אין לי כוח להיכנס למאבק חזיתי עם הסרטים. ואני גם מעדיף בכוונה תחילה להתעלם מזה שאני מאונן לפעמים.
אני רוצה שהיהדות תרד ממני בשלב זה מהדבר הזה.
אני רוצה קודם כל לפתור את הבעיה שבגללה אני זקוק לזה, ואחר כך אני אעזוב את זה ממילא כי זה כן חשוב לי אז ברגע שיהיה לי כוחות אני אעשה את זה.
והסיבה שאני רוצה לפתור את הבעייה הגורמת, היא גם כי כן אכפת לי להיות "אחד שלא רואה סרטים" אבל בעיקר כי אני רוצה להצליח בחיים ולהרויח כסף. נמאס לי מהחיי נזקקות בזבל.
לא מעוניין לפעול עם הסרטים באופן שפעלתי פעם בשמירת עיניים. טפו טפו עלי איזה רשע השם יצילנו. אבל אני פשוט לא רוצה אפילו לנסות לוותר עליהם. אני חייב אותם כרגע.
ואיפה הכחשה? תראו כתבתי עכשיו פוסט אמיתי בו אני הורס לעצמי את כל השם הטוב שבניתי לי פה בפורום.
ניצוץ יקר!
אתה כותב שאינך רוצה לעזוב את הסרטים, לפני שיש משהו אחר שימלא אותך בסיפוק.
אתה מבין את המחירים שאתה משלם, בכל מיני מובנים ורבדים, בחייך על המצב שבו אתה נמצא (התקדמות בעבודה וכו').
אתה רוצה לשנות את המצב.
אבל, אתה אומר, אתה רוצה להתחיל מכך שיהיו לך חיים מספקים, ושהגמילה מהצורך בסרטים תבוא בדרך של 'ממילא'.
ואפשר להבין אותך, שאתה לא רוצה להישאר ריק, חסר סיפוק ומתוסכל.
אבל אתה מסכים שהמצב הרצוי מבחינתך הוא שיהיו לך את שני הדברים: א', השתחררות מהסרטים. ב', תוכן משמעותי ומספק (שכולל התקדמות בעבודה וכו').
עד כמה שאני מבין - מצד האמת - הם תלויים זה בזה.
וסדר הפעולות לא יכול להיות 'קודם אשיג רק אחד מהם, באופן מוחלט, ואח"כ אעבור לטפל בשני', אלא חייב להיות במקביל.
{ובעניין ההתאמה ל12 צעדים: אינני מכיר (עדיין) את שיטת הצעדים מספיק טוב, אבל עד כמה שאני מבין היא איננה משאירה את מי שהולך בה ריק ומתוסכל, אלא מעניקה טעם ומשמעות.}
בהצלחה!