אחד הדברים שהכי קשה לי ללמוד כאן זה איך לא "לעשות שריר" כשמגיעה התקפת תאווה. לעשות שריר פירושו להילחם בשיטה הישנה והרעה: להסיח את הדעת, להכריח את עצמי לסגור את המחשב, לנשוך את היד, להגיד פסוקי סגולות למיניהם. האמת שהשריר מתבטא פחות במה עושים ויותר באיך עושים את זה. זוהי תודעה של מאבק. הגוף נדרך, האגרופים מונפים, ואני מוכן להלום בכל ניסיון שיבוא, ולשלוח אותו לאלף עזאזל. וגם אם הוא כבר הכריע אותי, ואני שוכב על הרצפה - אני לא מוותר, אלא מתאמץ והודף אותו. לא ינצחו אותי!
לאנשים נורמלים השריר הוא פתרון שיכול לעבוד. אבל אני מכור, ואצלי השריר אף פעם לא מביא תוצאות טובות. גם אם הצלחתי בפעם הזאת באמצעות עשיית שריר, זה יגרום לי ליפול יותר עמוק בפעם הבאה, כפי שהסביר מצוין החבר דב, כי אחשוב שאני חסין, או שמגיע לי פיצוי, ובאופן כללי זה פשוט מעמיק את הריכוז העצמי שלי, ואת הניתוק שלי מאת ה'.
אבל איך לא עושים שריר? התרגלתי כל החיים שכשיש בעיה אני מסתער עליה, קורע אותה לגזרים ובסוף מחכך ידיי בהנאה. איך אפשר בכלל לנהוג אחרת, ועוד להשיג תוצאות יותר טובות?
היום הייתי בשיעור פלדנקרייז. למי שלא מכיר, שיטת פלדנקרייז עוסקת בשכלול ושיפור היכולת האנושית באמצעות תנועה. אבל בשונה מתרגילי הכושר שאנחנו מכירים היטב, השיטה פועלת ישירות על החלק במוח שאחראי על התנועה, ומאפשרת שינוי מהשורש בדפוסי התנועה. תרגול בשיטת פלדנקרייז משפר את איכות התנועה, וממילא מביא לרווחה גופנית ולשמחה.
אחד העקרונות החשובים בפלדנקרייז הוא שאסור להתאמץ. המדריך אומר כל הזמן: לא להתאמץ. להרפות. לתת לגוף לעשות את הפעולה בלי מאמץ. ההישגים בשיטת פלדנקרייז נמדדים במידת ההצלחה לנוע בלי מאמץ. ולא, לא מדובר על להניע את הזרת, אלא על לעשות עמידת ראש למשל - בלי מאמץ. נראה אתכם.
אז שכבתי היום בשיעור על המזרן, וניסיתי לעקוב אחרי ההוראות, והבנתי כמה זה קשה להפסיק להתאמץ. זה קשה מפני שאני מחפש קיצורי דרך. זה קשה מפני שהתוצאה יותר חשובה לי מהתהליך. זה קשה מפני שאין לי סבלנות. זה קשה מפני שאני לא מקבל את התנועות של הגוף שלי כמו שהן, ומנסה להכריח אותן להיות יותר "טובות". זה קשה מפני שאני מוכרח להוכיח שאני יכול. בקיצור, זה קשה בגלל האגו שלי. הוא עומד שם באמצע הדרך, כמו הר גדול ומאיים, ופשוט לא נותן לתנועה לזרום. גם כשאני מאוד רוצה לשחרר ולתת לגוף לנוע מעצמו, הוא מתעקש לתבוע לעצמו את ההובלה. עד כדי כך אבדה לי השליטה על חיי, שאני לא מסוגל לקום מהכיסא ולעמוד בלי להתאמץ.
בפלדנקרייז מתמודדים עם זה על-ידי הנחיה לעשות תנועות קטנות ככל האפשר. בסוף תעמוד על הראש, אבל זה יתחיל מתנועה קלה וכמעט בלתי מורגשת של האגן.

גם בתכנית 12 הצעדים נוקטים בדרך דומה: איך נדע להרפות מול התאווה ולמסור את המאבק בה לה'? על-ידי שנתרגל פעולות כניעה קטנטנות במשך היום. בכל פעם שנשאל את הספונסר לפני שנעשה משהו, בכל פעם שנעשה פעולה הפוכה או ניתן שירות, בכל פעם שנבטל את דעתנו מפני דעתם של אחרים - נרגיל עוד קצת את האגו שלנו שהוא לא בעל הבית. כך, כשתגיע התאווה, נוכל לוותר על האינסטינקט לעשות שריר ולהילחם. להרים ידיים בהכנעה, ולפנות את הזירה לאלקים.
ולפעמים אנחנו מקבלים מתנות מה' - אתגרים מיוחדים של כניעה: מישהו צעק עליי, מישהו איחר לי, משהו נשבר לי, משהו התפשל לי. ביום טוב אני מנסה לראות מצבים כאלה כהזדמנויות לתרגל כניעה, לזכור שאני לא בעל הבית, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. זה שווה לי פעמיים: גם מפני שאם אני נכנע אז אני לא צריך להיכנס למסלול הכל כך מוכר של כעס-טינה-שימוש, ויכול לשמור על קשר עם ה'. וגם מפני שבזכות האימונים האלה קל לי יותר בזמן אמת מול התאווה. לא לעשות שריר.

איזה יופי של פוסט. כל כך התחברתי. אני לא מכיר את השיטה שאתה מתאר אבל הרעיון כל כך ברור ובהיר שאני יכול לראות את עצמי שם על המזרון מנסה להרפות אבל במקום זה עושה שריר...

האמת היא שבאחת הקבוצות הראשונות של שמור עיניך היה דיון שלם על ההבדל בין להרפות לבין להילחם ואיך בדיוק עושים את זה, אבל נראה לי שהדבר הכי מסובך הוא איך לכתוב מדריך שבו יוסבר איך לא לעשות כלום. כל הרעיון של הרפיה הוא קצת סתירה כי אני צריך להתמקד במקום שאותו אני רוצה להרפות אבל במקום שבאופן אוטומטי אעשה שריר - אני צריך להרפות.

אהבתי מאוד את הדברים שכתבת על הפעולות של הכניעה, אותן פעולות הפוכות שעוזרות לי להישאר שפוי.

מקסים. תודה. יופי של תובנה. כמי 'שפידל' ללא שרשרת לאורך חייו ולא התקדם במאומה, נשביתי בקסם 'הקרייז', נראה לי שאני הולך לברר על שיעור כזה באזור מגורי, (אשאל את הספונסר, אלא מה..) אני אמנם מומחה בלעמוד על הראש (בעיקר של אחרים) אבל המאמץ, אוי האנרגיות.. צריך מנוף רק בשביל הזרת...

אהבתי מאוד! פעם הייתי באיזה שיעור של אחד הרבנים של ברסלב שהוא מעודד אותי בצורה בלתי רגילה.. בקיצור הוא אמר שיש שתי סוגי של עבודות.. או קום ועשה או שב ואל תעשה.. כלומר או שכשיש לך יצר לתאווה את קם ומתחיל באיזה שהי עשי נגדית (עשיית שריר) ("פגע בך מנובל זה משוכהו לבית המדרש) או שב ואל תעשה ושזה בעיקרון מה שאמרת אבל הוא הוסיף ואמר שוודאי ששתי הדרכים הם טובות פשוט כל אדם צריך להחליט בעצמו באיזה דרך הוא הולך ולדבוק בה! לא להחליף בין עשיה להרפיה.. ונראה לי שכל העניין של התמודדות במחלה שלנו היא דווקא בשב ואל תעשה
שנזכה לנצח! בהצלחה לכל עם ישראל עם כל התאוות שלו!

אסירותודה, אני לא יודע למה אבל הזכרת לי שבדיוק השבת היה יארצייט של רבי מנחם מנדל מווארקי, "הרבי השתקן". מסופר עליו שהעבודה שלו הייתה לשתוק ולשתוק, וכשהיה מתעייף היה נח קצת, וממשיך לשתוק...