שלום חברים
אחרי תקופה שאני עוקב פה ולא כלכך כותב (אישתי יודעת את השם שלי פה די חוסם..) החלטתי בעיקבות הדיון על חברים נעלמים לכתוב מעט.
בנס גלוי אני נקי רק להיום 110 יום בזכות התכנית הנפלאה שנותנת לי יכולת לחיות את החיים ולהיות נוכח בהם,
בשבילי היום זה לב העניין וכשאני לא נקי ז"א מפוכח אין לי את המתנה הזאת ולפעמים עד כדי שאני בכלל לא מודע לחיסרון.
למדתי להבין שהמחלה שלי פיזית רגשית ורוחנית בדגש כרגע על רגשית אני אספר שני מקרים לפני ואחרי שהם בשבילי -למרות הקשיים והחוסר שלמות- הם מראה לנס הגדול.
לפני:
אני אברך כולל סטנדרטי ומעלה כך אני רואה את עצמי וזוכה אף לפידבקים בכיון מייעץ לאנשים מצליח מאד חברתית ובלימודים משפחה נפלאה אישה ילדים.. אין יותר טוב מזה.
אבל הסדר יום הייתי חוזר הביתה אחרי 10 שעות לימוד (אמיתי) כועס עוד לפני שנכנסתי הביתה כעס עצום בלתי מוסבר,
לאות מטורפת, נכנס הביתה לפני שלום למה לא מסודר\נקי\מוכן אוכל\ וכו' [b]המכאיב[/b] מביניהם]
בצורה מאיימת, קולנית, מכסחת, בלי אפשרות להציג טיעון מתגונן, כל יום כמעט זה היה הסרט.
גם במשך היום הטלפונים סבבו סביב מה היא עושה או לא בבית [היא לא הייתה עובדת באותו זמן].
ברגעים של גילוי לב אישתי הייתה אומרת לי בדמעות שהיא מפחדת לפני שאני חוזר הביתה שאני אחזור עד כדי איחול מסויים "אולי הוא לא יחזור מהר היום.." ובשעות כעס "למה התחתנתי איתך.." ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם.
מתיישב על המחשב 4 5 6 שעות סרטים, פורנו, שיטוטים, לא מדבר עם אישתי חברים משפחה, לא מקלח את הילדים, לא מאכיל, לא יכול להיות עם הילדים יותר מ10 דקות. כלום .זומבי.
נוצר מצב שקרובי משפחה אמרו לי קח אותה לטיפול היא בדיכאון לא שמחה משום דבר, אבל אז אני כבר ידעתי שהסיפור הוא אצלי גם אם הצלחתי להסתיר אותו יותר טוב ממנה.
אחרי: למען הכנות אני לא אחרי אני בקושי בהתחלה ולא כל הימים אני מפוכח ונוכח אך השורות הבאות נהיו הנורמלי, והשאר..
אני מצליח להגיע רוב הפעמים שפוי הביתה, אחרי מילמול של תפילת השלווה עשרות פעמים לפעמים, לפני הכניסה לבית.
"שלום מה שלומך הכל טוב" "אני רוצה לשמוע איך עבר עלייך היום רק אני לא יכול עכשיו אחרי שנשכיב את הילדים"
ניגש לילדים משחק איתם מעט שואל מה אני יכול לעזור. [לא אני מחליט במה אני עוזר]
מסדר מה שאני יכול בבית משוחח עם אישתי מה שלומה, שלושה ימים אני הולך לקבוצה בשאר משתדל להיות איתה. עוד רואה הרבה סרטים.
השבוע אישתי הפילה אחרי שלושה שבועות, לא כל כך טרגי אך לה זה היה מאד ריגשי וממש דיכא אותה פיזית נפשית,
קילחתי לבד את הילדים הכנתי אוכל לכולם האכלתי אותם ואת אישתי קריאת שמע, סיפרתי להם סיפור, בלי מרמור ועצבים.
אחרי שסיפרתי להם את הסיפור אני יוצא אני רואה אותה דומעת "מה קרה?" אני שואל היא אומרת כלום יש לי בעל אתה עושה בדיוק מה שאתה צריך אני מאד מתרגשת מזה.
הבנתם, לא היה לה בכלל בעל אין עם מי לדבר זומבי של פורנו מנותק מהרגשות שלו וודאי של הסובבים אותו לא חי בכלל, ויש לה בעל שביום כזה מספר סיפור לילדים.. וכמובן עוד נקי בנס.
תודה שאתם איתי בדרך..