1. שבכל ה'על-אשים' אני הולך לעשות מנגל כי זה התפקיד שלי, להיות הממנגל.
ואילו אתמול בלילה הרגשתי משוחרר, שמחתי לתת לאנשים אחרים את ההזדמנות להשתתף בקבוצה, היה לי טוב לתת. אני לא רגיל לזה, אני רגיל לרצות, לנסות להימנע או למנוע מאנשים להרגיש רע. כל דבר שאני עושה שמאפשר לאנשים להסתדר אחד עם השני לא גורם לי לשמחה אלא להקלה, ברוך ה' שום דבר בעייתי לא התרחש. אתמול הרגשתי איך מה שאני לא אעשה - יהיה בסדר, וברגע שהרגשתי את זה, שמחתי לזוז הצידה.

2. שבכל ה'על-אשים' אני בודק מי לא מסתדר, מי ישלו ומי יתייסר, ופונה מאחורי הקלעים לעזור להם, מפליט משפט לזה, מבהיר לזה שההוא שם, נראה בחוץ ושכדאי לדבר איתו...
ואילו אתמול בלילה הרגשתי בנוח. דיברתי עם מי שדיברתי. ראיתי אנשים שהיה קשה להם, ראיתי אנשים שהיה טוב להם, אבל לא הרגשתי רע מזה שאני בן אדם מוגבל, אני לא מנהל את ההצגה הזו.

3. שבכל 'העל-אשים' אני יושב עם חברים שלי, שנראים בדיוק כמוני, וחושבים פחות או יותר את מה שאני חושב, ואנו מתווכחים על דא ועל הא,
ואילו אתמול בלילה הרגשתי חיבור ושמחה עם אנשים שברור לי שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות לרבנות הממשמשות ובאות, התגובות שלי ושלהם יהיו הפוכות, והכי חזק - זה לא היה אכפת לי כלל.

4. שבכל ה'על-אשים' אני מנסה לתכנן מראש, כמה מנגלים להביא, כמה אוכל להביא, איך לעשות מקסימום תוצרת במינימום כסף, וכשהדברים משתבשים, כדרכם, בכיוון זה או אחר (יותר מדי או פחות מדי, איטי מדי או מהיר מדי), אני מרגיש רגשות אשמה, איך לא חשבתי, הייתי צריך לעשות כך, הייתי צריך לעשות כך...
ואילו אתמול בלילה, כדרכם של דברים היו שינויים מהתוכניות, ואני לא הרגשתי רגשות אשמה. שמחתי על מה שהיה, לא הרגשתי שכולם כועסים עלי בגלל שלא חשבתי על זה ועל זה ועל זה, ואם רק הייתי חושב על זה - אז: האירוע היה מושלם.

תודה רבה חברים, על חוויה של שחרור.
יותר מכל השיתופים, יותר מכל האוכל והבשר, יותר מכל החברות המפתיעה והעמוקה הזו שנוצרת ביננו, התרגשתי אתמול מהשחרור הזה.
אני יכול להיות אני, גם בעל האש, לאכול כנף, לצחוק קצת, להיות אדם נורמאלי - ו...מכור למין.
לא האמנתי שהשילוב הזה בנפשי יכול לדור בכפיפה אחת.
הרגשתי שכשאני 'מכור' אני לא נורמאלי, וכשאני נורמאלי אני שונא את כל מה שריח של פורנוגרפיה נודף ממנו.
האיחוי בין הנורמאליות של 'העל האש' עם הפתיחות והכנות של הקבוצה אפשרה לי לשבור עוד מחסום בשנאה העצמית שלי.
ההקלה אותה הרגשתי הפתיעה אותי ושמחה אותי מאוד.

תודה.
באהבה
נתן במתנה

נתן, מדהים מה התוכנית הזו עושה. אני פעם לא הייתי מסוגל לראות אנשים אחרים. כשהייתי ילד חשבתי שלפחות חצי מהאנשים ברחוב הם אשליות שאלוקים יוצר לי כדי שהחיים שלי יהיו מעניינים (ורעים). מאז שאני פה, אני שומע מאנשים סיפורים שלא מדברים עלי, הסיפורים הם לא אני.
אבל, אם פעם הייתי מתעלם מסיפור כזה, היום אני שומע את השורש של הסיפור והשורש הוא אותו שורש. אני לא הייתי ממנגל אבל הייתי מבקר כל דבר שלא פעל כמו שרציתי (ידעתי בפנים שלא יכול להיות כמו שאני רוצה שיהיה ולכן אני אף פעם לא הייתי מארגן, כדי שלא אצטרך לבקר את עצמי... אולי פעם אספר פה איזה רב פורים טוב (לא) הייתי...).
אבל אתמול זה היה אחר, חבר סיפר שהוא הכין תירוץ שאם יפגשו אותו הוא יאמר שהוא בדרך למפגש של 'צו פיוס' עם חרדים... אתמול חוויתי חוויה עמוקה של צו פיוס עם עצמי. ישבתי וקיבלתי את עצמי אחרי המון זמן. אני חולה, מחפש תאווה, ויש איתי חברים. והתחושה הכי חזקה שאיתה יצאתי היא שאין לי פחד שהם יעזבו אותי. בתוכי פחדתי שביום שאשדר החוצה מחלה לא ירצו להתחבר אלי (דיברנו על זה...) לכן שידרתי החלמה אבל ממקום לא אמיתי והבנתי שיקבלו אותי בכל למקרה. מתפלל לאלוקים שינחה אותי איך יורדים מהיציע, מפסיקים לפרשן ומתחילים להשתתף במשחק.
ולעיניננו, התחושה שאני יצאתי איתה, הייתה הנאה, מראה טובה על מצבי (ועל כמה אסירויות תודה שבחוצפתי שכחתי אתמול), ובעיקר קבלה של עצמי ומציאה מחודשת של חברים.

זה מה שנקרא מתנה מתנה משמיים

תודה רבה 'מתנה', גם לי היה מחלים וכיף שם,  פגשתי חברים שלא ראיתי כבר זמן, (שוב, תודה למארגנים) גם אני חשתי משוחרר, למרות שפעלתי בדיוק הפוך ממך. השתדלתי לעבור מאחד לשני, לדבר במיוחד עם מי שהיה נראה לי פחות מחובר.

מדהים אותי כל פעם מחדש התהליך האישי שכל אחד מאיתנו עובר. הדפוס החולה שלי שונה עד הקצה ממך - במחלה הצטנפתי לי בצד, מרוכז בעצמי, מחייך (לא תמיד) מהשפה ולחוץ ולמעשה חי את הבדידות מעבר לחומות הזכוכית הבלתי נראית שלי.

זו הסיבה שההחלמה אצלי היא לדבר, לצאת מעצמי, כמה שיותר.. להשיב באמת למה ולמי שמדברים להשתדל לתת לכל אחד את התחושה הכי נעימה שאני יכול. ואם יש לי נסיון, לחלוק אותו, הוא לא שלי.

אתמול הרגשתי שייך, היה לי כיף לדבר עם מכורים כמוני בגובה העיניים, חשתי מבורך שהביקור בפארק הוא בנסיבות מחלימות... זכרתי את הימים האחרים.

אני מאחל לי ולכל חברי המחלימים, שנמשיך לזכור מהיכן באנו ולאן אנו רוצים ללכת. היום.


בהחלמה.
אוהב.

אני מבין שאני יכול רק להצטער על\לקבל את האופי הפגום שלי, שחי בפחדים ורתיעה מנסיעות וממקומות לא מוכרים.

מאוד הייתי רוצה להיות שותף לחוויה הזאת, הכחות לא היו איתי להחליט כך.
אני מרגיש שיש לי מעגל חברים טובים, שאני רק מפספס, פעם אחר פעם, את החוויה והתועלת מזה.
ה' יעזור לי.

לילה טוב,

באמת היה שם משהו מיוחד.

הייתי בהרבה מנגלים עם חברים, משפחה וכו' אבל שם היה משהו הרבה יותר כייף ומשוחרר. משוחרר מרצון לרצות, להרשים. פשוט להיות שם ולדבר עם החברים בגובה העיניים וזהו.

אומר בכנות שבהתחלה לא רציתי להגיע, הרגשתי משומש בשביל לראות חברים ולסחבק, העדפתי ללכת לקבוצה רגילה. אלוקים סיבב שלא היו קבוצות באזור והגעתי. שוב, היה כייף מאד, תודה לה' ותודה לכל החברים!

מתי הפעם הבאה?...

תודה רבה לכל המארגנים.

גם בשבילי זו היתה חוויה גדולה מאין כמוה.
למרות שלא היינו ב"חדרים", שמעתי שיתופים שלא שמעתי באף "חדר" לא של שמור עיניך ולא של SA.

הרגשתי ממש בבית.

תודה.

אינואנימי, אוהבים אותך!
שנזכה כולנו 'להיות', במלא מובן המילה, בדרך ההחלמה!

הו, איזה אורח וותיק ואהוב!
מה שלומך? דבר איתי בסמס...
לא נפריע למהלך השרשור.
לילה טוב.