בס"ד                                                     
הרגשת המצוקה שנוצרה אצלי מטלפון די סתמי מאמשלי עוררה לי נשכחות, הזכירה לי את הפוסט הזה. זמזום מוכר הרעיש לי באוזן 'שוב אינלך מושג איך מתנהגים'. זכרתי גם את הדיאלוג עם 'הדוקטור' על התפתחות וחסרים רגשיים שונים. והאמת היא שלאדם זר הטלפון היה נשמע די רגיל, באמת לא משו מיוחד - 'אבא אמר שכבר הרבה זמן לא הייתם אצלנו והוא ביקש שנזמין אותך לשבת חול המועד'... אמרתי למה לא? ושאשאל את אשתי, שעה אחרי ששנינו אמרנו איזה יופי, בטח שנבוא. הבנו שכנראה מיהרנו מדי לאשרר את 'הביקור' הזה. נזכרנו משום מה (אלוקים?!) מאוחר מדי מדוע בשנים האחרונות לא ביקרנו אצלם בחגים...

זה התחיל עם טלפון נוסף מאבשלי – שמעתי מאמא שאתם רוצים לבוא, אני שמח 'שאמא יכלה' לארח... (רגע, חשבתי, אתם לא מתואמים... מה, אמא לא אמרה שאתה ביקשת?!) יופי שאתם באים, רק תביאו בבקשה איתכם מצות, שלא יגמר... שעתיים אחר כך התור היה שלה, תביאו בבקשה מצעים ומגבות, אין לי כח לעמוד אחר החג ולכבס... אבשלי עמד גם הוא בדבקות בתורנות והטריח עצמו' להתקשר שוב, וביקש שנביא שתיה ... (רק עם חותמת כשר לפסח הצמודה לכשרות מקורית. לא בהזרקת דיו - זיוף...) שתקנו. מלאנו פינו מים גם כשאשתי נתבקשה על ידי אימי להכין 'כמה' סלטים (חצילים בטעם כבד ועוד) היו עוד כמה טלפונים (לפחות עשרה) בנוסח אל תשכחו להביא את מה שביקשנו או - תצאו בזמן, וזה לא לפי ההלכה לצאת מאוחר כשאפשר להיתקע בפקקים... 

לחץ הדם שלי עלה. נכנסתי לכוננות ספיגה, דברתי עם חברים, הודיתי בחוסר הכח שלי מול 'הנסיעה' והכרוך בה. התפללתי לשלווה אומץ תבונה והרבה סבלנות.. ביקשתי יכולת להכיל מבלי להתעמת. להיות. מצד אחד שלא אתכתש איתם ומצד שני שלא אאבד את עצמי בתוך הברדק הרגשי הזה. לא לעשות דווקא וגם לא להוכיח להם מאומה. שאחבק את הילד הקטן שבתוכי, שאלך יד ביד עם מי שרק רוצה לרַצות את אבשלו ולראות שאבשלו מרוצה ממנו.... זה עזר. מעט. כי כשהכנסתי את המזוודות הבקבוקים והסלטים לרכב וברגע של חוסר ריכוז כל תכולת תא המטען נהדפה אל הרצפה חטפתי ת'קריזה שוב. סיננתי אווףף ארוך וידעתי שעכשיו אני בידיים של בורא עולם לגמרי.

נשימתה של אימי נעתקה כשהתקשרתי לשיחת עדכון על מיקומנו המדוייק (לא עניתי כשאבשלי התקשר כדי שלא ישתגע שעוד לא יצאנו) "וואי אני מקווה שתגיעו בזמן"... (הגענו שעה וחצי לפני השבת) הייתי ענייני ומנומס כלפי חוץ אבל מפנים יכולתי לחוש במתח. כל פיפס מהילדים הקפיץ אותי, כל מילה מכיוונם נשמעה כתלונה, כל משפט כביקורת, גם הידיעה הברורה שהבעיה אצלי ולא בהם, לא מנעה ממני להיות דרוך כקפיץ... נרגן תקעתי מבטים חמורי סבר בצאצאי הסוררים דרך המראה האחורית, משל הם ישביתו את 'השאור' המבעבע בתוכי ויפסיקו להרעיש, וכשראיתי גם את העיניים הכעוסות שלי (מכווצות לחרך צר) התאפסתי, ידעתי שהכח העליון זימן לי ת'מראה הזה. כך הוא משיב אותי לשפיות.

הודיתי שוב בחוסר כח וקיבלתי החלטה מחודשת (צעד שלוש)  למסור את רצוני (להסתגר ולברוח) והרגשתי (כעוס וזועף) להשגחתו של אבאל'ה אוהב. כשקיבלתי על עצמי לעשות את מה שעובד עבורי תמיד  - פעולות הפוכות, גיביתי את ההחלטה במעשה – ראשית, להשאיר את קוצי הקיפוד (יותר מדוייק - חרבות של דורבן!) בתא המטען, לעשות הכל על מנת שלא לעקוץ, ויהי מה. (אגב, איפסנתי שם גם את הציניות) ובנוסף, לצאת מעצמי, לתת. כך פתחתי את דלת בית הורי עם הכלים שרכשתי בתוכנית – כנות פתיחות נכונות. הנשימה שלי (גם הנשמה) היתה יותר משוחררת ובתוך רגעים ספורים הייתי מישהו אחר. נרגעתי.

כשלקחתי את המגב מאבשלי ושטפתי את הרצפה, שום דבר שם כבר לא היה זר. הייתי שייך, לא הזיז לי שבמקום תודה הוא אמר לי שאם לא הייתי לוקח ממנו את המגב היתה לו בליבו עלי 'תרעומת'... ידעתי שלפחות במקרה הזה התוכנית ניצחה לי את הפגמים. הפעם 'זה' התנגן אחרת. שלא תחשבו שהכל היה דבש, היו עוד מהמורות במהלך השבת, בצהריים (הילדים העירו אותי, והתחרפנתי, אלא מה) נפגשתי עם אנשי תוכנית ועשינו קבוצה (היה מחלים!)  חילופי דברים נעימים - שמע, ביקשנו מכם עזרה כי אני סומך עליך.... אין לי כח יותר לסחוב מהמכולת.. בני, הזדקנו...  ואחרים פחות – למה הבאתם כל כך מדוייק, מה היה קורה אם הייתם מעמיסים עוד כמה בקבוקים... והיו גם דקות של חוסר סבלנות וקוצר רוח. אבל ככלל חשתי שגדלתי, שניצלתי את הצ'אנס שקיבלתי.

יכולתי לכבד את ההורים שלי. ראיתי אותם באור מציאותי יותר. מבעד לעבר הפצוע והדוקר נוכחתי בהווה. והוא היה סביר. רך. אנושי. תודה אבאל'ה שאיפשרת לי לכבד את אבי ואמי. על שהפכת לי שבת של חול למועד...

כל כך התחברתי!
תודה לך, הלוואי ואזכה!!

תודה שאתה משתף מרגשותיך,
זה מאוד מאוד עוזר לי,
ושוב פעם תודה.

וואו. תודה על השיתוף.
כמעט שהתעצבנתי בשבילך. כשאני קורא כאלה שיתופים אני ממש חווה אותם.
היה טוב לקרוא גם את התהליך (כן, גם אחרי שמונה ומשהו שנים עדיין יכול להגיע האוווף, זה הרי הטבע שלנו).
המקום הזה של צעד 3 בתוך הסיפור למסור את הרצון וההשגחה בידי אלוקים, לא מובן מאליו, נס.
דברים טובים קורים. לפחות יש לאן לשאוף.

תודה חברים. קודם כל זה לא שמונה 'ומשהו', זה פלוס שמונה חודשים ועשרים ושמונה ימים... והאמת שזה לא משנה כמה. אם אני לא מחובר לאבאל'ה אוהב תמידית זה שווה ברגע נתון קדחת. כי אין לי הגנה אחרת מול ערימת בקבוקים מתמוטטת (וילד מצחקק - בצדק - מאביו הכורע תחת הנטל) ומזוודות מתפזרות.

תבין, כל חיי בעשר מתוך עשר מקרים במצב שכזה, כשהניצרה השתחררה ופתיל אבק השריפה ניצת לא היה מה לעשות חוץ מלשים ת'ראש בין הברכיים ולחכות לטוב... והאמת שזה טוב מטוב...

תודה על הכנות, מאוד נהניתי לקרוא את דבריך, המון זמן השתתפתי בקבוצות ובעקבותיהם הבנתי את דבריך, נהניתי גם מהשורה האחרונה שבהודעה האחרונה, חיזקת אותי גם במצבים הכי לא טובים וכשכל הילדים קופצים ודורכים על העצבים שלי.

אוהבים, כיף לקרוא,
הלוואי ואצליח לעשות את החיבור הזה גם ולהצליח להיות מסוגל להשתחרר מהלחץ הקיים!
תודה!

ת'אמת? אבא שלך מעצבן אותי. שלא לדבר על אבא שלי.
כנראה שיש לי עוד דרך לעבור. תודה על התקווה...

תודה חברים. אגב, הילדים 'לא קופצים לי על העצבים', העצבים שלי רופפים. נקודה. הרבה לפני שהיו לי בכלל ילדים. וכן, תא המטען המתרוקן עלי היה מחזה מצחיק, והוא הזכיר לי אותי. כשהייתי בן גילו של בני, בן דודי היה בחנות של נעליים והמוכר משך מהר מדי קופסא מערימה גבוהה 'וזכה' לגשם של נעליים ופרצי צחוק מהמתבוננים... 

ולדוקטור, ת'אמת? אבא שלך מעצבן אותי. שלא לדבר על אבא שלי. כנראה שיש לי עוד דרך לעבור. תודה על התקווה...

תודה רבה על החלוקה. מאוד הועיל לי. (רק עכשיו קראתי)
אני יודע על עצמי שאין ערך להיסטוריה - אם יש מאחורי 100 ימים או 600 או 90,000 ימי נקיות. כי אם אני מנותק אז אני מגיב כמו חולה!
זה קרה לי בפסח האחרון. עיגלתי פינות, הנחתי הנחות, ונותרתי לאנחות. הניתוק היה כואב. הגעתי לקרקעית האישית של "אבדה לי השליטה על חיי".
חוסר יכולת לקום בבוקר וחוסר יכולת לישון בלילה. למזלי לא תקפו אותי יותר מ2 גלי תאווה (מעידות). הרבה בריחה. היה לי רע. כאב לי. התגעגעתי להחלמה.

חסד אלוקים חזרתי. לשגרה המבורכת. עכשיו הרבה יותר טוב לי.
קבוצות ושירות ובעיקר עבודת הצעדים עצמה... זו ההמלצה שלי לעצמי.

הסיפור שלך החזיר אותי לסיטואציות של אוווווווף!!!!!!!!!
מתפלל לזכור את הפוסט הזה באוף הבא עלי לטובה

תודה רבה
אוהב
הושיעה

אוף גוזל.....

רק עכשיו קראתי, גם צחקתי.............
חשבתי שרק לי יש השגות על הורי, בכלל אני די מאשים אותם במצבי הסקסוהוליסטי, אבל מדבריך אני לא שומע שום מילת בקורת על הוריך המעצבנים והבלתי מתואמים אולי צריך כמה שנות נקיות בשביל זה ?