HappyMan כתב on 08 מאי 2013 21:07:
סוד לא כ"כ הבנתי למה אתה מתכוון שאתה אומר עומק המחלה?האם עומק המחלה תלוי בכמה רחוק הלכת עם התאווה?והאם מי שלא הלך רחוק עם התאווה האם זה אומר שהוא צריך להשקיע יותר בעבודה על על הפן הפיזי או הנפשי כי הניתוק שלו מאלוקים לא היה כ"כ גדול כמו אצל אותו אחד שכן הלך רחוק עם התאווה?אמרת שרוחניות היא ההפך מריכוז עצמי,אבל האם ריכוז עצמי(במילים אחרות אגו, חושב רק על עצמי) לא נחשב לפגם אופי מה שאומר אולי שהוא קשור יותר לפן הנפשי?
איש שמח, ראשית כל - התנצלות על כך שלא עניתי לך אתמול, אבל זהו טבעו של פורום.
השאלות שאתה שואל הם לא פשוטות, ואני לא בטוח שיש לי עליהם תשובות ברורות. אנסה לכתוב מהנסיון שלי, ורק מתוך הבנה שאני לא איש מקצוע ולא חקרתי את הנושא אלא מנסה להציע את הגישה שלי לדברים.
אכן, בדרך כלל עומק המחלה קשור לכמה רחוק הלכתי כיון שכאשר המחלה ממאירה היא מתפרצת וכובשת שטחים נוספים. זהו טבע העולם. יחד עם זה, יש חברים שיטענו בדיוק ההיפך שדווקא מי שנשאר באוננות הוא חולה יותר גדול כי הוא נשאר בתוך הראש של עצמו (היה על כך פוסט מעניין של אסירותודה). האם מישהו כאן צודק או טועה? אני חושב שלא, אלא שזה ענין אינדבידואלי.
לכן, ההסתכלות שלי על כך היא שונה. עומק המחלה לא מתייחס אצלי לכמה רחוק הלכתי אלא לכמה אני באמת חולה שזה אומר במילים פשוטות: עד כמה הריכוז העצמי שלי גבוה. אצל אחד זה יכול להתבטא רק באוננות אבל העומק של הניתוק על ידי האוננות הוא גבוה מאוד, ויש אחד שהריכוז העצמי פעל בכיוון אחר והוא המשיך למקומות אחרים.