בשיא הכנות, אני לא אדם כנה. (מסובך?)
כשבאתי לתכנית לראשונה, הופתעתי מכמות הכנות שצפה ועלתה בי. חגגתי מרוב אושר. הנה עוד מעלה נפלאה שמצאתי על עצמי, אני גם כנה.
הספונסר העיר לי כמה פעמים להיזהר מלחשוב שהלקאה עצמית פירושה כנות. יצאתי מבולבל. כיצד מבדילים בין זה לזה?
אשמח לשמוע את חוות דעתם של החברים. וכל המוסיף יוסיפו לו... אכתוב כאן את החילוק שאני חש כרגע.
הלקאה עצמית: אני מבין שאני אמור להיות נקי. זה ברור. אני חייב להיות נקי כי אדם מיוחד כמוני, אדם רוחני שמכבד את עצמו, לא אמור להסתובב בזבל. ואם בכל אופן נתפסתי בזבל, עלי להבליט ולספר על גודל האבסורד! כי רק כשיבינו כמה אני מוקיע את התופעה הזו ממני, רק כשישמעו כמה אני מזלזל בתאווה רק אז ידעו כמה זה מנותק ורחוק ממני. אין כאן מקום לשפה רפה והנחות, אני חייב לבער ולכלות כל הקשר בין אני האמיתי לבין האני הנופל. בכך שאודה ואאשים את עצמי ואקח אחריות על הטיפשות והטמטום שלי בכך אוכיח מחדש את היחס האמיתי שלי לזה, בכך אחזיר לעצמי את האמון שנאבד. האמון של עצמי בי וכמובן של הסובבים אותי. הוידוי החושפני נובע מתוך רצון להתחיל דף חדש, אך ההבנה שאי אפשר להעלים את העבר תגרום לכך שאני חייב להשחיר את העבר כך שידעו כולם! שאני, כבר לא שם.
כנות: אני חלש. אני פגיע. אין לי כח. נפלתי. כזה אני. לא אנסה ליפות את המציאות, לא אנסה גם להשחיר אותה, לא אנסה לבנות אף סיפור או תדמית. אני הוא אני, בין בזמנים הטובים ובין בזמנים הרעים. אני כנה לא בכדי להשיג תוצאות ונקודות לטובתי על ידי הכנות. אלא אני פשוט מחליט לא לחיות חיי מסיכה, חיי שקר. אני מבין שהשקר הוא מוות. ואינני רוצה למות. לכן מתוך הכנעה וקבלת המצב הלא נעים הזה, אני מחליט מעכשיו לחיות חיים אמיתיים. גם אם המחיר הוא גבוה. גם אם הכנות תעמיד אותי במצבים מביכים, אהיה כנה. הכנות היא לא הערך הכי עליון, לפעמים עלי להסתיר דברים, אך לא עבור המסיכה, לא כשקר. אלא לטובת העניין. לטובת הכנות בטווח הארוך.
שמתי לב שיש הבדל עצום אם אני משתף את אשתי מתוך הלקאה עצמית או מתוך כנות. הבדל עצום וכואב.
כשאני משתף אותה מתוך הלקאה עצמית, אני מעביר לה מסר, שאני הוא החזק והגיבור. והנפילה היא לא ממש חלק ממני, אלא איזה טפיל חיצוני שצריך להרביץ לו ולהלקות אותו, מיד אשתי מצטרפת למסיבה והיא גם מלקה... רק שמה לעשות ההלקאה של אשתי יותר כואבת לי מההלקאה העצמית. כי את האיטרס שלי אני מבין, אני חייב להוקיע ולהתבדל מהחולשה שבי. אבל את אשתי אני לא מבין! מה היא לא קולטת שאני האמיתי הוא טוב ומוצלח? איך היא יכולה להיות כל כך עיוורת?
כשאני משתף מתוך חולשה ופגיעות, אשתי לפעמים כאובה. זה לא נעים שאביר החלומות הוא בעצם חולה. אבל ברוב המקרים, האשה היא אשה טובה, היא תרחם. תציע עזרה. תתמוך תתעניין ותרצה לתת את המקסימום שהיא יכולה לתרום (כפי קט שכלה וקוצר הבנתה...) למצב הקשה בו נקלע בעלה האהוב.
ולסיום אתן דוגמה מעצמי לשיתוף האשה בהלקאה עצמית. (מה לא כדאי לעשות, לא התייעצתי קודם)
התוודיתי בכנות לאשתי ואמרתי לה, שכל פעם שאמרתי לה שאני אוהב אותה זה בעצם היה מזוייף. כי באמת רציתי את הגוף שלה ולא אותה. איזו כנות.... ממש שיא!
המטרה שלי היתה, שאחרי הוידוי הזה, יהיה ברור שכל פעם שאני יאמר שאני אוהב אותה אז זה יהיה נפשי, הרי כבר התוודיתי על הזיוף, מעתה הרי הכל אמת!
מה לעשות, שמאז אשתי לא מאמינה לי. וכל פעם היא שואלת, מאיפה אדע שהפעם זה אמת?
הלקיתי את עצמי, והיא הצטרפה אלי להלקאה...
סיפור לא פשוט לשקם את האמון. חברים, היזהרו משיתוף האשה כשיש לכם אינטרסים חבויים. אם זו לא הכנות האמיתית עדיף לשתוק.
היום לפני "גילויי הכנות שלי" אני מנסה לחוש, האם זו עוד מניפולציה של בניית ה"תדמית המחלימה" שלי? או שהפעם זה שיתוף של חולשה, של אמת, של כנות.