אחד הדברים שהכי קשה לי ללמוד כאן זה איך לא "לעשות שריר" כשמגיעה התקפת תאווה. לעשות שריר פירושו להילחם בשיטה הישנה והרעה: להסיח את הדעת, להכריח את עצמי לסגור את המחשב, לנשוך את היד, להגיד פסוקי סגולות למיניהם. האמת שהשריר מתבטא פחות ב
מה עושים ויותר ב
איך עושים את זה. זוהי תודעה של מאבק. הגוף נדרך, האגרופים מונפים, ואני מוכן להלום בכל ניסיון שיבוא, ולשלוח אותו לאלף עזאזל. וגם אם הוא כבר הכריע אותי, ואני שוכב על הרצפה - אני לא מוותר, אלא מתאמץ והודף אותו. לא ינצחו אותי!
לאנשים נורמלים השריר הוא פתרון שיכול לעבוד. אבל אני מכור, ואצלי השריר אף פעם לא מביא תוצאות טובות. גם אם הצלחתי בפעם הזאת באמצעות עשיית שריר, זה יגרום לי ליפול יותר עמוק בפעם הבאה,
כפי שהסביר מצוין החבר דב, כי אחשוב שאני חסין, או שמגיע לי פיצוי, ובאופן כללי זה פשוט מעמיק את הריכוז העצמי שלי, ואת הניתוק שלי מאת ה'.
אבל איך לא עושים שריר? התרגלתי כל החיים שכשיש בעיה אני מסתער עליה, קורע אותה לגזרים ובסוף מחכך ידיי בהנאה. איך אפשר בכלל לנהוג אחרת, ועוד להשיג תוצאות יותר טובות?
היום הייתי בשיעור פלדנקרייז. למי שלא מכיר, שיטת פלדנקרייז עוסקת בשכלול ושיפור היכולת האנושית באמצעות תנועה. אבל בשונה מתרגילי הכושר שאנחנו מכירים היטב, השיטה פועלת ישירות על החלק במוח שאחראי על התנועה, ומאפשרת שינוי מהשורש בדפוסי התנועה. תרגול בשיטת פלדנקרייז משפר את איכות התנועה, וממילא מביא לרווחה גופנית ולשמחה.
אחד העקרונות החשובים בפלדנקרייז הוא שאסור להתאמץ. המדריך אומר כל הזמן: לא להתאמץ. להרפות. לתת לגוף לעשות את הפעולה בלי מאמץ. ההישגים בשיטת פלדנקרייז נמדדים במידת ההצלחה לנוע בלי מאמץ. ולא, לא מדובר על להניע את הזרת, אלא על לעשות עמידת ראש למשל - בלי מאמץ. נראה אתכם.
אז שכבתי היום בשיעור על המזרן, וניסיתי לעקוב אחרי ההוראות, והבנתי כמה זה קשה להפסיק להתאמץ. זה קשה מפני שאני מחפש קיצורי דרך. זה קשה מפני שהתוצאה יותר חשובה לי מהתהליך. זה קשה מפני שאין לי סבלנות. זה קשה מפני שאני לא מקבל את התנועות של הגוף שלי כמו שהן, ומנסה להכריח אותן להיות יותר "טובות". זה קשה מפני שאני מוכרח להוכיח שאני יכול. בקיצור, זה קשה בגלל האגו שלי. הוא עומד שם באמצע הדרך, כמו הר גדול ומאיים, ופשוט לא נותן לתנועה לזרום. גם כשאני מאוד רוצה לשחרר ולתת לגוף לנוע מעצמו, הוא מתעקש לתבוע לעצמו את ההובלה. עד כדי כך אבדה לי השליטה על חיי, שאני לא מסוגל לקום מהכיסא ולעמוד בלי להתאמץ.
בפלדנקרייז מתמודדים עם זה על-ידי הנחיה לעשות תנועות קטנות ככל האפשר. בסוף תעמוד על הראש, אבל זה יתחיל מתנועה קלה וכמעט בלתי מורגשת של האגן.
גם בתכנית 12 הצעדים נוקטים בדרך דומה: איך נדע להרפות מול התאווה ולמסור את המאבק בה לה'? על-ידי שנתרגל פעולות כניעה קטנטנות במשך היום. בכל פעם שנשאל את הספונסר לפני שנעשה משהו, בכל פעם שנעשה פעולה הפוכה או ניתן שירות, בכל פעם שנבטל את דעתנו מפני דעתם של אחרים - נרגיל עוד קצת את האגו שלנו שהוא לא בעל הבית. כך, כשתגיע התאווה, נוכל לוותר על האינסטינקט לעשות שריר ולהילחם. להרים ידיים בהכנעה, ולפנות את הזירה לאלקים.
ולפעמים אנחנו מקבלים מתנות מה' - אתגרים מיוחדים של כניעה: מישהו צעק עליי, מישהו איחר לי, משהו נשבר לי, משהו התפשל לי. ביום טוב אני מנסה לראות מצבים כאלה כהזדמנויות לתרגל כניעה, לזכור שאני לא בעל הבית, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. זה שווה לי פעמיים: גם מפני שאם אני נכנע אז אני לא צריך להיכנס למסלול הכל כך מוכר של כעס-טינה-שימוש, ויכול לשמור על קשר עם ה'. וגם מפני שבזכות האימונים האלה קל לי יותר בזמן אמת מול התאווה. לא לעשות שריר.