בס"ד
הרגשת המצוקה שנוצרה אצלי מטלפון די סתמי מאמשלי עוררה לי נשכחות, הזכירה לי את הפוסט
הזה. זמזום מוכר הרעיש לי באוזן 'שוב אינלך מושג איך מתנהגים'. זכרתי גם את
הדיאלוג עם 'הדוקטור' על התפתחות וחסרים רגשיים שונים. והאמת היא שלאדם זר הטלפון היה נשמע די רגיל, באמת לא משו מיוחד - 'אבא אמר שכבר הרבה זמן לא הייתם אצלנו והוא ביקש שנזמין אותך לשבת חול המועד'... אמרתי למה לא? ושאשאל את אשתי, שעה אחרי ששנינו אמרנו איזה יופי, בטח שנבוא. הבנו שכנראה מיהרנו מדי לאשרר את 'הביקור' הזה. נזכרנו משום מה (אלוקים?!) מאוחר מדי מדוע בשנים האחרונות לא ביקרנו אצלם בחגים...
זה התחיל עם טלפון נוסף מאבשלי – שמעתי מאמא שאתם רוצים לבוא, אני שמח 'שאמא יכלה' לארח... (רגע, חשבתי, אתם לא מתואמים... מה, אמא לא אמרה שאתה ביקשת?!) יופי שאתם באים, רק תביאו בבקשה איתכם מצות, שלא יגמר... שעתיים אחר כך התור היה שלה, תביאו בבקשה מצעים ומגבות, אין לי כח לעמוד אחר החג ולכבס... אבשלי עמד גם הוא בדבקות בתורנות והטריח עצמו' להתקשר שוב, וביקש שנביא שתיה ... (רק עם חותמת כשר לפסח הצמודה לכשרות מקורית. לא בהזרקת דיו - זיוף...) שתקנו. מלאנו פינו מים גם כשאשתי נתבקשה על ידי אימי להכין 'כמה' סלטים (חצילים בטעם כבד ועוד) היו עוד כמה טלפונים (לפחות עשרה) בנוסח אל תשכחו להביא את מה שביקשנו או - תצאו בזמן, וזה לא לפי ההלכה לצאת מאוחר כשאפשר להיתקע בפקקים...
לחץ הדם שלי עלה. נכנסתי לכוננות ספיגה, דברתי עם חברים, הודיתי בחוסר הכח שלי מול 'הנסיעה' והכרוך בה. התפללתי לשלווה אומץ תבונה והרבה סבלנות.. ביקשתי יכולת להכיל מבלי להתעמת. להיות. מצד אחד שלא אתכתש איתם ומצד שני שלא אאבד את עצמי בתוך הברדק הרגשי הזה. לא לעשות דווקא וגם לא להוכיח להם מאומה. שאחבק את הילד הקטן שבתוכי, שאלך יד ביד עם מי שרק רוצה לרַצות את אבשלו ולראות שאבשלו מרוצה ממנו.... זה עזר. מעט. כי כשהכנסתי את המזוודות הבקבוקים והסלטים לרכב וברגע של חוסר ריכוז כל תכולת תא המטען נהדפה אל הרצפה חטפתי ת'קריזה שוב. סיננתי אווףף ארוך וידעתי שעכשיו אני בידיים של בורא עולם לגמרי.
נשימתה של אימי נעתקה כשהתקשרתי לשיחת עדכון על מיקומנו המדוייק (לא עניתי כשאבשלי התקשר כדי שלא ישתגע שעוד לא יצאנו) "וואי אני מקווה שתגיעו בזמן"... (הגענו שעה וחצי לפני השבת) הייתי ענייני ומנומס כלפי חוץ אבל מפנים יכולתי לחוש במתח. כל פיפס מהילדים הקפיץ אותי, כל מילה מכיוונם נשמעה כתלונה, כל משפט כביקורת, גם הידיעה הברורה שהבעיה אצלי ולא בהם, לא מנעה ממני להיות דרוך כקפיץ... נרגן תקעתי מבטים חמורי סבר בצאצאי הסוררים דרך המראה האחורית, משל הם ישביתו את 'השאור' המבעבע בתוכי ויפסיקו להרעיש, וכשראיתי גם את העיניים הכעוסות שלי (מכווצות לחרך צר) התאפסתי, ידעתי שהכח העליון זימן לי ת'מראה הזה. כך הוא משיב אותי לשפיות.
הודיתי שוב בחוסר כח וקיבלתי החלטה מחודשת (צעד שלוש) למסור את רצוני (להסתגר ולברוח) והרגשתי (כעוס וזועף) להשגחתו של אבאל'ה אוהב. כשקיבלתי על עצמי לעשות את מה שעובד עבורי תמיד - פעולות הפוכות, גיביתי את ההחלטה במעשה – ראשית, להשאיר את קוצי הקיפוד (יותר מדוייק - חרבות של דורבן!) בתא המטען, לעשות הכל על מנת שלא לעקוץ, ויהי מה. (אגב, איפסנתי שם גם את הציניות) ובנוסף, לצאת מעצמי, לתת. כך פתחתי את דלת בית הורי עם הכלים שרכשתי בתוכנית – כנות פתיחות נכונות. הנשימה שלי (גם הנשמה) היתה יותר משוחררת ובתוך רגעים ספורים הייתי מישהו אחר. נרגעתי.
כשלקחתי את המגב מאבשלי ושטפתי את הרצפה, שום דבר שם כבר לא היה זר. הייתי שייך, לא הזיז לי שבמקום תודה הוא אמר לי שאם לא הייתי לוקח ממנו את המגב היתה לו בליבו עלי 'תרעומת'... ידעתי שלפחות במקרה הזה התוכנית ניצחה לי את הפגמים. הפעם 'זה' התנגן אחרת. שלא תחשבו שהכל היה דבש, היו עוד מהמורות במהלך השבת, בצהריים (הילדים העירו אותי, והתחרפנתי, אלא מה) נפגשתי עם אנשי תוכנית ועשינו קבוצה (היה מחלים!) חילופי דברים נעימים - שמע, ביקשנו מכם עזרה כי אני סומך עליך.... אין לי כח יותר לסחוב מהמכולת.. בני, הזדקנו... ואחרים פחות – למה הבאתם כל כך מדוייק, מה היה קורה אם הייתם מעמיסים עוד כמה בקבוקים... והיו גם דקות של חוסר סבלנות וקוצר רוח. אבל ככלל חשתי שגדלתי, שניצלתי את הצ'אנס שקיבלתי.
יכולתי לכבד את ההורים שלי. ראיתי אותם באור מציאותי יותר. מבעד לעבר הפצוע והדוקר נוכחתי בהווה. והוא היה סביר. רך. אנושי. תודה אבאל'ה שאיפשרת לי לכבד את אבי ואמי. על שהפכת לי שבת של חול למועד...