עוזרני, אתה זוכר? כבר עסקנו בזה

סוד, אתה יכול בבקשה להרחיב? לי זה דווקא נשמע הפוך.

תודה דוקטור, מזדהה מאוד עם הדברים, היה לי מאוד לתועלת

בשבילי כמה שיותר אני מבין שהכל מאלוקים, זה בעצם החילוש הכי גדול שיש לי, כי כל החיים עסקתי בעשה טוב כמו שהזכרת בשביל לנפח את האגו, תמיד טיפחתי את עצמי, רציתי להיות אלוקים, היום העשה טוב בא ממנו, אני כ"אני" מת לחטוא, המשיכה הטבעית שלי היא לתאווה, כל יום שאני נקי זה נס אלוקי, אז כמה שאני מכניס את אלוקים יותר לסיפור, ביטול מוחלט, אוטומטי ה"אני" שלי נחלש, ממילא אין עניין של חילושים וחיזוקים.

בהחלמה

דוקטור, הנה ציטוט  מדברים של דוב מהמייל היומי בשבוע שעבר:

As long as it was just an aveiro that we did, it was a 'pet project' of ours - and we failed miserably. But once it became a disease, we saw that we were the problem, not the girls in skimpy dresses, nor the yetzer hara, nor anything else.We need fixing, and we need it badly.

כלומר, בעברית:
כל עוד מה שעשינו היה רק 'עבירה', ההתמודדות הייתה עבורנו 'פרויקט לשעות הפנאי' - ונכשלנו בה באופן מעורר רחמים. אבל משעה שזה הפך למחלה, נפקחו עינינו לראות שאנחנו הבעיה, לא הבחורות בבגדים הקצרים ולא יצר הרע ולא שום דבר אחר. אנחנו זקוקים לשיפוץ, ואנחנו זקוקים לו נואשות.

תודה רבה!

תודה על הפוסט.
אבא תן לי להפנים

יש לי שיר ששמעתי בילדותי, הולחן בסמטאות צפת.
עשני יהודי 
עשני יהודי פשוט
עשני יהודי כשר וגם פשוט
ההולך בדרכיך בתמימות
עיקר יהדות זו תמימות ופשיטות, וחוכמות אין צריך להם כלל.
השיר צף לי כשקראתי את השרשור
בהחלשה ובהחלמה.
תודה לכל אלו ששלחו אותי לכאן.

חברים יקרים!
התחברתי לשרשור, מבין מאוד. הבעיה היא, שמי שלימד אותנו והדריך אותנו בחיי התורה ובעבודת ה' כמו רבנים או הורים וכו' לא מספיק הסבירו לנו מה הכוונה להאמין בעצמנו ובכוחותינו האינסופיים, ואנחנו פיתחנו את זה ופיתחנו את זה עד שהבנו שזה בעצם גאווה אחת גדולה. וה"חולשה" עליה אתה מדבר, אני מאוד מציע שלא נקרא לה חולשה, אלא ענווה.
כי עם הזמן זה יכול להתחיל לבלבל אותנו ואנחנו נחשוב שאנחנו חלשים ואין לנו כוח וזה עלול לגרום לנפילות וקשיים רבים.
ענווה זו המילה הנכונה. לדעת שאני כלום בלי ה'. ומי שהוא יודע שהוא אפס בלי ה' הוא יכול להתעלות מאוד מאוד, מה גם שזה תואם את הצעד מ-12 הצעדים שאומר שצריך להבין ולהפנים שיש לך בעיה ואתה חייב עזרה. אתה לא יכול לבד.
אבל כמובן אין ספק שביטחון עצמי זה דבר חשוב מאוד ולהאמין בעצמך ובכוחות שלך זה חשוב מאוד, אבל בדיוק מה שתיארת הוא ההפך מכל הביטחון העצמי, כמו שרשמת "ביטחון עצמי הפך לאי ביטחון בשום אדם חוץ ממני." ואני מוסיף - בשום אדם חוץ ממני ובאלוקים.
למרות שהמטרה האמיתית בביטחון עצמי היא דווקא לחזק את עצמך ולדעת שאתה בוודאי יכול.
רק פשוט, לא לשכוח את ה'.

וענווה זה לא חולשה!

בס"ד
תודה דוקטור!
היה לי לתועלת
(לא פונה למיסטר זימרי )
סתם לא אוהב אותו...

נראה לי שיש כאן בשבילי מכרה זהב.

כי באמת אפסות האדם לא נמצאת הרבה מול עיניי והפוסט של הדוקטור גרם אצלי להתנגדויות.

כל כך הרבה חוזרים על זה בשמור עיניך אז כנראה שיש דברים בגו.

כמו העניין של  'רק להיום' שלקח לי זמן עד שעמדתי עליו

מקפיץ בעקבות הדיונים בפורום

במילה חילושים במאמר הזה, אין הכוונה לביקורת. אלא להצגת הכיוון הרוחני שהאדם אינו יכול בכוחות עצמו (בניגוד לחיזוקים שעניינם להיפך), וממילא עליו לפעול במרץ בכיוונים אחרים התואמים לכך ולחפש כוח גדול ממנו עצמו שיכול לעזור לו.

אה, זה די מנוגד לתוכנית. בדרך כלל מדגישים את זה שאני יכולים לדבר רק בשם עצמנו וצריכים לשתף במה שקורה אצלנו ולא לחלק הוראות לאחרים.

אתה צודק שלעיתים מרוב להיטות לעזור זה לא תמיד נשמר כך. 

קטונתי מלהביע את דעתי בנושא זה שדשו בו רבים וטובים ממני המנוסים יותר בדרך ההחלמה ובדרכי המלחמה, 
אומר רק שכל אחד מאיתנו מגיע ממקום אחר, התגדל בבית מדרש ועולם אחר, הרי יכולים לדון כאן יחד  חניך ישיבות ליטא עם בעל תשובה, חסיד ברסלב או גור חילוני חרדל'י וחייל בצבא עם ראש ישיבה, ולפעמים כל אחד מאתנו מביא לשולחן את הרקע שלו או הדרך שבה הוא גודל ומנסה לגדול בעבודת ה', 
לכן לחלק מאתנו הרי גם אם נקבל לחלוטין את הדרך של הכניעה ו12 הצעדים זה עדיין אמור להחוות ולצאת לפועל דרך המשקפיים היחודיים של כל אחד מאתנו, 
אחד הרתיעות שיש (לפחות לי באפן אישי) מהתכנית זה שלפעמים החברים כאן מדברים בצורה שמשמעה, "כל החיים שלי עד עכשיו היו שקר"  'סוף סוף פתחתי את העינים' וכדומה, כמו בעלי תשובה בסמינרון,
והחבר המתחיל כמוני יושב וחושב רגע,
הרי גם אני אני מרמה את עצמי וחי זהות כפולה זה לא אומר שאני מפסיק להאמין ולרצות להתפתח בצורה שבה הלכתי עד עכשיו, 
ולכן לפעמים הדיון נראה כמו דיון על 'האם אתה מוותר לגמרי על מה שידעת עד עכשיו ונכנס לגמרי לדבר החדש הזה שנקרא ה'תכנית' 
או ש'אתה נשאר באותה השקפה ואותה דרך ומנסה להתאים אותה ואת עצמך עם הדרך התכנית שתעזור לך בצורה מעשית' 
אם תרצו השאלה היא האם התכנית היא "דרך חיים" או "השקפת עולם" (למי שמבין את הרפרנס...) 
כל זה בלי לחוות דעה לעצם הנושא... אבל כיון שהפוסט הזה הוקפץ בעקבות דברים שכתבתי חשבתי שאולי כדאי לשתף את המחשבה הזאת,

מעורר מחשבה . לדעתי, ומה שמתאים לרוחי שלי בלבד , היא שאין העמדות האלו סותרות . אני מדמה אותן לשני מצבים - שקט ורעש.


חווית היסוד מול הקב"ה והעולם , היא של פליאה, של גמד הנושא עיניים אל מרחבים עצומים שעומדים מעליו. היצור הקטן שאני, האפס במבט הדורות, במקום שאני תופס , בהשפעה שלי, במידות שלי , בידע שלי . כל אלו מסגלים לי מבט של מתבונן ולא של פועל. של מי שעומד באונייה טרופה בסערה בלב ים ומבין עד כמה הוא זעיר . לא רק שזה משחרר לפעמים, זה גם נעים. מהעמדה הזו אני לא מציב מטרות ענק, אני משתדל לחיות בפשטות ובהודיה שקטה על מה שעובר עלי.זהו מצב של שקט , לא של פעילות , אדרבא של השעייה של הכוחות שלי ואפילו של האמונה שלי בעצמי . 
זה מאד בולט לאחר כשלונות ונפילות .האפסות שלי צורחת החוצה ואני דומם עם עצמי , נפול . אני מזדהה עם מה שכתבת שכשמאפשרים להכיר בקטנות שלנו, המעמסה של להיות מתגבר יורדת ולפעמים זה בעצמו עוזר להתגבר.  כי פרדוקסלית, להיות כל הזמן גיבור וחזק אופטימי ובעל אמון עצמי, זה לתחזק מצב לא טבעי שנתבע מאיתנו בגלל התאווה. וזה גם זוקק המון המון אנרגיה. 
בעיקר בתפילה זה זמן להיות שקט, להרשות לעצמי להיות חלש, להיות ריק ושקוף , לקבל  .
אני חדש ולא קראתי את כל הספר הגדול, אבל התחברתי למה שקראתי לגבי ההודאה באבדן השליטה .  יש משהו משחרר נורא בהקטנת הקומה הזו, בהודאה במחלה שהיא גם אמתית מאד .הרי אני חולה . לאן וכמה שאני לא אנסה לברוח.

אבל, אני לכל הפחות,לא  מסוגל לחיות ככה כל הזמן . כשאני לא פעיל אני שוקע . אני זקוק ליצור ולפעול ואני לכל הפחות זקוק לאמון עצמי ואופטימיות  בעצמי על מנת שיהיה לי את האנרגיות לפעול . אני לא יכול לפעול כל הזמן ממקום נמוך, למרות שאני הכי מבין את מה שהוא נותן. אחז בזה וגם מזה אל תניח ידך . אני צריך אמון שאני מסוגל . בלי זה אני קומל . אני חייב קצת רעש בחיים