אני יכול לאהוב את זה או לשנוא את זה, אבל זאת העובדה, ולכן זה לא ממש משנה עד כמה אני מחבב אותה או שונא אותה. והעובדה היא שאני חסר אונים מול התאווה, ושהחוסר אונים הזה ילווה אותי כל החיים עד שאסיים את המסע כאן במאוזן כשאני מריח את הפרחים מהשורש שלהם.

מה זה אומר להיות חסר אונים ומה הכוונה שזה לכל החיים? החלק השני יותר פשוט אבל יותר קשה לקבל, אז אנסה להתמקד בו, ואילו את החלק של החוסר אונים אשאיר לפעם אחרת.

תקופה קצרה אחרי שהגעתי להחלמה, קיבלתי ספונסר חדש שהיה נקי באותה תקופה כמעט שש שנים, מה שעבורי היה נחשב כמו מדע בדיוני לחלוטין, משהו מסוג הדברים שנמצאים באותה שורה ביחד עם אליהו הנביא שעלה בגופו לשמים או האתון של בלעם שהחליט לדבר. במילים אחרות - לומר שאדם מכור יכול להיות נקי שש שנים זה על גבול הבלתי אפשרי. אבל הנה אני מדבר עם אדם שהיה במצב שלי או גרוע ממני, והוא נקי לחלוטין. לא פורנו, לא אוננות, לא חצי ולא בערך. נקי אמיתי, או כפי שהוא נקרא בלשון התכנית - מפוכח.

ואז הגיע ההלם. פתאום הוא משתף אותי בכך שבעת שעלה במדרגות וירדה מולו אחת השכנות, התאווה דפקה בדלת והוא רצה מאוד מאוד לשטוף את העיניים. מה? איך זה יתכן שאחרי שש שנים של נקיון הוא עדיין מתמודד עם הרצון להשתמש בתאווה? האם לא מגיע שלב בו לא רוצים יותר את זה?

אז זהו, שלא. הרצון נשאר אותו דבר, גם אם האובססיה נחלשת ולפעמים אפילו נותנת תקופות של הפוגה כמעט מוחלטת. ישנם מחקרים שונים לגבי השאלה האם מוח של מכור חוזר לקדמותו לאחר שהוא מפסיק לתקופה ארוכה את השימוש או לא, אבל עם כל הכבוד למחקרים שנעשו על קופים, אני יודע על עצמי (בלי לעשות סריקת מוח) ששום דבר אצלי לא השתנה. אני עדיין רוצה תאווה בדיוק כפי שרציתי כאשר הגעתי להחלמה לפני כמעט ארבע שנים, ואני עדיין מוכן להרוס כל דבר שיש לי בחיים עבור הפנטזיה ש"הפעם זה יהיה שונה".

ככה אני וככה אשאר כל חיי, ולא משנה כמה שנים נקיות ומפוכחות אלוקים יתן לי במתנה. מה כן משתנה? אוהו, הרבה מאוד. משתנה העובדה שאני יכול לפעול אחרת, למרות שהרצון נותר אותו דבר. לפני שהגעתי להחלמה לא יכולתי להפסיק ולא משנה כמה ניסיתי. בהחלמה קיבלתי כלים להתמודד עם הרצון הזה, כלים שאם אני משתמש בהם - אלוקים שומר אותי נקי. הכלים האלה לא עוקרים מתוכי את הרצון, אבל באמצעותם הרצון לא הופך לפעולה.

ואם להשתמש במילים אחרות אז הלב ממשיך לרצות וכך ימשיך כל החיים, אבל אני לא חייב לתת לרצון לעלות ולהגיע למחשבה או למעשה.

דברי אמת

לעצמי אני מנסח זאת קצת אחרת:

ברגע שמתמכרים משהו נשבר בפנים. אפשר להחזיק את זה במקום ע"י עבודה עצמית מתמשכת, אבל זה לא מתקן את השבר ואם מפסיקים את העבודה העצמית הכל יחזור ויקרוס.

אני מבין ממך שרצון לפעול על התאווה נקרא חוסר אונים?
כנראה שאני לא יודע מה זה חוסר אונים ואצטרך לחכות להסבר שאתה מבטיח לנו.

גם לאנשים שאינם מכורים יש לפעמים רצון לשטוף את העיניים אבל הם לא חסרי אונים מול הרצון הזה ויכולים להתגבר עליו בצורה בריאה.
סוד הכניעה כתב:

אתה יכול להסביר לי אם כן מה רע ברצון הזה אם הוא לא אובססיבי? האם אין זה רצון בריא שבזכותו התרנגולת מטילה ביצים ואנחנו מביאים ילדים לעולם?

לצערי לא אוכל להרחיב כעת, אבל יש בפורום המון חומר על ההבדלים בין שלושת הצדדים המרכיבים את מחלת ההתמכרות, שזה כולל את הצד הנפשי (אובססיה), הצד הפיזי (אלרגיה), והצד הרוחני.

האובססיה נחלשת, אבל האלרגיה נשארת אותו דבר גם אחרי שנים בהחלמה.

תודרבה סוד. התחברתי.. ולכנוע, אכן נכתב בזאת רבות. אציין בקצרה שהאינסטינקט בפני עצמו בריא והכרחי. ויוכיחו חז"ל שביטלוהו והחזירוהו. אלא שאצלי ואצל חברי המכורים הוא חרג ממסלולו והחל לממלא פונקציות שונות מהתכלית שכל קשר בינן לבין הולדה אינו מקרי בהחלט.

המכור שמתבונן בתאווה, מעוות מעבר לאובססיה - כפייתיות וחוסר יכולת לחדול מהתנועה הנפשית הלא רצויה. קורה שם משהו אחר. לחלקנו היא מהווה פיצוי, לאחרים ריצוי, ויש בכלל את השוגים בהתאהבות מהירה וצועדים לשקיעה עם כל הנקרה בדרכם. דייסת הערך העצמי החבול, ומבנה האישיות החבוט מספק את הערך המוסף של המבט הבודד הנסתר מהעין תרתי משמע.

יש ביננו דמיון אך קיימים גם הבדלים. מידע על הטאץ' האישי ניתן למצוא בצעד 4...

תודה לשניכם על תגובותיכם.
אכן, הדברים האלה אינם חדשים לי אבל השאלה שלי היא מהניסיון שלכם איך החוסר אונים הזה - שלדבריכם נשאר כל החיים - מתבטא.
אצלי, בתקופות הטובות שלי בהחלמה, אני לא מרגיש את הכפייתיות וכו'. ולכן אני משוכנע שאם אפשר להתפטר משה לכמה חודשים/שנים סימן שזה לא לכל החיים.
זה גם יכול לחזור אבל זה יהיה סימן למצוקה נפשית.

אני ביומיום דווקא פחות רוצה תאווה מאז התכנית.
[אמנם, מדי פעם יכול להיות איזה גל,
ואל תביאני לידי ניסיון וביזיון הכרוכים זה בזה :(].

אני גם מכיר חבר ותיק שאומר שאצלו התאווה באה לבקר פעם בכמה שבועות.

טוב, אולי בעצם זה מה שהתכוונת כשאמרת שהאובססיה נחלשת...

זה שהאלרגיה נשארת, אומר מבחינתי, שאם לא אעשה כראוי את העבודה הרוחנית, ואטעם פה ושם קצת ממוצרי התאווה, אני עשוי מהר משנדמה לי למצוא את עצמי באותה נקודה התחלתית, וכנראה גם בנקודה גרועה ממני.

קשה לי לקבל את זה לנצח.
אני יכול אולי להגיד: "שמע, עד היום ככה הייתי. אבל מי אומר שאם אעשה ככה וככה בגיל 70 כבר לא אהיה ככה?"
ואיפה פה 'רק להיום', אי אפשר להגיד "רק להיום, אני אלרגי לתאווה. מחר? אולי אני אחליט שלא."
זה יכול לעבוד או שחובה להפנים את האלרגיה הפיזית לכל החיים?

(דרך אגב, גם בספר הגדול מעירים שאולי המדע עוד ישיג זאת, אלא שהוא פשוט עדיין לא השיג)

מקפיץ