אין לי כוח כבר. ממש הרגע נפלתי.
עד עכשיו ממש התאמצתי. אני עובד כמתכנת ומעצב, בעל תשובה ומגיל קטן היו לי נפילות. אז זה לא נקרא נפילות, זה היה טבעי ולגיטימי. רק כשחזרתי בתשובה הבנתי שזה לא טוב לי, ובאמת הצלחתי להפסיק. 4 שנים בלי כלום, אפילו התחתנתי והכל היה בסדר.
ואז רבתי עם אשתי, מריבה מאוד רצינית וכמעט התגרשנו. ועדיין זה באוויר, אבל הכעס היה עצום באותו היום.
אני כועס על ה', כועס עליי, כועס עליה, כועס על כולם. נמאס לי כבר שהחיים שלי נראים ככה ואין לי כוחות. אני לא רוצה להתאבד, לא רוצה למות, רק רוצה לחיות טוב יותר ויפה יותר. נמאס לי להיות מכור, נמאס לי לכעוס, נמאס לי להתבודד יום-יום ויום אחרי זה לעשות דברים שאתמול חשבתי לא לעשות. נמאס לי להקשיב לקבוצות ולא לשתף. נמאס לי לבכות. נמאס לי לגור בירושלים(לא אכפת לי שידעו) ולחיות כאן לבד, אחרי שגדלתי במקום רחוק יותר וקרוב יותר לטבע. נמאס לי מהעיר ומאשתי ומהעבודה שלי. נמאס לי מהעובדה שאני רחוק הרבה יותר מהתורה ממה שהייתי לפני שהתחתנתי. נמאס לי להיות נסער. נמאס לי להתלונן. נמאסה עליי ההרגשה שאף אחד לא מבין אותי, לא רואה אותי באמת, לא יודע עם מה אני מתמודד. מה אלה הגלים האלה. נמאס לי להסתיר את עצמי, את המעשים שלי, את העליות והירידות. נמאס לי לשמור על ניקיון שבוע ואז ליפול. נמאס לי פשוט נמאס.
והכי גרוע, שבעבודה הייתי בטוח שזה קורה רק כי אני בעבודה. כי שם אפשר. והנה, עכשיו, בפעם הראשונה פגמתי בבית.
אני חסר אונים...
התקנתי תוכנת חסימה, שמתי לי גדרות. הכל נפרץ. תוכנת החסימה לא מצליחה לחסום את כל מה שאני מחפש. אני מרגיש שבזמן הגל עצמו אני יכול הכל, נרקומן. אני אפרוץ ואשדוד ואגזול ואגנוב ואדלג מעל כל חומה שתהיה בעולם כדי להשיג את מבוקשי, שבמודע אני יודע שהוא לא בשבילי.
רע לי.