קראתי עכשיו לראשונה את הפוסט הזה
א' הדברים שהכי קשים לי בהחלמה זה באמת הנקודה הזאת, לקבל שלעולם לא אוכל להתאוות כמו ג'נטלמן
בעיקר בנושא של מבטים ברחוב, ובפרט שאני לא מרגיש איך זה מוביל אותי חזרה לשימוש, מאוד היה קשה לי לקבל את העובדה שאני חייב להפסיק עם זה לחלוטין.
לא הצלחתי בשום אופן לראות את התוצאה של ההבטות האלו, וגם כשהיו לי נפילות או מעידות לא הסכמתי לקשור ביניהם, אל המבט הראשון - הלגימה הראשונה.
בימים האחרונים קראתי בספר הלבן קטע שמאוד עזר לי בנקודה הזו, (עמ' 37 בקטע המתחיל בכותרת 'מסקנות') ואני מצטט:
"בכל פעם שאנחנו "שוב יוצאים לשם" - זו דרכנו לומר ששוב נזקקנו להתמכרות שלנו - אנחנו מתחילים להניע את אותם תהליכים של הרס עצמי. אנחנו מתחילים עוד ספירה לאחור המובילה אל סוף שמחמיר והולך בהדרגה. אין שום דרך בשבילנו להימנע מלהתחיל מחדש את מנגנון ההרס העצמי, ואין לדעת מתי נגיע לנקודת האל-חזור." סוף ציטוט.
מבט לא נכון ומיותר ברחוב, הוא הזדקקות להתמכרות שלנו, ומשכך במבט זה אני מתחיל להניע את אותו תהליך של הרס עצמי, עם זאת לא תמיד תהליך זה מוביל את הסוף, כיון שלפעמים יש דרך חזרה, אבל זה ברור המבט הזה הוא תחילתו של תהליך, ובתהליך זה יש גם נקודת אל חזור, אך לעולם לא נוכל לדעת מתי תגיע נקודה זו.