בחסד אלוקים הגדול והאוהב, הוא שומר אותי נקי במשך 492 יום.

בדרך כלל מקובל "למסור" בקבוצה "ציון דרך" לאחר כל שנה של נקיות. בציון הדרך מתמקדים בתיאור התהליך, תוך שימת דגש על השאלות איך זה היה (לפני התכנית), מה קרה (מה עשיתי לאחר ההגעה לתכנית כדי שהמצב שלי ישתנה) ואיך זה עכשיו (בעקבות העבודה בתכנית).

מסיבות שונות לא עשיתי זאת עד עתה. בהנחיית הספונסר החדש, אני מתעתד לעשות זאת בקרוב, וכהכנה לכך, חשבתי לפתוח את השרשור הזה, שבו אשתף בכל פעם בצורה מפורטת באחד מן הכלים שעבדו בשבילי בשנה האחרונה. (במילים אחרות, השרשור הזה מתמקד בעיקר בשאלה "מה קרה" – מה עשיתי לאחר ההגעה לתכנית כדי שהמצב שלי ישתנה).

מאוד יעזור לי, באופן אישי, לסקור את הדברים שעזרו לי בצורה בנויה ומסודרת (יחסית, עם כל הערות וקריאות הביניים שלי שבסוגריים...), ואני מקווה מאוד שגם תהיה בכך תועלת לאחרים. אני משתדל לעשות זאת בצורה כנה ומפורטת – "בדיוק כיצד החלמנו" (מתוך הקדמת הספר הגדול).

(ומיד אני חושב באובססיה, על כך שהכלי הראשון, שכבר כמעט סיימתי לכתוב, לא ממש מדויק, ושצריך לעבור על מה שכתבתי ולדייק את זה יותר. אבל זה בסדר. "רבים מאתנו קראו: "איזו תכנית! איני יכול לעמוד בה!" אל חשש. איש מאתנו לא יכול היה לעשות זאת בשלמות. איננו קדושים. העיקר שאנו מוכנים להתפתח מבחינה רוחנית. העקרונות שקבענו הם תכנית להתפתחות. אנחנו טוענים להתפתחות רוחנית, ולא לשלמות רוחנית").

***

אבל, לפני הכל, חשוב לי להדגיש, שאלוקים עשה בשבילי את מה שלא יכולתי לעשות בעצמי. הכלים הם, אמנם, חשובים, ואפילו חשובים מאוד. אבל אין כל פרופורציה בין ההשקעה היומיומית שלי לבין המתנות המדהימות, שקיבלתי בעקבות כך בחסד אלוקים.

[בתחילה, השתמשתי במילה "תוצאות". אבל הרגשתי צורך לשנות את הניסוח. העבודה האישית שלי, היא לחלוטין לא סיבה מספקת בשביל לחולל תוצאות שכאלה.

זה מזכיר רעיון ששמעתי בשם אחד מרבני בריסק, כמדומני. נאמר "יגעת ומצאת תאמין". ולכאורה היה צריך לומר "יגעת וקנית", שמציאה היא דבר שאדם מוצא מבלי שיתאמץ וייגע לרכוש אותו? אלא, כאשר לומדים סוגיא בעיון, מתוך יגיעה ומאמץ, ולבסוף מגיעים לתירוץ מאיר עיניים, התחושה היא שלאחר היגיעה פתאום "נפתח" משהו, פתאום נשפך האור על הסוגיא, אך לא כתולדה ישירה של היגיעה, אלא כמתנת שמיים בעקבותיה. יגעים ואחר כך מוצאים].

מערכת היחסים שלי עם אלוקים בשנה האחרונה, קצת דומה לאדם שייתן לי מרצדס חדשה, יחליף אותה מידי שנה לדגם הכי חדיש, דלק חופשי על חשבונו, ביטוחים ותיקונים עליו, ובתמורה הוא יבקש ממני סכום סמלי של 10 ₪...

אלוקים נותן לי המון, והוא מבקש בתמורה כסף קטן, וגם את הכסף הקטן הזה הוא מבקש לא בשביל עצמו, אלא בשבילי, שארגיש שייך, שארגיש מחויב, שארגיש נכון לעבוד, ואפילו לעבוד קשה, כדי להשתנות.

(גם בהשתתפות שלי בקבוצה מתרחש משהו דומה. אני משלם סכום סמלי של השתתפות בכמה שקלים, ומקבל הרבה יותר משהייתי מקבל בסדרת פגישות אצל המטפל שלי בעלות של אלפי שקלים. אין כל פרופורציה בין הסכום הסמלי שאני נותן לבין המתנות הגדולות שאני זוכה להן בכל קבוצה. אחד הכלים המשמעותיים עבורי הוא הקבוצה, ואני מקווה להרחיב בו בהמשך).

נ.ב. התלבטתי מאוד באיזה לוח למקם את השרשור. לענ"ד הוא שייך יותר ליומני מסע, אבל תהיה יותר תועלת בהצבתו בלוח המרכזי, וכך אעשה בע"ה.

הכתיבה היומית היא אחד הכלים החשובים, שאני משתדל מאוד לפתוח בהם את היום, וברצוני לפתוח בו את סקירת "ארגז הכלים".

[מעניין שאת הכלי הזה למדתי מספונסר שהיה לי למשך כשבוע... הספונסר שלי היה מארה"ב, והוא הציע שאנסה למצוא ספונסר מהארץ שיוכל לפגוש אותי פיזית, ומקסימום אחזור אליו. לאחר שבוע אכן חזרתי אליו, אבל בינתיים רכשתי את הכלי החשוב הזה. מאוד כדאי בענייני החלמה (ובכלל) לפתח נכונות להיות "הלומד מכל אדם" (אבות ד,א)].

מכיוון שהדברים הסתעפו והתארכו. נראה לי נכון לחלק אותם למספר הודעות (אם מישהו חושב אחרת, אשמח שיודיעני ואולי איישם זאת בסקירת הכלים הבאים).

השילוש הקדוש (מוקדש באהבה לכל מי שטוען שאני מתנצר... ).

בתחילת הדרך, הכתיבה היומית שלי הייתה מורכבת משלושה חלקים: רשימת אסירות תודה (עשרה משפטים לפחות, שפותחים במילים "אני אסיר תודה"), רשימת פחדים (עשרה משפטים לפחות, שפותחים במילים "אני מפחד"), ורשימת בקשות מאלוקים (עשרה משפטים לפחות, שפותחים במילים "אני מבקש ממך").

מהר מאוד התגבשו להם משפטים קבועים:
אסירות תודה: "אני אסיר תודה על כך שאני עדיין נקי", "אני אסיר תודה על הנס המתמשך של הנקיות".
פחדים: "אני מפחד שלא אסיים את היום הזה בנקיות" (פעמים רבות, די ברור לי שאני הולך לסיים את היום בנקיות, אך כאשר אני כותב את המשפט, הוא מעביר בי רעד, ומזכיר לי שלגמרי לגמרי לא מובן מאליו שאסיים את היום הזה בנקיות), "אני מפחד שלא אשאר נקי לאורך זמן".
בקשות: "אני מבקש ממך לסיים את היום הזה בנקיות", "אני מבקש ממך לשמור אותי נקי עד יום מותי".

בתחילה, המשפטים החשובים הללו, לא היו עולים ראשונים במחשבתי. זה הטריד אותי, והיה אחד הפחדים שכתבתי, שאם המשפטים העוסקים בנקיות הם לא בראש הרשימות, אז כנראה אני לא מספיק רציני בתכנית ולא מספיק זוכר מאיפה באתי. אך בהמשך, די בטבעיות ועם קצת שימת לב ותרגול, המשפטים האלה הפכו להיות בראש הרשימות באופן קבוע.

רשימות הפחדים עזרו לי מאוד בצעד ארבע. כשנתבקשתי לכתוב רשימת פחדים, עברתי על הכתיבה היומית של כמה חודשים, וכל פחד שהיה נראה לי רלוונטי באופן יומיומי ולא באופן נקודתי, צורף לרשימה (היו לי כמאתיים פחדים!).

[לגבי רשימת הבקשות מאלוקים. בעיקרון, מה שהודרכתי, ומה שרבים אחרים עושים, הוא לכתוב מכתב יומי לאלוקים. על דעת עצמי תרגמתי זאת לרשימת הבקשות. בשיחה עם הספונסר שלי, שבה הדבר עלה (לאחר תקופה ארוכה שעשיתי זאת), הוא הדריך אותי (להמשיך אם זה עובד בשבילי, אך) להשתדל להקפיד על דברי הספר הגדול, שלא לבקש דברים בשביל עצמי שאין בהם תועלת לאחרים.

"לעולם לא אתפלל בשביל עצמי, חוץ מבמקרים שבקשות אלו ישפיעו על התועלת שלי שאתן לאחרים. רק אז אני יכול לצפות שאקבל, ואז זה יהיה בכמות גדולה" (הספר הגדול עמ' 15). "אנו מבקשים בעיקר להשתחרר מהרצון העצמי, ונזהרים לא לבקש בקשות שהן רק עבורנו. אנו יכולים לבקש דבר עבור עצמנו, אם זה יעזור גם לאחרים. אנו נזהרים אף פעם לא להתפלל עבור המטרות האנוכיות שלנו. רבים מאתנו בזבזו על כך זמן רב, וזה לא עובד. אתם יכולים לראות בקלות מדוע זה לא עבד (ככל הנראה, כי התפילה שלי לא צריכה להיות עוד אמצעי לחיזוק הריכוז העצמי)" (שם, עמ' 73)].

יומן מסע

בתחילה, כתבתי כתיבה יומית בפנקסים. אך לאחר שסיימתי שניים במהרה, ולקראת השנה החדשה, קניתי לשם כך יומן יומי גדול, שבו מוקדש עמוד אחד לכל יום (זה היה בדרך לקבוצה, אני זוכר איך הראתי את היומן לחבר ואמרתי לו שזו פעם ראשונה שאני קונה יומן כזה, והוא מסמל עבורי את "רק להיום").

בשוליים של היומן היו שלושה סימנים, שלידם שורות קצרות: טלפון, מעטפה ופרח (כפי שמקובל ביומנים רבים מהסוג הזה). השתמשתי בשורות הללו כדי לתעד את הפעולות שעשיתי במהלך היום.

בשורות שליד סימן הטלפון, סימנתי: טלפונים לחברים, השתתפות בקבוצות טלפוניות וחיות וטלפון לספונסר (ח= חברים, ק= קבוצה טלפונית, ק"ח=קבוצה חיה, ס=ספונסר. לכל אחת מהקטגוריות מוקדשת שורה נפרדת, ואני מסמן בקו אנכי (כזה: I ) כל חבר שהתקשרתי אליו / קבוצה טלפונית שעליתי אליה או קבוצה חיה שהשתתפתי בה).

בשורות שליד סימן המעטפה סימנתי קריאה בספר הגדול והלבן (והרבה יותר מאוחר, ממש רק לאחרונה, גם "צעד קדימה לפעולה" ו"שנים עשר צעדים ושתים עשרה מסורות"), ועבודת צעדים (כל קריאה או כתיבה שעשיתי, אני רושם בקיצור: ס"ג= ספר גדול, ס"ל= ספר לבן, צ"ק= צעד קדימה לפעולה, 12=שנים עשר צעדים ושתים עשרה מסורות, והכי חשוב (והכי פחות מיושם ): ע"צ=עבודת צעדים).

בשורות שליד סימן הפרח, סימנתי פעולות של עזרה בבית (צש"י= צחצוח שיניים לילדים, מק"י=מקלחת לילדים וכדו') ופעולות של ניהול חיים תקינים (צ"ש=צחצוח שיניים, מק'=מקלחת, הל'=הליכה וכדו').

הייתה לי למעלה מחצי שנה כמעט רצופה של כתיבה יומית, עם אובססיה די קשה שלא להפסיד אף יום, בשום פנים ואופן (אם לא הייתי מספיק בבוקר, הייתי משליך במהלך היום, או בערב, ואפילו מאוחר [זכורה לי היטב פעם שבה נרדמתי באמצע והמשכתי לכתוב מילים לא קשורות מתוך שינה...] את הכתיבה של שבת הייתי משלים במוצ"ש). כנראה, הרגשתי מפוחד. חששתי שאם אפסיד יום אחד, פשוט אפסיק עם זה מבלי לחזור לכך (מזכיר לי פעמים שחששתי שאם אפסיד את הקבוצה, במשך שבוע או שבועיים, בשביל אשתי שצריכה אותי, אפסיק להגיע לחלוטין).

נראה לי, שגם היה חשוב לי לבוא עם היומן לציון הדרך בסוף השנה ולהראות לכולם "הנה! אני מהמחלימים הניזונים בזרוע! מה אתם חושבים, שזה בא בקלות? זה בא בעבודה עקבית, יומיומית ומאומצת". ואז כולם פוערים עיניים בהשתאות למראה ההשקעה, "לזה ייקרא מחלים! אין! טהרני הוא פשוט משהו מיוחד!"

(אני עדיין חושב שזה נכון שאני משהו מיוחד , אבל מבין יותר שתחושת הייחודיות צריכה למצוא את המקום הנכון והמאוזן שלה. המחלה שלי היא כוחות נפש שיצאו מאיזון, כמובן מדברי הספר הלבן (עמ' 41)).

אחרי כמה פעמים שפספסתי את הכתיבה, זה נעשה קצת יותר מאוזן ושפוי. בכנות אציין, שהיו גם תקופות של זלזול.

המשפחה לאחר מכן

"ההזדמנות הגדולה ביותר לתרגול אהבה, היא לא בפגישות, אלא בבית שלי. וזה בדיוק המקום שהכי קשה לעשות את זה... אבל אני חייב לעשות זאת, אחרת לא אוכל לפרוץ לתוך החיים, ואני רוצה לחיות!" (הספר הלבן, עמ' 164).

לאחר מתיחות ביני לבין אשתי, הציע הספונסר שלי (דאז, שהיה רווק...), שאכתוב עשר אסירויות תודה הקשורות אליה בכל יום, "ואם קשה לך למצוא, אז אולי תתקשר לחברים מהתכנית שהתגרשו ותשאל אותם מה טוב בזה שאתה נשוי, או שאולי תעשה רשימה של כל הסיבות למה אתה לא רוצה להתגרש, ותהפוך אותן לרשימה של אסירויות תודה" (האמת, הרעיונות הללו נשמעים טוב, אבל לא עשיתי אותם... גם שכחתי מהם, ורק כעת, בעת הכתיבה, נזכרתי...).

בהרבה ימים זה היה מאוד קשה. פעמים רבות, מצאתי את עצמי ממש מתאמץ לאתר דברים ברי רישום ("היא לא עשתה כלום ביממה האחרונה. בסדר, אז אני אסיר תודה שהיא עדיין איתי והיא מכינה אוכל טעים לשבת, אבל מה עוד?..."). אבל, בטווח הארוך, אני חושב שזה עזר לי לראות אותה באור יותר חיובי ומקבל.

אחד הדברים שמאוד עזרו לי הוא לכתוב את אסירויות התודה עליה, בלשון פנייה אליה, ולא בגוף שלישי. לדוגמא: "אני אסיר תודה על כך שהכנת אוכל לילדים היום", ולא "אני אסיר תודה על שאשתי הכינה". זה גרם לי לדמיין ולחוש כאילו אני אומר לה את המשפטים הללו, והגביר את החיבור שלי אליה.

דבר נוסף שעזר לי, לאחר כמה שבועות של כתיבה, היה לעבור על הרשימות היומיות, לאסוף מהן את כל אסירויות התודה שרלוונטיות תמיד (תכונות טובות, עשייה קבועה שלה וכדו'), וליצור מהן רשימה ארוכה של אסירויות תודה קבועות על אשתי. כתבתי כמה עשרות (עבר זמן רב מאז, ועליי לעדכן את הרשימה). אני מניח, שיעזור לי מאוד לעבור על הרשימה מדי פעם, ובמיוחד בזמנים קשים בינינו, אבל עדיין לא ממש עשיתי זאת.

בפעם אחרת, שבה הילדים הרגיזו אותי במיוחד, הצעתי לספונסר שלי לכתוב גם עליהם אסירות תודה על בסיס יומי. הוא אמר שזה רעיון טוב. איכשהו לקח לי יותר זמן להצליח להכניס את זה לשגרת הכתיבה שלי (וגם הסתפקתי בחמש ולא בעשר). בכל אופן, יישמתי זאת בצורה דומה לכתיבה על אשתי (כתיבה כאילו אני מדבר אליהם, שאיפה לעשות רשימה קבועה וכדו').

אחרי תקופה קצרה של כתיבה על הילדים, שמתי לב, שרוב אסירויות התודה שאני רושם עליהם, הן על כך שהם לא מפריעים לי ולא יוצרים מצבים שמציקים לי: "שהלכתם לישון יפה", "שהתארגנתם יפה בבוקר", "ששמרתם על השקט בזמן שנחתי" וכדו'. זה גרם לי הרגשה מאוד רעה "זהו? בזה מתמצה הקשר שלך איתם? אלה הדברים היפים שאתה רואה בהם?".

בעקבות התחושות האלה, האיר במוחי רעיון: לכתוב אסירות תודה על קטעים טובים שהיו לי בקשר איתם במהלך היום, קרי: דברים שאני עושה למענם. "אני אסיר תודה על שהקדשתי כמה דקות לכל אחד לפני שהלכתם לישון", "אני אסיר תודה על כך שחשבתי עליכם וקניתי לכם X". זה עשה לי טוב, ולקשר שלי איתם טוב. משראיתי כך, יישמתי זאת גם באסירויות התודה לגבי אשתי, וגם שם זה עשה לי טוב, ועורר אצלי חשק ומוטיבציה לתת יותר. לצערי, לא התמדתי בכך זמן רב.

עם זאת, עליי לציין, שהיו פעמים שחשתי שחשוב לאזן, ולא לכתוב רק דברים שעשיתי למענם, כי אז בטווח הארוך, ובייחוד בעת כעס, אני מרגיש ש"רק אני עושה בשבילם, והם לא עושים כלום!" וזה מסוכן בשבילי. הרעיון הוא לחזק אצלי את זיהוי היופי והתחושה הטובה שבנתינה, ולא להעצים את הגאווה, הריכוז העצמי והרחמים העצמיים...

צורות נוספות של כתיבה

בתקופה האחרונה אני מתנסה בכמה צורות נוספות של כתיבה, ואני מוצא גם אותן מאוד מועילות.

1. "דפי בוקר"

צורה אחת של כתיבה למדתי מספרה של ג'וליה קמרון "דרך האמן" (הספונסר הנוכחי מאוד מעודד אותי למצוא גם בעצמי דברים שעוזרים לי, ואם כן, לדבוק בהם). ג'וליה קמרון היא אלכוהוליסטית שנגמלה דרך AA, ובספרה היא סוללת "נתיב רוחני לשפע יצירה" (כך היא כותרת המשנה של הספר), יצירה בכל תחומי האמנות מתוך חיבור לאלוקים וקבלת השפע האמנותי ממנו. רוח הצעדים ממש חופפת על הספר ונושבת מבין דפיו (לפחות בעמודים הבודדים שקראתי עד עתה).

בספרה היא מציעה דבר שנקרא "דפי בוקר". מדובר על כתיבה של שלושה עמודים של כל מה שרץ לי בראש באותה העת (כרגע, אני מסתפק בשלושה עמודים של פנקס גדול). אם אני חושב "וואי! אין לי מה לכתוב! אין לי מושג איך למלא את הדף הזה!", אז זה מה שאני צריך לכתוב על הדף...
היא מסבירה את העקרון העומד מאחורי הכתיבה הזו. במוחי קיים צנזור, שמלגלג ומותח ביקורת על כל מה שאני חושב. הכתיבה הזו, שבה הכול בסדר, שבה כל מה שאחשוב הוא לגיטימי ומצוין, משחררת אותי, ואת נפש האמן שלי, מהצנזור הפנימי שלי.

איכשהו נהייתה לי מוטיבציה להתחיל בכך בבוקר שלמחרת הקריאה על הרעיון. עשיתי זאת בינתיים רק במשך כמה ימים, אבל כבר רואה שזה עושה לי ממש טוב (אם כי, גם כרוך במאמץ, וכמו שכתבתי בכתיבה באחד הימים: "מתי כבר אגמור את הדפים הללו? מצחיק שזה עושה לי טוב, ואני גם רוצה לסיים עם זה. מעניין אם יש עוד דברים כאלה בחיים שלי. מסתבר שכן).

הכתיבה הזו מאוד משחררת אותי (גם אולי בגלל ההסבר הנ"ל, וגם בגלל שאני פורק הרבה). מלבד זאת, אני מחדד נקודות מוכרות וגם מגלה הרבה דברים חדשים על עצמי, ועל איך שהנפש שלי פועלת (וכפי שכתבתי באחד הימים: "הלוואי ומישהו היה כותב פרוטוקול כזה של המחשבות שלי לאורך כל היום, ואז הייתי קורא ומכיר את עצמי יותר").

אני רוצה להביא כאן כמה דוגמאות שתרמו לי הרבה באופן אישי (במובאה אחת יש ציטוטים מכמה ימים שונים, אך הסדר הכרונולוגי נשמר). מדובר על כמה תובנות לגבי הצורה בה המחשבה שלי פועלת.

א. אני מתקשה לוותר על מחשבות ששכחתי. אני מרגיש שאני חייב להיות בשליטה בנושא הזה. "שכחתי מה רציתי להמשיך להגיד. אני מאמץ את המחשבה שלי בניסיון להיזכר. אני עדיין לא מרפה ולא מוותר. אני ממש מתעקש. מסתכל על הדברים שכתבתי קודם ומנסה לשחזר זאת... אני לא זוכר מה רציתי לומר. זה מאוד מעסיק ומטריד אותי. אני מרגיש שזה היה משהו חכם, וחבל לי להפסיד אותו... הכתיבה הזאת מציפה אצלי את החולשה שלי, את הפיזור שלי. אה, עכשיו אני נזכר במחשבות שהיו לי לפני הכתיבה...". ב. תופעה שתפסה מקום מרכזי מאוד בכתיבה שלי, היא שאני לא פוגש את המחשבות שלי כפי שהן. אני באופן אינסטינקטיבי מנסה לעבד ולסדר אותן. מדובר בחוסר קבלה עצמית ברבדים עמוקים בנפש. "יש לי בעייה, שאני כותב מהשכל. אני לא מצליח לכתוב מהלב בלי לעבד את הדברים ולסדר ולנסח אותם היטב. בדיוק לאחרונה קראתי על כך [בספר "דרך האמן"], שכדאי שאכתוב פשוט את הדברים כמו שהם עולים לי במחשבה, בצורה בלתי אמצעית. זה דבר שמאוד קשה לי לעשות אותו... אני כל פעם בא לכתוב כל מיני מילים שמסייגות ומקשטות את מה שאני חושב... אני רוצה להגיע למצב של כתיבה בלתי אמצעית. אני מרגיש שאני כל הזמן מנסה לעבד את המשפטים שיש לי בראש, ללשון צחה ומדוייקת יותר. הייתי רוצה שהמשפטים יזרמו לי כפי שהם במקורם בנפש שלי... אני מרגיש קצת יותר רגעים שבהם המחשבות שלי בטהרתן הן על הנייר. אני מרגיש, שפעמים רבות תוך כדי שהמשפט בוקע מהמחשבה שלי, אני "משפץ" ומעצב אותו. מוסיף [במחשבה] מילים בין המילים וכדו'... שוב עולה לי העניין הזה של העדיפות שאני נותן לקישוט על פני המחשבה בטהרתה. כלומר, מעדיף ניסוח מהוקצע "מגוהץ", אפילו שהוא פחות אמיתי. מה זה אומר עלי?... אני שוב חושב על זה שאני מנסה ל... (אין לי הגדרה קולעת שעולה מיד. "לשכתב", "לעבד", או משהו כזה) את הכתיבה שלי... קודם חשבתי על זה שאולי אני לא עושה את זה טוב, ונזכרתי בדברים [בספר "דרך האמן"] על כך, שמה שלא אכתוב זה טוב, אפילו אם אכתוב שאני לא יודע מה לכתוב. כן, אני אומר לעצמי, אבל הבעייה שאני לא כותב את מה שאני באמת חושב. אני מעבד את המשפטים שמהדהדים אצלי בראש, ולא כותב אותם בצורה בלתי אמצעית. ויתרה מזו, אני בדרך כלל כותב את המשפט שחשבתי קודם, כי מאז שחשבתי והתחלתי לכתוב אותו, כבר צצו כמה מחשבות חדשות... אני מבין מכאן, שכנראה, לפעמים (?), מתנהלות אצלי בראש כמה שיחות במקביל... היה עוד משהו שחשבתי עליו תוך כדי כתיבת המשפט הזה, שכחתי ונזכרתי: התחושה הזו שאני לא יכול לכתוב את המחשבות שלי כמו שהן, שאני מנסה לנסח אותן מחדש. עכשיו חשבתי על כך, שזה לא רק פרפקציוניזם. זה גם דימוי עצמי נמוך. אני חושש להביע את עצמי בצורה פשוטה, עממית ולא חכמה. אחר כך, חשבתי גם על זה, שאני פשוט פוחד להביע (ולפגוש) את עצמי כמו שאני, בלי לבוש ומחיצות... אני לא יודע מה אני חושב. אני מרגיש כאילו יש לי בתוך הראש קופסה סגורה, שבה רצות כל הזמן מחשבות בקצב מסחרר, שאני לא יודע מה הן... התחושה שבמקומות עמוקים יותר בנפש שלי, מתנהלות כרגע שיחות שאני לא מצליח לשמוע אותן... [בהתייחס לשגיאות כתיב שנעשו] עכשיו חשבתי על כך, שאולי בעבר פשוט הייתי מאוד פוחד לטעות, ולכן לא הייתי טועה. הייתי כותב הרבה יותר לאט, עם ביקורת סמויה פנימית תמידית. יכול להיות, שאולי עכשיו אני גם פשוט מפחד לטעות. טוב, הייתי לא מרוכז וטעיתי... התכוונתי שאולי עכשיו אני פחות מפחד לטעות... עכשיו אני שוב חשבתי על הניסוח המחודש. היה כאן (בתחילת העמוד) משפט ארוך ומסורבל, ובהינף יד קיצרתי אותו למשהו קצר וקולע". ג. אני חושב שוב ושוב את אותן מחשבות, בסוג של "לופ". נשמע שזה מאוד שוחק ומעייף את הנפש שלי."אני חשבתי גם על זה, שכמו שאני כל הזמן מעבד את החשיבה שלי, אני כל הזמן משחזר את החשיבה שלי. אני טוחן שוב ושוב את אותם דברים במין לופ כזה. [לדוגמא], "אני צריך לשירותים..." "אני צריך לשירותים...". (עוד כמה מחשבות, ושוב:) ["אני צריך לשירותים..."]... זה שוב הלופ הזה שבו אני משחזר את המחשבות הקודמות. הכתיבה הזו היא כלי מדהים. היא עוזרת לי לגלות איך המחשבה שלי פועלת, איך מתנהל השיח הפנימי שלי... בעצם, אני חושב כל דבר המון פעמים. זה גוזל ממני המון אנרגיות... זה מחזיר אותי למחשבות מאתמול על הלופים. אני מנסה להסיט את המחשבה בכוונה, ואז אני נזכר במה שחשבתי קודם לכן... עכשיו פלש-בק למחשבות על הצורה המזלזלת של כתב היד שלי בכתיבה מהסוג הזה... עכשיו מנסה לשחזר איזו מחשבה שמאוד רציתי לכתוב... לא ממש הצלחתי, וזה היה לי מתסכל ומאכזב... ". ד. יש לי אובססיה קשה לפורום ולשיתוף בו. תוך כדי כתיבה, פעמים רבות, אני מדמיין כיצד אשתף זאת בפורום ואיך כולם יפרגנו ויתפעלו. "הפורום תמיד "נמצא" איתי ומלווה אותי לאורך שעות היממה. לא בטוח שזה בריא. בעצם, בטוח שלא..." ה. אני כותב את הכתיבה מהסוג הזה בצורה מרושלת. מדוע? "אני כותב בצורה מרוחה [מבחינת עיצוב האותיות], כאילו שאין לי כח למשימה הזו... משום מה, בתרגיל הזה הכתיבה שלי היא מרושלת. חשבתי שזה בגלל שאני מרגיש את השחרור, שלא נתבע ממני שום דבר. כל מה שאכתוב הוא לגיטימי. אבל אני לא יודע אם זה נכון. באנה, איזה פלספן אתה!... גם חשבתי על זה שאני כותב את הכתיבה הזו בצורה קצת מרושלת, כתוצאה מכך שאני מזלזל במחשבה הבלתי מעובדת (ואולי זה עוד לופ? כבר כתבתי את זה פה פעם?)... ".

2. צעדי ארבע

על צורה נוספת של כתיבה, שמעתי מחבר עם החלמה (שנראית) איכותית של כמה שנים. בכל בוקר הוא יושב וכותב צעדי ארבע (זה בעצם סוג של צעד 10, חשבון נפש תמידי). התנסיתי בכך כמה בקרים לאחרונה, והיה ממש טוב. זה גורם לי להיות יותר בקשר עם חברים, כדי לעשות איתם צעדי 5-7, וגם גורם לי להיות חופשי יותר מכל העומס הרגשי השלילי שמצטבר כתוצאה מדברים ממש קטנים (בתהליך שאני עובר כאן, גיליתי שאני אדם מאוד רגיש, ולפעמים גם דברים קטנים מאוד מטלטלים אותי חזק). איכשהו זה דעך ממש בהתחלה (כמו כל דבר שקשור להתקדמות בצעדים ). מקווה מאוד לחזור לזה. התגעגעתי.

3. מכתב לאלוקים

לפני כמה ימים התנסיתי בכתיבת מכתב לאלוקים. היה מעניין והיה טוב, והרגשתי שזה פותח ומפתח אצלי רגשות חיוביים כלפי אלוקים. אני מאוד מעריך את מה שהוא עושה בשבילי, אבל לא מרגיש רגש אהבה כלפיו באותה עוצמה. הרגשתי שהמכתב עוזר מאוד בנקודה הזו.

בסיום הכתיבה, קיפלתי אותו וניסיתי לשרוף אותו ובכך להשאיר את תוכנו רק ביני לבין קוני וגם "לשגר" אותו לשמיים . זה לא ממש צלח. היה קשה להדליק את הנייר ברוח. נכוויתי קצת. לא הכל נשרף, ולבסוף נאלצתי לזרוק את השאריות לפח – דבר שגרם לי לתחושה מרה (נזכרתי גם בסיפור של נתן במתנה... ). ובכל זאת, אני מקווה לנסות שוב. אולי אצטייד בחומרי דלק...

כל הקטע הזה, של שיגור המכתב לשמיים, הוא חלק מלעשות את ההחלמה "מגניבה" ומלווה ב"אקשן" (מושגים שהם לא ממש חלק משפת היומיום שלי...). [ולא, אין כאן איזה קטע של עבודה זרה. סתם משהו סמלי]. מקווה להרחיב על העיקרון החשוב הזה בפוסט אחר.

התכנית עובדת (כשעובדים אותה...)

ביום בהיר אחד, לאחר כשבעה חודשים של כתיבה, פתאום היכתה בי ההכרה שכתבתי למעלה מאלפיים (!) משפטים שמתחילים במילים "אני אסיר תודה על..." (הפרפקציוניזם שלי גרם לי להתעקש לכתוב כל פעם את הניסוח "אני אסיר תודה על" ולא להסתפק ברשימה של דברים או ראשי תיבות (א"ת)). החדרה כל כך אינטנסיבית של הגישה הזו, אסירת התודה, חייבת לשנות משהו! והיא אכן שינתה המון בגישה ובתודעה שלי.

קשה לי היום לשחזר, איך בדיוק זה היה לפני כן, אבל ברור לי באופן ודאי שהמבט שלי היום הרבה יותר חיובי במידה משמעותית, וגם לאורך רוב היום מלווה אותי (בדרך כלל!), כמנגינת רקע נעימה, תחושה שקטה של שלווה ואסירות תודה (אלא אם כן משהו מציק לי, כמו חום, טלטולי דרכים, עייפות, בלאגן בבית וכדו').

טוב, יצא קצת ארוך, אבל הכתיבה היומית המצטברת במשך השנה פלוס האחרונה, ארוכה הרבה יותר אז יש כאן סיכום המניח את הדעת...

תודה רבה טהרני!
פיניתי עכשיו רבע שעה מזמני כדאי לקרוא הכל ונהניתי מאוד! ונראה לי מועיל גם.
אני חושב שעכשיו כדאי שחברים יגיבו לגבי הכתיבה היומית שלהם ואז נוכל לראות הרבה פרספקטיבות של הכלי הזה.
לי הספונסר אמר לכתוב 20(!!) אסירויות תודה כל יום ומכתב קצר. זה לוקח לי קצת הרבה זמן אבל זה נותן לי את היכולת לסקור את היום הקודם ולראות אותו באור חיובי, אפי' אם הוא היה מזופת...
בנוסף, אני מתרגל לומר תודה על דברים קטנים שפעם לא הייתי מתייחס אליהם כמו למשל "אני אסיר תודה על שהיתה ארוחת צהריים טעימה בישיבה''. כמו''כ, אני מתרגל לומר תודה על דברים שהייתי מייחס פעם לעצמי, ועכשיו אני מבין שזוהי מתנת אלוקים. משהו כמו " אני אסיר תודה על שקראתי בתורה השבת יפה, ואנשים נהנו מכך". מה זאת אומרת?! זה אני, לא אלוקים! אני התאמצתי ולמדתי את הפרשה בצורה טובה!
אז זהו שלא. הכתיבה מזכירה ומלמדת אותי שגם הכישרונות שלי והמאמצים שלי הם מאלוקים.
דבר נוסף שהכתיבה גרמה לי היא תודעת אלוקים במהלך היום - מצאתי את עצמי לאחרונה כשמשהו מסתדר לי, או ניתן לי במהלך היום ממלמל משהו כמו "וואלה, שיחקת אותה אלוקים", או סתם " תודה רבה אלוקים".
זה נס בעיני משום שלפני מאה יום אלוקים בכלל לא היה בחיי.

תודה רבה טהרני!!
ממש נהניתי מהכתיבה!
אהבתי את הקטע עם האש

תודה רבה.
מצאתי את דבריך מחזקים ומעודדים (וכמובן עם רעיונות נוספים למחשבה)

הי טהרני. קודם כל מזל טוב על שנה. ומזל טוב על המשך ספירת ימים נקיים ברציפות. אוהבים.

משהו מדהים קרה לי. קראתי את ההתחלה של השירשור ובמהשך, מיד כשראיתי שהכותרת הבאה היא "כתיבה יומית" עברתי הלאה. למה? כי מעניין אותי לקרוא על מה שאני עושה או על מה שאני שואף לעשות לא על מה שאני לא עושה ולא שואף לעשות.
כל דבר הוא בהשגחה פרטית אולי באמת אני צריך יותר לכתוב. התעוררתי. רק מלראות את הכותרת ולעבור הלאה. תודה.

איזה קטע, בדיוק לפני כמה דקות הפניתי לכאן משרשור אחר, ואז שמתי לב שהיום ניסיתי שוב, בפעם השנייה, את הקטע של שריפת המכתב (היום אני בסדנת צעדים אינטנסיבית, אז יוצא לי לעשות הרבה יותר פעולות...), והפעם זה כן עבד! מי שרוצה המלצות לגבי הטכניקה - בפרטי.

טהרני כתב:



היי טהרני, שאלה לגבי העניין שאסורות בקשות פרטיות, העניין שאמרת מתייחס רק לכתיבה היומית, נכון? כלומר אם מגיע לי איזה רצון להשתמש, מותר ואף רצוי לבקש עזרה ולהתפלל על עצמי, אני צודק?

אם תשתמש זה מאוד יפגע באנשים שסביבך.
בכלל, רוב הדברים שיעשו לך טוב יעשו גם לאנשים סביבך טוב.
השאלה היא מהו המוקד. האם התפילה מחזקת את הריכוז העצמי, או האם היא "פותחת" אותי לנתינה לאחרים.

תודה רבה