תודה שמואל. אם אני מבין נכון אז ההבחנה היא בין העבר לעתיד. אני נכנע לקב"ה בדברים שכבר קרו, כי אין ביכולתי לשנותם, אבל אין פירוש הדבר שאני צריך להסכים לכל גחמה של אישתי עוד לפני שהיא קרתה.

לד"ר היקר,

על פי מה שהבנתי, אני חושב שהכניעה היא גם בדברים שיהיו בעתיד ואני חסר אונים מולם כרגע.

דהיינו (באותו נושא המדובר), שאם הייתי יודע שיש מצב שאשתי תעשה (בעתיד) דבר נגד רצוני וכרגע איני יכול לשנות את המציאות הזאת, אז אני חסר אונים, וממילא אני צריך להיכנע לקב"ה.

האם הבנתי אותך נכון שמואל?

שאלות טובות.

אני מקווה שאצליח לענות.

ישנם שני דברים:

1. אני חייב לקבל את המציאות.
כל מה שקרה, היה צריך לקרות ושום דבר בעולמו ששל הקב"ה לא קורה בטעות.
אם קשה לי לקבל את המציאות, כאן אני חייב להכנע.

2. אם יש לי חילוקי דעות עם אדם נוסף, אני חייב לדון איתו.
אסור לי להשאיר דברים פתוחים ולכן עלי לדון איתו בכל דבר פתוח.
אך אסור לי בשום אופן להתווכח, אלא רק לדון במתינות ובטונים נמוכים.
כאשר, הטונים משתנים והאמוציות נכנסות לתמונה, אני חייב לסיים את הויכוח מייד !!!
אם קשה לי לדון ללא ויכוח או ללא עימות, אסור לי לדון בעניין עם אותו אדם.
וזו הכניעה שאליה אני חייב להגיע.
לא להכנע כלפי אותו האיש, אלא כלפי הקב"ה.
אני מפסיק להתווכח ונותן לקב"ה לנהל את הכל !!!
הפסקת הדיון לא אומרת שנכנעתי כלפי אותו האיש, אלא רק אומרת שאני לא מסוגל להמשיך את הדיון.
כי זה עלול להרוג אותי !!!

בהחלמה

שמואל היקר.

אני חושב שאם אבצע את החלק הראשון שציינת, הרי שגם בחלק השני, לא אצטרך להיכנס לויכוח ולעלות טונים אם דעתי לא תתקבל. כי כבר קיבלתי את הרעיון שאני לא מנהל את חיי ובטח לא של אשתי וילדי.

ה"בהחלמה" שאתה מסיים את דבריך הוא איחול כבר יותר מציאותי כשזה בא בסוף דבריך המחלימים  תודה לך על הדברים והאיחולים

כאוב היקר،

צודק בהחלט.

חילקתי את זה לשניים כדי להבחין בין שני מצבים שונים:
1. מצב קיים.
2. דיון על העתיד.

בהחלמה

נזכרתי בפוסט הזה השבת.

היתה שבת נפלאה ומאוד מחוברת לאשתי, לבנות ולעצמי.
ראיתי את הבת היפיפייה שלנו מושאת הפוסט הנ"ל עם שיער ארוך יפה ו... עגילים.

אחרי שאשתי שמה לה עגילים בניגוד לדעתי (לפני כשנתיים), שתקתי, אשתי מרצונה החופשי החליטה להוריד לה את העגילים ושהחורים ייסתמו ורק לפני כשנה (או פחות) היא שוב שמה לה את העגילים כשהיה לה שיער מספיק ארוך, כמו שאני רציתי... רק שלא הייתי צריך לומר מילה.

נזכרתי כמה יפה לחיות ועוד בשלום.

שנזכה לכך רק עוד יום אחד - היום הזה.
בהחלמה

תודה רבה רבה שמואל !!

גם על על התגובה המעודכנת [והמרגיעה,, שהראית איך שבסוף במבט לאחור הכל מסתדר],
וגם על הפוסט הכל כך יפה ואקטואלי בשבילי [כן, אני שונא גם עגילים וגם בגדים אדומים מדי וגם את כל מה שהאמא חושבת שהייתה רוצה להלביש בעצמה-לעצמה והיא מלבישה בזה את ביתה,,,] הלוואי והייתי מתנהג ככה בכזו טבעיות, אני יודע רק שהיום בזכות ההחלמה יש לי את הסיכוי לזכות לזה,,,

מוקיר,

הוי אריאל,,,