שלום חברי היקרים,

ברשותכם אכתוב את אשר על ליבי, זוהי חוויה של אמונה כפי שאני חווה אותה. כמה תובנות, כמה מציורי הדברים וכמה הגדרות.
זהו מאמר בן כמה חלקים (5-6) כל פעם אביא קטע אחד ונתייחס אליו.
אני מראש מתנצל, ומבקש, מי שלא מתחבר, ממש לא מחויב לקרוא ובטח לא להסכים. אך זוהי נקודת המבט שלי, ומי שימצא בזה תועלת אשרי ואשרי חלקי.
תודה מראש על הכל.


1.  הגדרת המילה אמונה  -  החיבור לחווית האחדות שבבריאה.

אומנת / מאמן -  כאומן המדריך את היונק. "והוא אומן את הדסה" = אמונה מדריכה. (המאמן נותן הדרכה מעשית וכך גם האמונה)
אומן / אמנות – נאמן עלי שהוא מקצוען. התאמת והתאמן אצלי לתת אמון באומן. = אמונה אקטיבית. (אלך לתקן את השעון אצל האומן)

אם אני מצטט "שאין עוד מלבדו", אבל רק כי כך יצאה לי המסקנה בפעם הקודמת שטיפלתי בנושא, זה לא נקרא אמונה! במקרב הטוב, זיכרון חד. על בסיס זה אי אפשר להתקדם. בטח לא אם אני מאמין כי ככה אמרו לי לעשות.

אנו צריכים אמונה שהיא חוויה חושית שנותנת לאדם הוויה אחרת, עד כדי שהיא יכולה להכניס לו מוטיבציה חדשה.
הייתי מגדיר כמו סוג של ריסט, איתחול, בכח האמונה לחבר את האדם עם המעבר לו... משם הוא שואב כוחות שמעבר לכוחותיו...

מהו המושג "מעבר"? (מושג שמורי ורבי השתמש בו הרבה) ואיך המעבר נתפס כחוויה חושית?
אחרי כ30 שנה שבהם אני רואה אנשים... הוקבע והתאמן אצלי הצורה של איש. עד כדי כך שאני מוכן להתערב איתך על אלף דולר שאם אראה זוג עיניים מציצות אלי מן התריסים אדע בברור שאל אותם עיניים מחוברים אף ופה, ידיים ורגליים...וכו'...
כי אמון על דעתי, שמעבר לכל זוג עיניים בעולם הנראות אלי, יש השלמה של שאר צורת הגוף.
איך זה ברור לי? האם זו שטיפת מוח? אולי יש רק עיניים בלבד? התשובה, אמונה! בחוש!

הקב"ה נגלה אלי, כמה פעמים.
ברמה הדתית נשמתית - בהר סיני, בים סוף, בשושן הבירה, כשנשמתי הייתה עוד תחת כסא הכבוד, וכל לילה... (אם הלכתי לישון)
ברמה הרוחנית חווייתית – כל פעם בחיים שלי שחוויתי איך נקודות נהפכות לקו.

אנסה להסביר
יש בנו מין חוש שיכול למתוח קו בין נקודות. כל המוזיקה בנויה על זה, קצב ומחזוריות.
שיר יפה הוא שיר שיש התאמה נכונה בין כלי הנגינה, ובין המרווחים שבעיצורי המילים, בין הקצב - הדפיקות והשקט שביניהם, כל הנקודות האלו יוצרים "שיר".
כל הרמוניה שבעולם היא אוסף פרטים שיוצר מכלול אחד יפה, נאה, אומנותי, מרהיב. יש חוש שחש זאת.
כמה פעמים בחיינו חווינו צירופי מקרים שהראו לנו בברור שישנה "ישות של אחדות" המותחת קו בין הנקודות.
גם אם טעינו בפירוש החוויה, עצם זה שיש שאיפה ונטייה לאחד דברים נפרדים ולקבוץ אותם, זה מורה על גילוי האחדות. כשנפשיט מאלוקים את כל הבגדים הדתיים, נשאר עם "גילוי האחדות". ה' אחד ושמו אחד.
כל פעם שנזהה שאיפה לאחדות, נטייה למתוח קו בין הנקודות, אז נחווה את עקבותיו של אלוקים בבריאה.

אחרי שאנו חווינו את אחדותה של הבריאה, את ההרמוניה בין כל חלקיה, אז גם אם ניתקל במושגים הסותרים את החוויה של האחדות, נידרש לחוש הזה שיודע לזהות את המעבר...
מעבר לכעס והעצבות, היגון והבדידות, מעבר לכל זה, יש את החצי השני של התמונה, החצי שלא נגלה אלי,
אני יודע שהבריאה שלימה ומושלמת. זה התאמת אצלי. זה נאמן עלי. הן ברמה הנשמתית והן ברמה החוויתית. מעבר לעיניים העצובות, יש פה שמח מתחבא לו.

לפעמים אבא "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"...
אז כשאני רואה מצב הפוך מאחדות ושלימות ומה שנראה הפוך מ"להייטיב", אני עוצם עיניים ומשלים את התמונה בעיני חוש האמונה.

אינני מעמיד כאן תיאוריה של הגיון או הוכחה מדעית. אלא רק איזה פן של הרגשת הדברים.
אולי רק הפעם ננסה למצוא לפחות מילימטר של מכנה משותף לחוויה. 
נוכל לכמה דקות להיפרד ממשקפת הביקורת ומכלי העיבוד של השכל.
הבה ננסה לחשוב מהו בעצם היופי של מוזיקה. ומהו היופי של כל יופי בעולם? האם אין זו חוויה של אחדות בין דברים שונים וכמעט סותרים?!

כתבתי שעצם זה ששני נקודות מתחברות לקו, הם בעצמם העקבות של גילוי האחדות, וגם אם הקו הוא עקום ועגום.
בכל פעם שחוויתי איחוד, ואפי' איחוד בתאווה!!! כששני גושי בשר שאינם קשורים לכאורה, וכנגד כל הסיכויים הם שואפים לחיבור! גם זה גילוי אלוקי הוא.
(בבקשה, אל נא תיקחו את זה הלכה למעשה... קשה להסביר למה, אבל משמע מההלכה שישנה דרך מסודרת.)

עצם זה שהעולם שואף לשלמות וההשלמה, לאהבה, לאיחוד, זה מוכיח שיש בסיס אחד לכולם. אנחנו מכנים את הבסיס הזה "אבא".
והחוש הזה, ששואף לשלמות ואיחוד והרמוניה, עם הרבה אימונים, נהיה "אמונה".

ואז הגם שהקווים יוצאים עקומים להחריד, אני חדור באמונה, שמה שהביא את הנקודות לרצות להתאחד, לא יכזב. לא יפשל. אני מאמין שגם הקוים הללו יתיישרו.
ומה נקודות שהיו עצמאיות ומתנגדות, מצאו חיבור (ואפי' שהוא נראה שלילי בתאווה) אז הקוים שהם בחלקם טובים ורק בחלקם הוצאו מפרופורציות לא ישאפו לאיחוד אמיתי?

לסיכום: יש בנו חוש שמסוגל לקלוט מסרים פנימיים ועמוקים. החוש הזה מסוגל לקלוט את האחדות האלוקית בתוך הפרטים השונים. הוא החוש המחבר קו בין הנקודות...
הכח של האמונה הוא היכולת להכיל את הגילויים המופלאים הללו, ולשמר אותם גם כשהחוויה הברורה כבר מטושטשת.
האמונה היא גישה. גישה שלכל דבר בעולם יש מכנה משותף "האחדות האלוקית". וכיוון שכך, גם אם אני רואה כאב ורוע, האמונה יכולה להסתכל אל מעבר למראה הנגלה ולחוש כיצד האחדות האלוקים מיישרת קוים עקומים.

כיון שהאמונה היא גישה, היא הכלי הכי נצרך במקום התאווה. כי זו אותה גישה של התאווה "איחוד יחוד חיבור אהבה וערך".
רק שבאמונה זה אמיתי ולא מפלסטיק חד פעמי...

הושיענא היקר,

אהבתי מאוד לקרוא את דבריך.

בקשר לצעד השני, אני חייב לזכור שכדי להגיע ליכולת להיכנע בכל מצב, אפילו במצבים קשים,
אני חייב להזכיר לעצמי כל פעם מחדש שאני לא סתם מאמין, אלא הפעם אני באמת מאמין שהקב"ה יעזור לי לצאת מהבוץ שאליו נקלעתי.
כי אחרת, לא אוכל להיכנע באמת, ואז כמובן שהקב"ה לא ירצה לעזור לי.

נכון שאני יהודי מאמין, אבל האם זה גם ברובד המעשי? לא בטוח.
הספונסר שלי סיפר לי בתחילת דרכי על אחד הרבנים שביתו בקשה סוכריה, אז הוא ענה לה שבעז"ה היא תקבל סוכריה.
אז היא ענתה לו: "לא בעז"ה - באמת !!!"

ישנם הרבה אנשים מאמינים, אבל האם הם לוקחים את זה איתם לכל מקום?
האם כשאדם מאמין נופל לפתע לבור עמוק )אך עדיין מחזיק את קצות ידיו בשפת הבור), האם הוא באמת מאמין שהקב"ה יציל אותו?
האם כשהוא ישמע קול שיאמר לו: "בני היקר, אני כאן בשביל לעזור לך, עזוב את אחיזתך ואני אציל אותך", הוא יאמין לקול הזה ויעזוב?
בכלל לא בטוח.

לכן, כדי לעזוב/ להרפות את אחיזתי ולתת לקב"ה להכנס לחיי ולהציל אותי, אני חייב להאמין שזה אפשרי כל פעם מחדש.

בהחלמה

תודה הושיעה תמשיך לכתוב אתה גורם לי הנאה מרובה ומחלימה.
אני קצת עצוב מכך שכנראה אם אני ישאר מכור בפוטנציאל כל החיים, זה מה שכולם אומרים פה,
זה אומר שאני ישאר כופר רגשית בפוטנציאל כל החיים. כלומר לא משנה
כמה אעבוד על עצמי אף פעם לא אגיע לנקודה שהאמונה באבי היקר שבשמים
תהפוך להיות חלק ממני. תמיד אצטרך לעשות פעולות כדי לשמר אותה. (מעבר
לפעולות של כל אדם מאמין של שמירת תורה ומצוות). ואם לא אעשה את הפעולות
אתנתק שוב ברמה הרגשית מאלוקים. זה עצוב לי, כי האמת ששאפתי הרבה בחיי
להתקרב לה'.

תודה רבה הודיעה והמתחלקים לפני
אני עומד לפני צעד 2 ותודה על התובנות

רק להיום אנסה לאמן את מוחי, אלמד משהו מועיל, אקרא משהו הדורש מודעות, הבנה ורכוז

מנחם היקר

כתבת זה אומר שאני ישאר כופר רגשית בפוטנציאל כל החיים. כלומר לא משנה כמה אעבוד על עצמי אף פעם לא אגיע לנקודה שהאמונה באבי היקר שבשמים תהפוך להיות חלק ממני

אני תוהה איך הגעת למסקנא כזו?
כן כל החיים צריכים לתחזק את האמונה שהפכה להיות חלק .. בדיוק כמו כל אדם שמאמין שרוצה לא רק לשמור תומ"צ אלא להיות קרוב לו יתברך.

שלב ב' - במה אנו מאמינים.

עלינו להגדיר היטיב במה אני מאמין שאם לא כן הדיון על אמונה הוא עקר. אתן דוגמה לתפיסות שונות.
דיברתי עם חבר מהתוכנית. שנינו נפגענו מנשותינו. אני מלא טינה על אישתי, הוא מלא טינה על אלוקים.
לכאורה נראה שהוא יותר מאמין ממני. כי אני כאילו חושב שזה מאשתי והוא הרי יודע שזה מאלוקים. היש אמונה גדולה מזו? אולי כן.
כי הוא מאמין באלוקים. איזה אלוקים? אלוקים שאמור לדאוג שאשתו תהיה נחמדה! ואם היא לא, שולחים תלונה לאלוקים.
ואילו אני מאמין באלוקים שלא מחוייב אלי ואל תפיסותי, לכן אין לי מקום לטינה עליו. זה לא היה בציפיות שלי ממנו.

ובכלל באמונה שלי אין מקום לטינות, הכל הרי מאבא באהבה ולטובה, אז למה יש לי טינות על אשתי? כי אז שכחתי את אמונתי.
ומשתחזור לי אותה אמונה, הקשר אל אותו אלוקים אוהב, כשזה יהיה ברור בהכרה, וישב טוב על הלב, בדרך כלל אהיה משוחרר מכל טינות שבעולם.
(קצת קשה לי עם צעד 4. כי כל פעם שאני פונה אל הצעד, זה מתוך החלמה, ואז אני מאמין בו יתברך ואין לי טינות. וכשיש לי טינות אז אין לי כח לצעד 4    )

אז במה אני לא מאמין?

אני לא מאמין שאלוקים הוא בריון השכונה, חזק על חלשים, תכמן וערמומי, נקמן ובעל שנאה. אני לא מאמין שהוא זקן בן מיליון שנה עם זקן לבן ארוך ועיניים חכמות...
אני לא מאמין שאלוקים זה כל דבר שקשור למה שחשבתי שהוא בגן ובישיבה קטנה. אינני מאמין שהאלוקים הוא רק למעלה. אינני מאמין באלוקים שמתחיל בסוף המזרח ונגמר בסוף המערב. אני לא מאמין באלוקים שהוא השתקפות שלי רק בהכפלה של מליון בריבוע בדברים הטובים... אני לא מאמין באלוקים שהוא ביחס...

במה אני כן מאמין?

אני מאמין באין סוף. אני מאמין באחד יחיד ומיוחד. אני מאמין באחד שאין בו שום שינוי... גם כשהמחשבה שלי הגיע לשיאה ונעצרה, הוא לא נעצר. אני מאמין בהכל בעולם הוא חלק מפאזל של אחדות אחת, ויבוא יום וכל הפזל יתחבר לתמונה אחת... שבה לא יהיה חלק גדול או חלק קטן... חלק עם שפיצים וחלק עם חורים... חלק עם נקיות וחלק עם נפילות... אני מאמין ב13 עיקרים. אני מאמין באחדות. זה כולל את כל ההפכים שבעולם... זה דודי וזה רעי...

שאלות,
היכן נמצא המגע בין אני הנברא המוגבל לבין בוראי האין סופי, הרי אנו הפכים? איך אני בכלל קיים כמציאות עצמאית?

אלו ואחרים כמותן הם שאלות קשות. קשות ביותר. קשות עד כדי כך שלעולם לא יוכלו לתרץ אותם. גם לא אליהו הנביא (הוא פשוט יראה שהשאלה אף פעם לא התחילה)
אך כאן עלינו לחפש משהו אחר, לא תירוץ לוגי מתמטי, אלא חוויה. חוויה של אמונה.

נשאל הפעם הפוך, הרי זה שאני יצור עצמאי זו עובדה. אז מהיכן נובע הרצון שיש בי שרוצה כל הזמן להתקדם, שרוצה לחיות יותר טוב, שרוצה לדעת יותר, מחלת העוד,
למה אני רוצה כל פעם ערך חדש, למה אני מתרגש מחיבור? אפילו חיבור של תאווה! למה המיניות כובשת? למה החיבור בין בעל ואשה או כל חיבור פיזי הוא כל כך יסודי בנו, גם בחיות? למה יש בי רצון להביא תולדות ולהשאיר אחרי שם טוב? למה חשוב לי מה אחרים חושבים כלפי? למה אני בכלל חי באיזשהו יחס עם אחרים?

כל זה מורה על משהו מהותי בנו שמחפש לצאת החוצה, שמחפש את הגבול היכן אנו מוגבלים ובדיוק במקום הזה מנסה לפרוץ החוצה... להגיע אל ה"מעיבר"...

החוייות הנ"ל, בין אם הם בהקשר חיובי או בהקשר שלילי, הם מכריחות שיש מגע בין אני הפרט לבין מה שמחוץ אלי, דרך החוש שבי שנחפש את מה שמעבר אלי.
אין סיבה שהחוש הזה לא יקלוט גם דברים שהם הרבה מעבר למעבר הרגיל. זוהי ההוכחה שהאמונה יכולה להכיל את אלוקים, גם בתוכי שהנני נברא מוגבל.

אז למעיישה, אקח בשלב הזה את כל המקומות שהם הרגשתי שאני חייב להתקדם, לפרוץ החוצה, לחצות את הקווים האדומים...
ועם המימד הזה אוכל להכיל את ה"אני מאמין שלי". אני מאמין באמונה שלימה שה' אחד ושמו אחד.

בפרק הבא, אסביר את ההשלכות והתוצאות מאחדותו המיוחדת.
וה' הטוב יזכינו לכל הטוב... בזכות התנא האלוקי...

הושיענא היקר,

בפרק "אנו הכופרים" בספר הגדול (פרק 4) מדברים עלינו ועל ה"כופרים" (החילוניים).
הם מתכוונים שם לומר שכולנו "כופרים".

כן !!! בעיניים של התוכנית הייתי עד עכשו כופר, בין אם אני חילוני ובין אם אני דתי "מאמין".
למרות שהם מסבירים שם שהיה להם יותר קשה לשכנע חילוני להאמין מאשר לשכנע דתי להאמין,
לי נראה שיותר קשה לשכנע דתי ואני אסביר.

האמונה שאני צריך בתוכנית, זה לא להאמין שהקב"ה ברא את העולם ואפילו לא להאמין באף אחד מעיקרי האמונה (שאני אומר אותם כל יום).
אלא, האמונה הנצרכת בתוכנית הנפלאה הזו היא הרבה יותר פשוטה.
אך כמה שהיא פשוטה היא קשה יותר לביצוע.

אני תמיד אוהב להמשיל זאת (ובעצם זה יכול להיות גם במציאות ולא רק משל) לאדם שנופל לבור עמוק.
הוא אוחז בקצות אצבעותיו בשפת הבור וזועק לעזרה.
פתאום הוא שומע קול בתחתית הבור: "עזוב אני תופס אותך !!!"
הוא יעזוב? או לא יעזוב?
אם הוא מאמין (לא מאמין ב-13 עיקרי אמונה, אלא מאמין שמי שקרא לו באמת יציל אותו) אז הוא יוכל לעזוב ולהנצל.
אן הוא לא מאמין שהקול שקרא לו אכן יציל אותו, הוא ימשיך לאחוז בשפת הבור וספק אם הוא יינצל אי פעם.

זו האמונה הנדרשת מאיתנו.
להאמין שישנו כוח גדול מאיתנו (נו... שיהיה הקב"ה) שמסוגל להצילנו.

בהחלמה

לאחרונה שמעתי שיש גם עבודת כתיבה בצעד 2 אולי מישהו רוצה לעזור לי בזה?

צירפתי קובץ, אולי יעזור לך.
בהצלחה חבר

wow תודה רבה אראה מה זה ואחזור אליך . תודה

צהריים טובים חברים

ברשותכם אמשיך את הקו שהתחלתי, ויה"ר שיהיה לתועלת. (מתנצל מראש אם מי מכם לא מתחבר לשפה או התוכן)

האחדות!  -  ארצה להרחיב על ההשלכות והמשמעות של תפיסת האחדות.

השאלה על ידיעה ובחירה ידועה. רק שיש חילוק עצום איך היא נשאלת.
העוילם שואל: זה שיש לי בחירה זו עובדה. אז היכן יש מקום לידיעתו המוחלטת של ה'?
אני שואל: זה שיש לה' ידיעה מוחלטת זו עובדה. אז היכן יש לי בחירה?

האופן בו אני תופס את אחדות ה' כל כך התאמת אצלי, עד שאני מוכן להכחיש הרגשות שליליות וחוויות הפוכות. אני אסדר את הסיפור אחרת עד שיסתדר לי עם האמונה.
מכירים את הנוסחה א'פ'ר'ת'? ארוע, פירוש, רגש, תוצאה. הארוע הוא עובדה, איך שאפרש אותו יגרור את הרגש ואחר כך ממילא תבוא התוצאה.
האמונה שלי חייבת להיות פעילה כבר ה"פירוש". ברגש ובתוצאה כבר מדי מאוחר להפעיל את מנגנון האמונה. אז אנחנו כבר שבויים של הרגשות והתוצאות אינם בידינו.

האמונה שלי באחדות ה' היא מוחלטת. (לפחות כשאני מפוכח, נוכח, ולא במצב עכברי. או בקריז.)
וכיוון שהוא היחיד, זה גורר אחריו המון השלכות. אם ה' הוא אחד אז אין הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי. זה אומר שלא נפלטתי מהמערכת, יש גם לבורג כמוני מקום.
הדבר הראשון שאני זקוק לו זה מקום. כשאני אכול וכאוב, מרוט וחבוט, אני חייב לשאוב אנרגיות חדשות וכח חדש. מאין יבוא עזרי?
רק התפיסה שה' אחד, וישנו מימד עמוק בעולם שבו אף פעם לא יצאתי מרצונו יתב', יש  איזה עומק שבו אני תמיד דבוק בה', זה הוא המעבר...
כשיש בי הכרה עוצמתית שאין מי שיגביל את בורא העולם מלרחם על חצ'קון שכמותי, אז אני מוצא לעצמי מקום מחדש. אני נברא מחדש.

לפעמים (פעם כשהייתי מתפלל לה') הייתי חושב על המילים של מודים. "על חיינו המסורים בידיך ועל נשמותנו הפקודות לך"...
אני עוצם עיניים. מרפה את כל השרירים בגוף. את כולם. (גם של האצבעות). לוקח נשימה ארוכה עמוקה. וחש את החיים הטריים שממלאים את כל ישותי.
ברגע הזה שטני מתמלא חיות אני חווה את זה שה' בורא ומעמיד כל רגע מחדש את ההויה שלי. מאן דנפח מדיליה נפח.
כל נשימה חדשה היא הזדמנות חדשה לחיים חדשים...

אלוקים הוא בורא העולם ויוצר העולם. בריאה = יש מאין. יצירה = יש מיש. אלו 2 רבדים שמתוחזקים כל הזמן על ידו.
הבריאה, היא כל רגע מהאין. אין לה אינרציה, היא מעצמה לא מחזיקה. היא הכלי של עצמה. אם אלוקים יעצור את הנשיפה העולם יתאדה.
היצירה, היא תוכנית חכמה, המורכבת מעבר הווה עתיד, חוקים נפלאים, סדר ויחס. המימד הזה מתקיים מעל הבסיס שהוא כולו בכל רגע נברא מחדש יש מאין.

כשאני נופל. חצי מת. נטול כח וכאוב... זה מכיון שאני תקוע בעולם של יצירה. ומבחינת העולם הזה אני גמור. אינני יצירה כלל. אין לי צורה. אין בי תכלית.
לא עמדתי בסטנדרטים, שברתי חוקים, עשיתי בלאגן בסדר, נהפכתי לאוייב היצירה. אין לי שם מקום. חייב לברוח... להילחם... לשכוח...
אבל אם אצליח להעמיק בתוכי, ולמצוא בי את החיבור לעולם הבריאה, בו אחדות ה' הבהירה שולטת, או אז אצליח להתחבר למקום שהוא מעבר לחוקים וסדר, מעבר לגבולות וגדר, מקום שנברא כל רגע מחדש יש מאין ברצונו החפשי. שם אין מוות רק כל כולו חיים. שם אני שייך בדיוק כמו שתנא קמא שייך...
מהמקום הזה שבי, אני שואב תקווה, מקבל שיווי משקל, מתעטף בערך ואהבה שאינה תלויה בדבר. כל אלו מתנות של אחדותו המיוחדת.

משם, אני חוזר לעולם היצירה. אבל אני חוזר עם שלווה. חוזר עם ביטחון. התאמת והתאמן אצלי "שיש לי מקום בעולם". "אני ילד מיוחד של אבא".
ואני אקבל את עצמי, ואקבל כל מצב, כי זהו רצונו של אבא. האור כאן פחות בהיר. אני כבר לא זוכר למה בדיוק נרגעתי, מדוע אני שליו? הרי יש קושיות חזקות עלי?!
אבל דבר אחד ברור לי. ברור לי איך לשאול את השאלה: אני שואל: זה שיש לה' ידיעה מוחלטת זו עובדה. אז היכן יש לי בחירה?
ואז השאלה לא כל כך קשה. לא יקרה כלום אם לא יהיה לי תירוץ מניח את הדעת. כי מבחינת ההויה המוחלטת אני קיים. כבר יש לי מקום. היכן? נחפש...

אינני יודע מהיכן שאבתי את החיבור לעולם הבריאה לעצם ההויה. אבל ישנו כלל ידוע, אי אפשר לדמיין דברים יש מאין. רק להרכיב יש מיש ביחס אחר. (נסו לדמיין משהו שלא קיים...)
אם הצלחתי לתפוס את בורא עולם כבעל האחדות אשר בורא הכל יש מאין, חייב להיות שהיינו שם ראינו את זה. וכעת הרעיון הזה הוא ביחס לדבר אמיתי. (תפסת?)

לכן אקרא לאלוקי אבא. לכן ארגיש קרוב אלי כשהוא לי אב. הא' ב' של חיי. כמו שאבא מביא את בנו לעולם, ומגדל אותו יש מאין, בחסד חינם, מאהבה שאינה תלויה בדבר.
כך אני תופס את אבא שבשמים. כאבא שתמיד תמיד ימצא לי מקום, הוא ברא אותי ובורא אותי מחדש בכל רגע. הוא מהווה אותי.

תודה לך אבא.
תודה על זה שנטעת בי את החוש הזה למצוא את העקבות שלך בעולם, ללמוד מהן על אחדותך, להתחמם באהבתך, ולנוס אליך כשאין עוד מי שיכיל אותי בעולם.
תודה אבא על זה שברגעים הכי קשים, והכי כאובים, לא ניתקת אותי מלקרוא לך אבא.
תודה אבא שהרשית לי לקרוא לך אבא. הגם שלפעמים הפה מדי מלוכלך מכדי לקרוא לך הגדול הגיבור והנורא. בכל מצב תמיד תישאר לי אבא.

לילה טוב אבא

אחי היקרים,
אחרי שבאהבתו של אבא קיבלתי מחדש את מקומי בעולם. קיבלתי ממנו אהבה. ערך. "ראיתי את כבודו" ישקני מנשיקות פיהו...
כעת, הגם שאני רחוק, אני מזהה את ה"משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים".
אינני זוכר בדיוק, הזכרון עמום, השאלות נוקבות! מחוררות אותי מצד לצד. אבל דבר אחד בטוח לי יותר מכל דבר.

אני שואל: זה שיש לה' ידיעה מוחלטת זו עובדה. אז היכן יש לי בחירה? לא יודע. העיקר שאבא יודע.

גם שאלה זו ידועה, הר' דסלר בספרו המונומנטלי "מכתב מאליהו" דן בסוגיה זו על שלל היבטיה. בעברי התעסקתי רבות בשאלה הזו, המסקנה שלי על עצמי בקצרה היא - שידיעת הבורא על מסלולי ויעודי הצפוי מראש אינה שוללת את בחירתי בתוכו. נותבתי לתוך מסלול, לא בחרתי אותו. על כרחך אתה נולד. ולמרות שהכל צפוי, הרשות נתונה.

משל למה הדבר דומה, לעומד על גגו של קניון עזריאלי, כביש גהה ונתיבי איילון פרושים לפניו, רואה הוא את כביש גהה פתוח ואת הפקק העצום בנתיבי איילון, רואה את הטנדר הצהוב מאותת ממשיך ישר לכיוון צומת מורשה, וברגע האחרון חותך (על פס לבן אלא מה) לכיוון איילון... וברור לו שהפונה אליו 'יבלה' שעות בעמידה.. הפגישה העסקית לא תצא אל הפועל וההפסד מרובה

האם ידיעת הרואה שינתה את בחירת הפונה? לא. הפונה בוחר, הוא הרי אינו יודע על הפקק. נקודת הבחירה שלו (מחלף גלילות) ברורה, הנתונים האישיותיים שלו (בעבר הוא נסע שם ולא היה פקק) הם אולי אלה שגרמו לו להעדיף משהו מסויים על פני האחר, אבל הוא בחר.

שנבחר.

תודה אסירות, תודה על הזוית המעניינת. (ממרום עזריאלי)
רק רציתי להדגיש שבפוסט הנוכחי אני לא רואה צורך לתרץ את התשובה,
רק לשאול נכון את השאלה.
מה שחשוב זה לדעת שיש בקום שהוא כולו טהור, ובלתי תלוי במעשינו. ומשם אפשר להתחדש ולשאוב כוחות רעננים.
גם אם לא אבין איך יכול להיות דבר כזה,
אני חייב לזכור שה' אחד ושמו אחד, הוא יכול הכל.

המטרה שלי בפוסט הזה היא לא ליישב קושיות פילוסופיות.
אלא לחפש עמוק בלב, היכן אני מרגיש קשר עם אבא, קשר טהור, קשר אין סוף, אהבה שאינה תלויה בדבר...
כשאמצא את הנקודה הזו, אוכל להגיע לאמונה...
האמונה שכח גדול ממני יוכל להחזיר לי את השפיות.

שלום חברי היקרים,

בפתח הדברים, רציתי לשתף שיתוף קטן.
אתמול בקבוצה הנושא היה פחד. שיתפתי שאני בפחדים שלא אצליח לרצות את האנשים המוערכים עלי.
גם בפוסט הזה יש לי פחד אולי לא אצליח לבטא, אולי זה כבד, אולי משעמם, יש לי פחדים.
אז מה שנותר לי זה למסור הכל לה', ולעשות את המוטל עלי. תודה.


פרק 4. האמונה באחדותו - הופכת לאמונה מדריכה ואמונה אקטיבית

למדנו יחד, שהדבר הכי מחוייב המציאות בעולם הוא שיש מכנה משותף לכל הבריאה, וכולם חיים ביחס אחד עם השני, ויש להם "הצד השווה" - זהו האלוקים כפי שאני מבין אותו.
אותה אחדות נפלאה, שנמצאת עוד כשהעולם הוא חומר היולי חסר צורה, הכל נראה כלול בהכל - תוהו ובוהו בשפה שלנו, בעולם הזה יש רק מציאות אחת מאוחדת ויחידה, אבא.

הבעיה היא שאנחנו לא נשארים שם באותו מקום חמים ונעים שבו הכל אחד. בכלל לא.
יש לי הוכחות שהעולם מלא בשניות, יש לי ראיות שיש רוע בעולם, אין מצב שנשארנו בעולם האחדות.
ועכשיו תור השאלות לבוא:

1. מדוע אלוקים הוציא אותנו מעולם הבריאה אל עולם היצירה? מה היה רע להישאר תחת כסא הכבוד, תחת כנפי השכינה, היכן שמלאכי השרת מטגנין לו לטקעס ומשקין לו בירה?
2. מדוע התורה והמצוות לא מכוונים רק לאותו עולם נשגב? למה הגבילו את שבת ליום אחד, ואת שחרית עד הערב  ואת לולב רק בסוכות? (ולמה לי יש רק את אשתי?)
3. אם הכל מאבא, אז למה איכפת אם דברים זזים ימינה או שמאלה? (זו השאלה הכי קשה) מה לי רצון ה' מצוותי, ומה לי רצון ה' עבירתי?

וננסה להאיר את העניין הזה. אם לא איכפת לכם אשתמש בשפה של אורות וכלים כמשל.
כיון שעבורי אלוקים זה ה"אחדות" שבבריאה, ברור לי שרצון ה' זה לאחד את כל חלקי הבריאה. ולאיחוד בבריאה אני קורא "אור".
אם האיחוד הזה יצליח ויחזיק אותי ואני יחזיק אותו לזה אני קורא "כלי". תפקידו של הכלי הוא להחזיק את האור.

השאיפה הכי מובנית באדם היא לחבר אל עצמו כמה שיותר דברים, למשוך כמה שיותר אור.
האדם רוצה אוכל, בית, חפצים, נכסים, נשים, עבדים, ובעיקר ממון שהוא הפוטנציאל לרוב סוגי האורות בעולם. האדם רוצה מטבעו שהכל יהיה שייך אליו, ביחס אליו, כפוף אליו, רוצה אותו, מסכים ומתרצה בקיומו, כמה שיותר דברים יתאחדו ויתמזגו עם האדם כן יטב לו. זוהי תפיסה מובנית. כולנו שואפים ל"אורות".
כל זמן שיש לנו כלים לקלוט את אותן האורות, הם מאירים בנו ומחזקים אותנו, הם ערך מוסף עבורינו כל עוד הם לא טשטשו את זהותינו שלנו.

אך אם נקח את כדור השמש ונכניס לנו בכיס, הרי נתאדה! גם אי אפשר לשתות מים ישר ממפלי הניאגרה. חייבים לקבל אורות לפי השיעור של הכלים שלנו.
אוכל זה טוב, אבל יותר מדי זה חמור מאוד. כסף זה אחלה, אבל אנשים נהרסו כשנהיו מליארדרים. נשים זה טוב, אבל זה אסון טבע אם זה מחוץ לגבולות...
ולכן אנו חייבים להגדיר כל דבר, לתת לו גבול שיגביל אותו, כלי שיכיל אותו, אחרת זה פועל לרעתנו, האור ישרוף אותנו במקום לחמם אותנו.

כל דבר שמגלה אחדות בעולמנו הוא אור! וכאן מגיעה החלוקה, האורות שביכולתנו לקבלם נקראים מצוות, והאורות שאין ביכולתנו לקבלם נקראים עברות.
אם אני מתחבר לקרבן פסח, זה מאיר בי. יש לנשמה כלי להכיל את האור הזה. אם אני חלילה אוכל חזיר, כתוב בתורה שזה גדול עלי, זה ישרוף, רק לעתיד לבוא יהיה לנו כח לאור של אכילת חזיר. באמת לעתיד לבוא זה מותר. מצוות בטילות לעתיד לבוא - שרגא בטיהרא מאי אהני...

מה קורה בתאווה?
התאווה הוא אור עצום ביותר. האור הכי גדול שיש. הרצון להתחבר ולהפך ליחידה אחת הוא ממש אלוקי. שלמה המלך לא לקח אלף נשים לחינם. הוא חיפש את שיא האור בעולם.
הבעיה היא, שלפעמים זה אור מסנוור, ששורף את העיניים, עד שנדמה שזה חושך. כי אם אין לי כלי להכיל את החיבור הזה, התוכנה שלי תקרוס.
התורה קבעה שיש מצווה להתחתן. זאת אומרת שאדם יכול להתחתן עם אשה להתאחד איתה, ועדיין לא לאבד את זהותו. כנ"ל אם יתחתן עם אלף נשים, או אמה עבריה, או פילגש...
אבל התורה קבעה, שאשה אם תתחתן עם 2 גברים היא תאבד את זהותה מרוב חיבור מרוב שייכות מרוב תוהו ובוהו! היא כבר לא תוכל להיות כלי.
אמנם בעולם הבריאה הכל כלול בהכל, אבל מסיבה לא נודעת רצה אלוקים שנהיה בעולם אחר, בעולם של סדר. והוא רוצה שנתייחס אל הסדר הזה בכבוד.
יש לו לאלוקים את הקצב שלו ל"תיקון העולם", ובסוף הכל יגיע למקומו ושורשו. עד אז אסור לנו להאיץ את קצת החיבורים. צריך להיצמד להוראות ההפעלה. והגם שהכל הוא אור.
אם אני עסוק במין אובססיבי, אם אני שפוט של התאווה, זה כי אני מכור לאור הזה.
יש לי כל כך הרבה חושך בחיים (פגמי אופי שהם העדר האור מעולם היצירה - יש בי צורות דפוקות) שאני חייב לחפות עליו עם טונה של אור.
האור הכי זמין, הכי בהיר, הכי חזק ומיידי, זה האור של תאווה, בו יש חיבור פיזי נפשי ורוחני, בין 2 גופות שאמורות להיות ההפכים הכי גדולים (כל אחד מרגיש בשבילי נברא...)
כשאני מגדיר את האור הזה כחיים, שאגב זו לא טעות כל כך גדולה, זה באמת חיים, כייף חיים, מזה נולדים חיים חדשים לעולם... אם זה חיים, לפרוש מזה זה מוות.
כאן המכור לתאווה לא יכול להרפות. למרות הסבל יצר ההישרדות מנצח. אור.

מה קורה באמונה?
האמונה היא אותה פיתרון כמו תאווה, רק יותר מאוזנת, יותר מתאימה את האור לכלים.
גם באמונה אני חווה שהכל שייך להכל, הכל שייך לי, הכל ברמת התיאוריה תוהו ובוהו, ה' אחד ושמו אחד הכל זה אלוקות. כל גבול נמס אל תוך מה שמעבר לו...
רק שבאמונה התהליך הנפשי הזה של קליטת האור הוא מתואם לכוחות הנפש ולקצב ההתפתחות של המאמין, ולכן האור יכול להתאים אל הכלי. הרי זה מתאים להוראות היצרן.
כשאני מלא פגמי אופי, והחושך משתלט לו על כל ישותי, ברור לי שאני חייב אור!
עד היום שאבתי אותו מהתאווה, הוא אמנם היה פיתרון טוב! אבל לא היו לי כלים להחזיק את האור הזה והוא נהפך עלי לחושך עמוק יותר, ושוב צרכתי אור, ושוב הוא החשיך...
כשהודיתי בחוסר אונים, הודיתי שאני בחושך מוחלט, אז זה מחייב יציאה וחיפוש של אור חדש, צעד 1 מוליד את החיפוש לצעד 2.
בצעד 2 הגעתי אל האמונה...

אני מחפש חיבור למשהו שהוא מכנה משותף אמיתי ביני ובין בעולם ובין היקום... (בצעד 11 נעמיק זאת על ידי תפילה והרהורים.)
האמונה הזו שיש יחס, שיש חום ואהבה, שיש ערך והכלה, שיש אור מסתתר לו אי שם בעולם, האמונה הזו היא שמובילה אותנו לצרוך את האור החדש שמצאנו - אור האמונה.

ובזה יתורצו קושיותינו הנ"ל:
1. אלוקים הוציא אותנו מעולם הבריאה, כדי שנהיה חלק מהתהליך בו כל כלי שבעולם יתמלא באור. זו זכות עצומה להיות שליח של גילוי האור בתוך המחשכים.
2. התורה והמצוות, הם הנחיות ועצות, איך להביא את אור ה' אל תוך העולם בצורה הכי מבוקרת ופרופורציונאלית. האיזון של המידות מושלם, ההרמוניה של החיים בשיאה.
3. אמנם הכל מאבא, אמנם הכל "אור", אך לטובתינו, וכדי שיתמלא רצון ה' בקצב המיוחד שהוא קבע, עלינו ליישר קו, ולהתעסק רק עם החיבורים שאבא מרשה.

זו היא האמונה המדריכה והאמונה המחייבת.
באמונה שכזו, אני חייב למשוך על עצמי אור, אני חייב לחבר ולאחד דברים בעולם, אני חייב להתחבר עם אנשים. גם קודם הייתי חייב, רק שאז לקחתי "אורות גבוהים" = תאווה.
היום אני מנתב את הדחף לחיבור, שהדחף הזה חייב! לצאת לפועל, אותו אני מכוון דרך האמונה לפעול את הפעולות הנכונות. מה שמוליד את צעד 3, הפעולות הנכונות הם למסור לאבא את הכל. ועוד נרחיב אח"כ בצעד 3.

האמונה הזו היא אקטיבית ופרקטית. היא אמונה שרואה ברור את אור ה', ויחד עם זאת העיניים רואות ברור מקום של חושך.
ובכח האמונה להאיר את אותו החושך, והחושך יהיה כלי אל האור. נהפוך את פגמי האופי למעיין קנקנן ריק המבקש ומתחנן לאבא שישלים אותו, שיגמור את היצירה הזו.
לכן חייבים קודם את צעד 1, כדי להגדיר את החושך, את גודל הכלי אותו צריך למלא באור, ורק אחרי זה אפשר למשוך אליו אור - אור האמונה - ביחס לכלי - לחושך שהיה קודם.

מה למעשה?
כשהתאווה תוקפת, או כל פגם אופי אחר תוקף, אני חייב להודות בחוסר אונים, אני חייב לומר "זה עבורי חושך ולא אור". חייב להודות שזה חושך!!!!!!
אחרי זה, ביחס לאותו חושך, הרי ברור שהוא צריך להיות מואר, ישנם רק 2 דרכים להאיר אותו. או לנסות שוב חיבור של תאווה, או להיכנע, ולחפש חיבור של אמונה.
זוהי אמונה אקטיבית. אמונה המחפש חיבור ואחדות עם האבא האמיתי, וכל זה נעשה ביחס לחושך המסויים בו אני נמצא.
זוהי האמונה המדריכה - מאמן. והאמונה האקטיבית - אומן, שזה שאני מאמין באבא, מחייב אותי ללכת לאורו כל פעם שיש לי חושך. כי הוא האומן האמיתי של אור.

אני זוכר פעם אחת שקראתי ספר. זה היה ספר כל כך טוב. התענגתי על כל שורה. הכל היה מושלם. הכל חוץ מהסוף. 3 הדפים האחרונים היו כל כך דבילים שזה הרס לי את הטעם הטוב מכל הקריאה בספר. אני זוכר שחשבתי לעצמי אז, איזה שוטה אני, מי הוא בכלל הסופר הזה שיקבע לי מה הסוף?! אני רוצה סוף אחר!!! אז דמיינתי ופינטזתי לעצמי את הסוף בדיוק! כמו שאני רציתי. ואז הכל הסתדר...

בפוסט הזה כתבתי את חוויה האישית שלי באמונה, המילים הסגנון המשלים, כל אלו עוברים בראשי כשאני ניגש לנושא של אמונה.
מי שרוצה להחליף לעצמו כמה הגדרות או משלים או ביטויים שהם יותר מדוייקים עבורו או מתאימים להשקפתו, הרי זה משובח. העיקר שיהיה סוף טוב.

ואילך כאוב יקר, לגוף העניין.
בנושא שהעלית, כבר נקרעו גדולי עולם, (סוד הצמצום) ומי אני שאוכל לקחת צד בנושא הכי עמוק בעולם.
זאת אדע, כי יש כמה רבדים, וכולם אמת. ויש כמה שיטות בזה, וגם הם כולם אמת. כך שתיתכן אופציה שלישית, בה לא טעית כלל.
אם חשוב לך לראות מקורות יהודיים המדברים בשפתי, אשמח לשלוח לך. (אינני רוצה להסיט את החוויה של האמונה לטובת דיון פילוסופי אינסופי    )

תודה חברים על ההקשבה
אוהב