העוג שלי בכלל עבד עלי.
הוא אמר לי - אני לא סתם עוג. אני סופר עוג.
אני לא כמו העוגים הרגילים, שמלקטים נוצצים בביבים, באשפתות, בפינות הרחובות.
אני מלקט אותם במקומות מיוחדים. בחצרות המשוררים, בהיכלות החכמה והמוסר, בספרי הקודש.
אך אל תראה אותי ככה, אמר לי הסופר. לא נשאר במגדל השן, אנחנו.
אני ארד איתך אל העם. שנינו יחד, נתקן את העולם.
הוא בלבל אותי לגמרי.
הוא לקח אותי לבתי תמחוי, ושם, בין החלכאים שהגשתי להם מרק מהביל, הוא מצא את מבוקשו.
הוא לקח אותי לבית המדרש, ושם, בעודי הוגה במושכלות האלוקיות, הוא פיטם את עצמו עוד ועוד.
הוא אפילו ניהל בנוכחותי שיחות עם עוגים של חברים אחרים, בניסיונות לשכנע אותם לעזוב את ליקוטי הביבים ולעשות כמוהו.
לקח לי הרבה שנים להבין שעוג זה עוג. ונוצץ זה נוצץ. וסופר זה רמי לוי.
תודה דפמ"ז.