתתפתי פיזית במפגש זה, כמו בשאר המפגשים החיים. יכולתי להבין די בנקל את הדינמיקה של הקבוצות שמניעה את ההחלמה. 

בשעת לילה חזרתי הביתה עדיין תחת האווירה. וסיפרתי לאשתי על האורח ההוא עם המסר המדהים. היא שבדרך כלל די מקבלת את השתתפותי (החלקית..) בתכנית, וגם יודעת משהו וחצי על היסטוריית ההתמכרות שלי. גילתה לפתע קוצר רוח. לא ממש הבנתי את העניין עד שפתאום היא אמרה לי שהיא לא מבינה מה ההתרגשות הגדולה. לו הייתי מספר לה על מישהו שסיים את הש"ס כמה פעמים, או לפחות תלמיד חכם או בר אוריין ניחא. אבל מה ההתפעלות מאנשים שעשו את כל המעשים הגרועים ביותר? ממש התרגשות... ובמילים אחרות: "למה אני צריכה לשמוע את כל הזוהמה הזו? אם אתה צריך את זה בשביל ההחלמה שלך יפה וטוב, אותי זה לא מעניין"...

מה אומר ומה אדבר, הרגשתי כאילו היא שפכה עלי דלי מים צוננים על הראש. התסכול היה נורא. כמו מי שמנסה להסביר לתייר יפני קטע בקצות החושן... הבנתי באותו הרגע שכל ההסברים טובים ככל שיהיו לא ממש יכולים לגשר על פני תהום תרבותית גדולה המבדילה בין ההסתכלות של שנינו.

במחשבה שניה למחרת, ניסיתי להסביר לעצמי כיצד הייתי מרגיש לו הסיפור היה הפוך. היא המכורה ואני הבן זוג. עם סבלנות של חתול קופצני, לא ממש היה סיכוי שאתחיל להבין משהו. אצלי זו הייתה סטיה חסרת כל סיכוי לאמפטיה. מה לי כי אלין עליה שיחסית עוד מקבלת את הדברים בחסד.

כנראה שעם כל הרצון הטוב והנכונות, הנושא רגיש מדי בכדי לזכות להכלה והבנה אצל אנשים מבחוץ. הסטריאוטיפ גדול מדי מכדי יכולתו של השכל להתמודד אתו. אני צריך כנראה להיכנע ולבקש נכונות לקבל בשלווה כל יחס שלילי לנושא. היות ואם לא אקבל את הדברים גם לי עצמי לא תהיה נכונות לקבל את עובדת היותי מכור. זו כבר בעיה הרבה יותר גדולה.

התרגשתי לקרוא, לא את התגובה הצפויה שלה, אלא את הקבלה שלך וההתמודדות עם זה. אני בטוח שבגישה הזו הכל בסוף יסתדר...

אדם היקר,

תבוא - קןרים דברים טובים !!!

איתך בדרך

בהצלחה

אדם יקר, כרגיל פרטת על המיתרים כוירטואוז אמיתי. תודה. קיבלתי את הסכמתך מאחרי הקלעים לפנייה אישית כאן, הנני תקווה שיהיו הדברים לתועלת.

שמחתי מאוד לקרוא את מה שכתבת. ביד אמן תיארת מה שחשתי אני ורבים מאלו שהיו שם וחשת גם אתה, ועוד דרך הטלפון, אין ספק שניחנת בנפש מרוממת.

בה בעת צרבת את ליבי. דמעתי מכאב בגינך. נשכתי את שפתיי בחוזקה כהרגשתי את תיסכולך נוכח כבליך המונעים ממך להשתתף, פיזית. שהרי מי שנוכח כל כך מרחוק יהיה נוכח שבעתיים לכשיתייצב בגפו.

לא יכולתי להתפעל מהמילים המרגשות שלך כי הרגשתי שזה יהיה  כמו היתוש שנח מעמל יומו ממול לזבוב המרקד ממולו, הוא התפעל ממש מהתנועות המעגליות של הזבוב ותמה היאך יש לו עוד כח לרקוד בסוף היום, רק כשהתקרב הוא זיהה את קורי העכביש מלפפים את הזבוב...

מה שנדמה היה ממרחק כריקוד לא היה אלא נסיון נואש להסיר את קורי המוות.

-----

וביחס לאשתך, איני מכיר אותה, אבל 'הלפתע' הזה שלה, זקף אצלי בבית 4 גבות. התחושה של המים הצוננים שנחתו מצידה עליך גרמו לי לחשוב אולי יש כאן משהו מעבר.

לי לא נשמע שאישה יודעת ותומכת  מגישה כתף קרה פתאום סתם, לא סביר שהיא פיתחה יש מאין סטיגמה לא טובה עליך או על נותן המסר, סביר שאטעה אבל שווה בדיקה - אולי היא בסך הכל מתוסכלת?

אולי היא שנתנה מעצמה כל כך הרבה, תמכה בלי גבול, ראתה לא פעם את ההתרגשות העצומה שלך בציוני דרך מאז הגעת לשמור עינך ושמחה איתך כלכך והתאכזבה פעם אחר פעם, פתאום אומרת לעצמה - נו, עוד פעם הוא מתרגש. אך מה זה עוזר לי?

מה זה יתן לבעל שלי הלאה, הרי השינוי לא פורץ החוצה... הוא עדיין כבול... 'רוקד'...

מהנסיון שלנו יתכן מאוד שזהו חוסר האונים שלה. לא סטיגמה רעה.

בהחלמה.

אתה איש מתוק ויקר. חבר שלי אמר לי שזה מדי 'לפנים',
אמרתי לו שיתכן, אבל שזה מגיע מלב מבין ואוהב.
באמת.

חברים מישהו מוכן להסביר לי מה הקטע עם מזמור קכ"ג?

אדם יקירי,

שמחתי מאוד לפגוש אותך פיזית. אמנם הפגישה היתה קצרה אבל היא חיברה לי את הפאזל. שיחות של שעות (ואפילו מפגש קצר בסקייפ) אינם שווי ערך כלל וכלל לכמה דקות בהן נפגשים שני אנשים שמבינים האחד את השני. אחזור על מה שאמרתי: אני מקווה עבורך (וגם עבורי) שבמפגש הבא של שמור עיניך - אתה תיקח חלק בהשתתפות פיזית.

ובכל זאת התייחסות קצרה לנושא של הפוסט (ולא ח"ו כדי להסיט מהתכתובת עם אסירותודה, אלא כדי להוסיף זווית שונה). שמעתי לפני מספר שבועות מסר מחבר שחגג 24 שנים. הוא אמר שאין לו מקום אחר לחגוג חוץ מאשר בקבוצה. מי בחוץ יבין את גודל ההתרגשות על כך שהוא לא אונן 24 שנים?...