דורון היקר, בוקר טוב.
האם לפתח את החוש המוזיקלי שלי מחייב אותי במשהו?
האם זה אוסר עלי לשמוע כינורות מזייפים, גיטרות לא מכוונות, ותופים שיצאו מקצב?
האם פיתוח חוש הטעם, לדוגמה, לטעום את עומק היין, הארומה, הפרוטיות, הנוכחות והסגלגליות החלקלקה שביין... האם זה מחייב?
האם זה אוסר עלי לשתות יין פטישים אדום מתוק ממשלוח המנות של השכן משנה שעברה?
אמת שהחושים שלנו שוכנים בגוף חומרי.
אך בעיני, היכולת לתרגם חומר פיזי, על ידי ראיה שמיעה וכו' לפולסים חשמליים, שמתורגמים למחשבות חוויות הרגשות ותנועות בנפש, זו היא רוחניות.
והעידון של החושים, הוא עידון רוחני. הוא לא מחייב ככפיה דתית, הוא פשוט מ... לך בבירה שמתאימה לחושים גסים יותר.
כל בני האדם חיים בעולם רוחני, חוויתי, מלא ריגוש, מי פחות ומי יותר. יצר התחרותיות של ספורט הוא גם רוחני. (תסביר מה יוצא לי מזה פיזית אם הקבוצה שלי מנצחת?)
כל המושג של רדיפת ממון, חיפוש ערך וכבוד, קנאה, שנאה! כן אחי, גם שנאה היא רוחנית. כמובן גם אהבה. כל המידות ותכונות הנפש.
רק שכאן צריך לחלק בין רוחניות שנרתמת כדי להעצים את הגשמיות. לבין רוחניות שהיא המטרה והחומר הוא רק האמצעי. אנסה להסביר.
הגוף הרי מחובר אל הנפש. חיבור שכל זמן שאנו חיים, אין דרך לנתק אותו.
הגוף הגשמי- "האני המצומצם"
הוא גשמי, מצד עצמו בהמי, רוצה רק את הכאן ועכשיו. רוצה לבלוע את העולם אל תוך עצמו, ולנצל כל מה שקיים לטובתו והישרדותו. הוא אגואיסט. חושב דבר ראשון על טובתו האישית. רוצה לחסל ולהשמיד כל מה שמאיים עליו. "בשבילו נברא העולם", מה שלא קורה במעשים לא קיים אצלו בעולמו. אין מקום לתיאוריות.
הוא תופס את העולם במין אופן שהכל צריך להתקרב אליו, לפנות אליו, לכבד אותו, הוא המרכז וכולם מסביב.
הנפש הרוחנית- "ההרמוניה עם הבריאה"
היא בלתי ניתנת לאחיזה, מצד עצמה נמשכת לכוח עוצמה וכבוד, היא אינה מוגבלת בתנועותיה, יש לה אופק רחב של ראיה, היא רואה את הנולד, יכולה היום לחוות את הכיף שיהיה מחר. היא מצד עצמה לא מסוגלת לשרוד לבד, היא חייבת חיבור ואהבה, היא מרגישה חלק אינטגרלי מהיקום. ברור לה שיש לה מקום קבוע בבריאה.
היא תופסת את העולם כהוויה אחת מתמשכת, בה אין גבולות מוחלטים, ישנה תמיד ישות שהיא רוחנית עוד יותר והנפש הרוחנית תמיד תתבטל אל היותר רוחני.
ושני המנוגדים הללו התחתנו בחתונה קתולית. מזל טוב.
האנשים הגשמיים לא יכולים להתעלם מהקולות הרוחניים שבהם, ולכן הם לוקחים את זה כאמצעי למטרה אחת - לשדרג את חיי החומר על ידי עוצמה רוחנית.
האנשים הכי מושחתים בעולם מפתחים רוחניות עזה! מוזיקה, אוכל, יין, הימורים, תאווה, ספורט, תחרותיות, כבוד, השפעה, כח, את כל זה הם רותמים לניפוח ה"אני המצומצם". כל הרוחניות נועדה אצלם כדי לחזק את האחיזה בחומר, את האחיזה בגישה הזו שבה הם מרכז העולם. וכולם צריכים להשתחוות אליהם.
האנשים הרוחניים מחפשים מטרה אחרת, "ההרמוניה עם הבריאה". הם ירתמו את הגשמי כדי להגיע להשגות רוחניות. הם יאכלו ביחד בסעודה המקרבת את הלבבות, הם ישתו יין ביחד, בעל ואשה יקיימו יחסי מין כדי להתאחד, האוכל יתן כח למוח להמשיך לחשוב ולהגות, המוזיקה תרגיע ותשמח, עידון החושים יביא לחוויות מופשטות אבסטרקטיות. היהדות בהחלט אוחזת בדרך רוחנית שכזו, אמנם גם יש עוד דתות וכתות (לאא"ה) שמייצגות את הערכים הללו של שימוש בחומר כאמצעי למטרה רוחנית.
אסיים עם מה שהתחלתי,
הרוחניות עצמה היא עידון חושים, והתרחבות הגבולות הנפשיים. כמו שמיעה מוזיקלית ואנינות טעם. זה מחייב סטנדרט יותר גבוה של הנאה בחיים.
אך עדיין אפשר לרתום את זה בחזרה לעולם החומר, לאני הפרטי, לאגו.
בשלב הבא, האמונה היא זו שמתחילה להוביל את הכיוון. האמונה היא זו שתנחה ותוביל אותך לאחד משני הכיוונים, או חומריות כאמצעי ורוחניות כמטרה, או ההיפך.
מקווה שהובנתי, מאחל לך יום נפלא!
חברך האוהב, הושיעה
