חברים זה הפך להיות סיפור בהמשכים, ערב יום כיפור, אחרי כמעט 20 חודשים אשתי התנפלה עלי, מבחינתי על כלום, היו לנו חילוקי דיעות בנוגע להתנהלות מול נושא עתיק יומין, הדעה שלי לא נראתה לה, ומשום מקום היא שלפה את נשק יום הדין - מכור נשאר מכור... היה לי לא נעים. בחסד הייתי מחובר מספיק כדי לומר לה בקול שפוי שאין לה או לאדם כלשהו הזכות להחזיר אותי למקום הנורא ההוא. אם היא לא רואה את השינוי זו הבעיה שלה. בחסד גם לא הייתי ציני והזכרתי לה את השתפכות הנפש שלה ימים בודדים קודם - אינך צריך לבקש סליחה.

הבנתי שכואב לה. יכולתי לחוש בפחד שלה מפני שינוי, אבל יותר מהכל חשתי בחסדו הגדול בתובנה הבאה - קלטתי פתאום שהיא לא מדברת אלי או עלי, היא כואבת מול מי שהיא חושבת שעומד מולה. הוא לא באמת שם. רק היא רואה אותו, מילימלתי לעצמי -  אני זו הנשמה שלי. זה מה שאיפשר לי בסופו של יום כשהיא באה לבקש סליחה על ההתפרצות שלה לומר לה בכנות, שלא נעלבתי ממנה, אני יודע שהיא דיברה על מישהו אחר, לא עלי..

מדהים.

תודה.

"מכור נשאר מכור"
אני ישתף: אני בוכה בשבילך,
אייך יש כוח להתרומם אחרי כזה משפט???????????

תודה שאתה משתף גם בחלקים האלה.‏ לי זה נותן לא פחות תקווה -‏ לדעת שהזוגיות שלכם נורמלית,‏ ולא הכל עננים ודובוני אכפת לי

חברים יקרים תודה. תראו, אני באמת לא משתף סתם בפוצי מוצי והכל דבש. אני כותב כאן חיים. וכן, זו עבודה להכניס את אלוקים לחיים כל יום כל הזמן. זה לא חיים בעננים, אבל לפעמים בכדי לזוז קדימה עוד, הלאה, אנחנו נזקקים לניעור, אלוקים שולח לנו אותו. למרות שאני למדתי 'מהתקרית' הזו הרבה יותר מכל העשרים חודשים שקדמו לה, בעיני ההחלמה הוכיחה עצמה דווקא בסיטואציה הלא נוחה הזו. בואו נפרק יחד את כל המתנות בהן נוכחתי בהילוך איטי וברזולוציה גבוהה.

בחלקיק הראשון הייתי בהלם. מהירה כברק היתה המחשבה, עין הרע... סיפרת שהולך לך? הלך עליך. אוחתה התאומה (ב"ה) באה בעקבותיה - קישטה, מה את מבלבלת ת'מוח, פעלת מצויין. ספרת ישועותיו לא ישועותיך. הבת דודה נזעקה אף היא, נקמה הלכו להם 20 חודשים, יאלה בוא ניתן לה סיבה טובה להרגיש שמכור נשאר מכור... טוב, עכשיו אתה באמת בברוך, זה הזמן - תפילת השלווה... כל הדו שיח הזה עם עצמי היה אולי עשרים שניות. בהן אני שפוי. לא בכוחי.

ברוך האב הטוב שנתן לי את היכולת לתרגל 'קריאת הודעות', ביום יום, כך קלטתי בחסד שאני בעיצומו של רגע שיכול להיות עוצמתי ביותר להחלמה. ההמשך היה לוותר על הציניות (עד שבאנו אל המטפלת שלה. אבל הלו, אני לא מלאך)  על העלבון, לקבל באמת אתה כאב שלה ולהפנים שבעיני רוחה יש מישהו שעומד לידי... והוא לא אני. הייתי צריך להתנתק, לכתוב צעד 4, להתקשר לספונסר (תוך כדי כתבתי גם הודעה לחבר) להבין את החלק שלי - הייתי צריך להיות יותר אמפטי כלפיה ועם פחות ציפיות - ואז  לצאת לפעולה הפוכה מהרצון.

היו לי לא מעט מטלות לאותו ערב, אך המטפלת שלה הציעה שנבוא ללבן עניינים, דעתי היתה שבמצב רוח שכזה זו ברכה לבטלה, אך אתייעץ. הספונסר הסכים אך אמר שאם זה מה שהיא רוצה כדאית היא שיתמלא רצונה. קרוב לשעה אחת עשרה בלילה התחלנו את הפגישה אצל המטפלת, יצאנו מביתה אחרי אחת.. אין סיכוי הגיוני שאתפקד באופן הזה, תבינו מיום שאני זוכר את עצמי, כשאני מותקף אני משיב מלחמה שערה. אני לא נשאר חייב.

אז, מכור נשאר מכור? כן. כנראה שגם אשת מכור.. יש מי שעזר לה להגיע למצב הזה, לא? יש מי שעוזר לשנינו לצאת ממנו...

תודה אבאל'ה.

תודה על המיקרוסקופיה.

היה לי הרבה במה להזדהות.
רק שאני בתחילת הדרך:
בשלב זה אני רק מזהה, מתפלל לכוח הגדול ממני שייתן לי כוח לעשות ומתאמץ לא להחזיר לה: "ואת לא חולה ?!...".
אבל ב"ה אני מרגיש התקדמות. (ניצחון הולך וגובר... לא?)

בהחלמה.

לא נעים לומר את זה, אבל עשה לי טוב לקרוא על הצדדים הקשים אצלך. עושה אותך פגיע יותר, אנושי יותר, והרבה יותר קל להזדהות איתך ככה.
אם זה ימשיך ככה אני עלול לומר בסוף שאני אוהב אותך. דיר בלאק....

ואני עוד הייתי בטוח שנולדת מכור-מחלים!

כאפות מרעיה או חיבוק מגוני, וואלה אותגרתי... ידידי, בעבר הייתי מפרש תגובה כשלך כשמחה לאיד, כחלק מהגדילה שלי אני מבין כיום מדוע אתה חש הקלה בפגיעותי. האמת היא שאני אנושי, לולא הבייגל'ה יכולת לראות זאת עוד קודם.. שנפתח את המכתבים ונקרא את ההודעות. היום.

אתה יודע מה? כשאני קורא שוב את אשר כתבתי ומנסה לחוש איך הייתי מרגיש אני אם מישהו היה כותב זאת עלי לא הייתי מאושר בלשון המעטה...  אני מאושר שהגעת למקום בו אתה יכול לראות זאת כבדיחה. למרות שמצידי זה היה לגמרי לא במקום.

חבר יקר לי מאוד,
רק עכשיו קראתי את השרשור כולו.
תודה על הכנות שבניפוץ הבייגלה שכמובן שאתה לא מרגיש שיש לך, אבל...לא תמיד קל לספר את זה ברשות הרבים באופן מעין זה...
אותי ריגש בייחוד השלב בו  הצלחת להפוך דיסקט ולהבין שיש הזדמנות בסיטואציה, שמח בשבילך על היכולת הזו  להפוך מר למתוק, זה הרי עיקרה של התוכנית. התמודדות,  לא  הצלחה. אבל כאן, איני יכול שלא להוסיף: כושר ההתמודדות שלך, הוא שלך, אותו  אף אחד לא יקח ממך. החיבור שלך לאלוקים בנה אותו, אבל הוא חלק ממך. לראות אותו בפעולה מעניק  לי אמונה בכך שהתוכנית עובדת כשעובדים אותה.

אוהב
נתן במתנה

איזה כיף לחזור לפוסט הזה... והפעם שוב בגלל טלית. אני פשוט צריך חדשה. אתם מאמינים שיש לי חור בטלית?! 
תראו מה זה בנאדם, שמח שיש לו חור בטלית.. ב"ה הוא משתמש בה..
אסירותודה.

פעם ראשונה שאני רואה את הפוסט הזה, מקווה שהנייד לא נהרס מהדמעות, לא יאומן מה התכנית מסוגלת לעשות מבן אדם, לכולנו יש סיכוי אם רק נתמיד ונשקיע  כמו אסירותודה,

אאסירות תודה על הפוסט כולל כל חלק שבו נותן לי המון כוח ותקווה
אסירות תודה לאבא אוהב ששם אותך פה להוות עדות בשבילנו...