בשיא הכנות, אני לא אדם כנה. (מסובך?)

כשבאתי לתכנית לראשונה, הופתעתי מכמות הכנות שצפה ועלתה בי. חגגתי מרוב אושר. הנה עוד מעלה נפלאה שמצאתי על עצמי, אני גם כנה.
הספונסר העיר לי כמה פעמים להיזהר מלחשוב שהלקאה עצמית פירושה כנות. יצאתי מבולבל. כיצד מבדילים בין זה לזה?

אשמח לשמוע את חוות דעתם של החברים. וכל המוסיף יוסיפו לו... אכתוב כאן את החילוק שאני חש כרגע.

הלקאה עצמית: אני מבין שאני אמור להיות נקי. זה ברור. אני חייב להיות נקי כי אדם מיוחד כמוני, אדם רוחני שמכבד את עצמו, לא אמור להסתובב בזבל. ואם בכל אופן נתפסתי בזבל, עלי להבליט ולספר על גודל האבסורד! כי רק כשיבינו כמה אני מוקיע את התופעה הזו ממני, רק כשישמעו כמה אני מזלזל בתאווה רק אז ידעו כמה זה מנותק ורחוק ממני. אין כאן מקום לשפה רפה והנחות, אני חייב לבער ולכלות כל הקשר בין אני האמיתי לבין האני הנופל. בכך שאודה ואאשים את עצמי ואקח אחריות על הטיפשות והטמטום שלי בכך אוכיח מחדש את היחס האמיתי שלי לזה, בכך אחזיר לעצמי את האמון שנאבד. האמון של עצמי בי וכמובן של הסובבים אותי. הוידוי החושפני נובע מתוך רצון להתחיל דף חדש, אך ההבנה שאי אפשר להעלים את העבר תגרום לכך שאני חייב להשחיר את העבר כך שידעו כולם! שאני, כבר לא שם.

כנות: אני חלש. אני פגיע. אין לי כח. נפלתי. כזה אני. לא אנסה ליפות את המציאות, לא אנסה גם להשחיר אותה, לא אנסה לבנות אף סיפור או תדמית. אני הוא אני, בין בזמנים הטובים ובין בזמנים הרעים. אני כנה לא בכדי להשיג תוצאות ונקודות לטובתי על ידי הכנות. אלא אני פשוט מחליט לא לחיות חיי מסיכה, חיי שקר. אני מבין שהשקר הוא מוות. ואינני רוצה למות. לכן מתוך הכנעה וקבלת המצב הלא נעים הזה, אני מחליט מעכשיו לחיות חיים אמיתיים. גם אם המחיר הוא גבוה. גם אם הכנות תעמיד אותי במצבים מביכים, אהיה כנה. הכנות היא לא הערך הכי עליון, לפעמים עלי להסתיר דברים, אך לא עבור המסיכה, לא כשקר. אלא לטובת העניין. לטובת הכנות בטווח הארוך.

שמתי לב שיש הבדל עצום אם אני משתף את אשתי מתוך הלקאה עצמית או מתוך כנות. הבדל עצום וכואב.

כשאני משתף אותה מתוך הלקאה עצמית, אני מעביר לה מסר, שאני הוא החזק והגיבור. והנפילה היא לא ממש חלק ממני, אלא איזה טפיל חיצוני שצריך להרביץ לו ולהלקות אותו, מיד אשתי מצטרפת למסיבה והיא גם מלקה... רק שמה לעשות ההלקאה של אשתי יותר כואבת לי מההלקאה העצמית. כי את האיטרס שלי אני מבין, אני חייב להוקיע ולהתבדל מהחולשה שבי. אבל את אשתי אני לא מבין! מה היא לא קולטת שאני האמיתי הוא טוב ומוצלח? איך היא יכולה להיות כל כך עיוורת?

כשאני משתף מתוך חולשה ופגיעות, אשתי לפעמים כאובה. זה לא נעים שאביר החלומות הוא בעצם חולה. אבל ברוב המקרים, האשה היא אשה טובה, היא תרחם. תציע עזרה. תתמוך תתעניין ותרצה לתת את המקסימום שהיא יכולה לתרום (כפי קט שכלה וקוצר הבנתה...) למצב הקשה בו נקלע בעלה האהוב.

ולסיום אתן דוגמה מעצמי לשיתוף האשה בהלקאה עצמית. (מה לא כדאי לעשות, לא התייעצתי קודם)
התוודיתי בכנות לאשתי ואמרתי לה, שכל פעם שאמרתי לה שאני אוהב אותה זה בעצם היה מזוייף. כי באמת רציתי את הגוף שלה ולא אותה. איזו כנות.... ממש שיא!
המטרה שלי היתה, שאחרי הוידוי הזה, יהיה ברור שכל פעם שאני יאמר שאני אוהב אותה אז זה יהיה נפשי, הרי כבר התוודיתי על הזיוף, מעתה הרי הכל אמת!
מה לעשות, שמאז אשתי לא מאמינה לי. וכל פעם היא שואלת, מאיפה אדע שהפעם זה אמת?
הלקיתי את עצמי, והיא הצטרפה אלי להלקאה...
סיפור לא פשוט לשקם את האמון. חברים, היזהרו משיתוף האשה כשיש לכם אינטרסים חבויים. אם זו לא הכנות האמיתית עדיף לשתוק.

היום לפני "גילויי הכנות שלי" אני מנסה לחוש, האם זו עוד מניפולציה של בניית ה"תדמית המחלימה" שלי? או שהפעם זה שיתוף של חולשה, של אמת, של כנות.

תודה הושיעה
פוסט מחלים במיוחד
עלית על נושא טעון ויצאת ממנו בשלום

תודה הושיעה נא. עוררת אותי להרבה מחשבות.
הדרך שלי להבחין בין כנות והלקאה עצמית היא לנסות לבדוק תוך כדי מה אני מרגיש. או לנסות לבדוק לפני שאני מתחיל - למה אני מצפה.
אם אני מרגיש רחמים עצמיים, או תענוג מזוכיסטי, או כמו שאתה מתאר, תחושה של "זה בכלל לא מתאים לי, וזה לא הגיוני שאני מתנהג ככה" - סימן שאני עוסק בהלקאה עצמית. אני מתפלש בבוץ של עצמי כי אני פשוט רגיל לזה. אני ציני, חד, דוקרני ומכליל. בקיצור - אני משתמש. וההרגשה אחרי היא ממש כמו הרגשה של שימוש: דכדוך, שנאה עצמית, ולפעמים הרגשת ניצחון מזויף.

כשאני משתף מתוך כנות, אני עושה את זה בפחות להיטות. אני מהוסס, מרגיש כאב, חושש לשלומו של מי שאני מדבר אתו, שוקל כל מילה, ומנסה בכל כוחי לחצוב את המילים המדויקות שיתארו את הקושי. אני לא חוגג את הקושי - אני באמת כואב אותו, ממש כמו בפעם הראשונה שהסכמתי להודות בו. אני לא מדקלם ולא מרשה לעצמי להגיד משהו בלי להרגיש את הכאב שמאחורי הדברים. אני משתף ולא מדווח. ר' אשר קורא לזה "לדבר מתוך הכאב". כשאני מסיים לדבר אני מרגיש שחרור. מרגיש שפרקתי משא מעל הכתפיים, ושעכשיו אני כבר לא נושא אותו לבד. מרגיש שוויתרתי על הפוזה שלי וקיבלתי תמורתה עוד חיבור לה'. מרגיש את מאמר הכתוב "ויספו ענוים בה' שמחה" - ככל שאתה מוסיף שפלות, אתה יותר שמח, כי יש פחות אגו שחוצץ בינך לבין מקור החיים.

בקיצור: בהלקאה עצמית אני נהנה תוך כדי וסובל אחר כך. בכנות אני סובל תוך כדי ונהנה אחר כך, הנאה נצחית.

תודה הושיעה.
המון מכות קיבלתי על הריכוז העצמי העצום שלי בחוסר יכולת לשתף אנשים בקשיים שלי.
הספונסר שלי אומר לי כל הזמן שאני צריך מאוד להיזהר שהשיתוף שלי לא יבוא מהמקום של לזרוק את האשמה ממני.
מה שקורה הרבה פעמים שכשיש פרטנר בצד השני, האשמה שאני זורק מעלי משום מה עוברת אליו.
אני יכול לספר לאשתי שאני חייב ללכת לקבוצות כי אני בנאדם 'חולה' ומשוגע, ואם אני לא הולך לקבוצות אוי אוי אוי,
ובעצם מה שאני עושה כאן זה לא שאני משתף אותה בחולשות שלי, אלא שאני אומר לה - את חייבת להבין אותי שאני צריך ללכת לקבוצות, ומשתמש במילים גרנדיוזיות בשביל להסביר לה עד כמה בעצם היא חייבת להבין אותי. בעצם אני עושה כאן שני טעויות. א. אני מעביר את האחריות ממני אליה. ב. זורק עליה חבילות שהיא לא מוכנה נפשית אליהן.
במקום להסביר לה שקשה לי ואני ממש מרגיש צורך ללכת, ושהיא ממש לא חייבת לקבל את הדברים כמובן מאליו, ושמותר לה לכעוס על זה שאני לא בסדר, אני פשוט אומר לה שאני 'חולה' וזהו. עכשיו תסתדרי עם המידע.

זו בעצם נקודה שלישית, שהיא לא כנות, לא הלקאה עצמית, אלא אולי הלקאה סביבתית על ידי כנות בשביל לעשות קיצורי דרך. וכל זה בחוסר רגישות נורא לצד השני.
נקודה למחשבה.

תודה חסר אונים. הסיפור הזה נשמע לי מוכר. מקווה שהתובנה שכתבת תעזור לי לא לעשות טעויות כאלה בהמשך.

תודה הושיעה. הריכוז העצמי שלי היה כל כך גדול, שכשראיתי את הכותרת, שהיא אחד הנושאים המרכזיים שלמדתי בתוכנית בתקופה האחרונה, הייתי בטוח שאני הולך להפגיז תגובה מדוייקת וחודרת עד וע.
כשקראתי, גיליתי שלקדוש ברוך הוא יש שליחים אחרים להעביר את המסרים שלי (:-)חיוך אירוני:)

חדרת לליבי.
אוהב ומזדהה מאוד.
תודה
נתן במתנה