איך כותבים דמעות ? אני בא לכתוב מילים והדמעות שוב מטשטשות לי את המקלדת והאותיות נאבדות, ואני מרגיש שאני רוצה לכתוב את הדמעות.

זה דמעות של... כאב...אושר....כעס....שלווה...עצבות....שמחה...ייאוש.....תקווה....חושך....אור.

זה דמעות של ילד בן שנתיים שהתחיל לחיות ולהרגיש.

זה נס אמיתי, מעל דרך הטבע של דרך הטבע. שהיום לפני שנתיים (תאריך עברי ט''ו כסליו תשע''ד) התחלתי את המסע הזה, ועדיין אבא שלי משאיר אותי נקי והיום גם מפוכח. זה חתיכת נס אמיתי.

סיימתי היום יום מורכב בעבודה, לא היה לי קל, אבל באסירות תודה תאווה אפילו לא הייתה אופציה, ובערב אני נזכר שבעצם היום לפני... וואו מעניין לחזור לראות מה כתבתי ומה היה, ואני נכנס לדף הראשון של בפוסט הזה 'המסע אל האושר' ואני קורא... יום 1 .... יום 2 .... יום 3 ..... ופתאום הכל עולה וצף, פתאום אני מתחבר למה שהיה ולמה שהווה, ואני לא מסוגל יותר הדמעות לא מאפשרות יותר לקרוא.....

אני חוזר לחדר שבו לפני שנתיים בתשע וחצי בערך עמדתי עם המכשיר הנייד, כל גופי רועד, אני חייב לעשות את זה אם לא אני מת, אופס קולט ווייפיי... מתחבר... מוריד סרטון של 3.5 מגה.... רץ לשירותים.... רועד בכל הגוף......מ-ת-נ-ת-ק. מ---ת---נ---ת---ק..... מתנתק כל כך שלא מצליח לחבר אותיות בתוך הראש.... קולות של נשמות צועקות הציליני מאוזן אחת.... מהצד השני זה אשתי שטוענת שכבר פעם שלישית שהיא שואלת ואני לא עונה.... ומלמעלה זה אלוקים שמחכה כבר שאירדם והנשמה שלי תבוא למעלה וחכי חכי... רק תגיעי ואנקנק לך ת'צורה..... זה לא יהיה קל.... את תחתמי גם על האותיות הקטנות.... אבל אני בכלל לא רוצה את זה ...... הלוואי שלא אקום מחר...

והערב אני חוזר לשם.... לאותו חדר..... בוכה..... מרוגש ומרגיש ..... לא מפחד מלהיות חלש.... נותן לעצמי לשחרר דמעות של אושר והודייה.... ''כי חילצת נפשי ממות את עיני מן דמעה.... אתהלך לפני השם בארצות החיים''....... ''יסור ייסרני י-ה ולמוות לא נתנני.... לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה''. ותוך כדי אני מתחבר לאותם רגעים של חשכות תסכול שלפני שנתיים, ואני פתאום מרגיש את ההרגשה הזו של אז ש-''''אין סיכוי''''. ואז אני כמו צובט את עצמי ותוהה הייתכן.

וכעת אני פתאום חוזר לחוויה של הבוקר שאחרי.. שוב מקווה... שוב תפילה והבטחה שלעולם זה לא יקרה.. אבל הפעם הכרה אמיתית שחייבים לעשות משהו, ואני נכנס לכאן ופותח את יומן המסע הזה.. מבלי להאמין (בעצם מאמין שלא) שבעוד שנתיים אהיה עדיין כאן בשביל לקרוא את זה... ובמקביל מתחיל לקרוא את החומר המשובח שיש ברחבי הפורום הנפלא והמשובח הזה, ואני מתחיל איכשהו להבין שאולי אולי יש סיכוי.

ואחרי ארבעה ימים של קריאה אינטנסיבית בפורום.. נופל האסימון לאט לאט. ואני מזהה מישהו שכותב ומתאר חוויות שגם אני רוצה לחוות, ואני מתקשר ומבקש ממנו שיהיה הספונסר שלי, שילווה וידריך אותי, אין לי מושג מה זה, אני רק יודע ממה שאני קורא שזה חלק הכרחי בתהליך. והוא אומר שזה בלתי אפשרי כי הוא מאוד עסוק. ושוב הטבע שלי הוא לנתק ולקלל אותו ומי הוא בכלל וזה הוא שהפסיד אותי.... אבל עוד נס קורה ואני מתפרק בטלפון ובוכה כמו תינוק שנולד... בכי ראשון בהחלמה.... ובקול שבור אני מתחנן שוב.... תבין.. אני לא חוזר אחורה.... אתה חייב להציל אותי... אני מרוסק...

ככה זה התחיל.. גם לא ממש... כי היו הרבה דברים קודם שגרמו לתהליך להבשיל... אבל מה שקורה היום הוא שאני חי, למדתי ועדיין לומד מה פירוש המילה 'לחיות' פשוט להיות נוכח במציאות, לפעמים לכאוב, לפעמים לשמוח, אני אבא בן שנתיים ויש לי ילדים שגדולים ממני, אני זקוק לחיבוק שלהם, והם לשלי, אני בעל נוכח בבית, גם כשכואב אני עדיין שם ולא לבד.... אבא שלי איתי ולא עוזב אותי, גם כשאני מנסה, בסך הכל אני חולה, לא הבראתי ולפעמים עדיין זה שם, ואני מנסה לשחרר את היד ממנו, ורוצה לברוח ושוב להתנתק, וצורח אבאאאאא זה לא אמיתי, אני חולה, אל תעזוב.... והוא באמת לא עוזב.

קוראים לי ניסים אמיתיים יום יום בהחלמה. זה תהליך. זה מורכב. אבל כל יום יש הזדמנויות לגדול.

אני רוצה להודות לאלוקים אוהב שהציל לי את החיים, והודות לתוכנית, ספונסר, חברים, והפורום הזה שליוו ומלווים אותי בגדילה ובצמיחה.

ובאותה נשימה לבקש עד עוד לילה נקי, עם כניעה וויתור על תאווה גם הלילה הזה.

וואוו... מרגש לקרוא, מזל-טוב עד 120 שנה!

משפט המפתח לדעתי - "אבל עוד נס קורה ואני מתפרק בטלפון ובוכה כמו תינוק שנולד... בכי ראשון בהחלמה"

זאת השבירה שלפני התיקון - אביא כאן מדבריו הנפלאים של הרב עדין שטיינזלץ בנושא זה:

לקריאת המאמר המלא - שבירת הכלים

"אביא שתי דוגמאות לעניין זה. הדוגמא האחת היא, כיצד בונים חומה: חומה איננה הר שמתרומם לו מאליו, אלא היא מעשה של יצירה אנושית. וכדי לבנות חומה צריך קודם כל לשבור אבנים. שבירתו של הסלע הבסיסי-הגולמי היא תחילתו של תהליך הבניין. למעשה, כל בניין הוא שימוש בשברים – שברי סלעים ואבנים.

הדוגמה השנייה היא – המלה העברית "משבר". מלה זו מופיעה במקורותינו לא רק במובן של crisis אלא גם במובן של לידה. השבר והמשבר הם בדיוק המקום והזמן שבו מתרחשת הלידה. לידה איננה חוויה נוחה; חז"ל אומרים שעצמותיה של אשה מתפרקות בזמן הלידה. ובכל זאת יש כאן יצירה, בריאה. חווית הלידה משתקפת גם בחלק מנוסחי התפילה; למשל: בראש השנה אנו אומרים שנולד זמן חדש, וקול השופר הוא קול היללה הבאה עם המשבר הזה.

עוד הרבה לפני שפרויד ואחרים דיברו על כך, אמרו חז"ל שהאושר השלם ביותר שאדם יכול לחוות הוא בתקופת העוברות שלו. העובר נמצא במצב של הרמוניה שלמה בינו לבין סביבתו. יש לו כל מה שהוא צריך, ושפע של זמן לעסוק בתאולוגיה. ומהי הלידה? לוקחים את העובר הזה, שכל כך טוב לו, ומעבירים אותו למצב שבו הוא לא יכול עוד לעסוק בתאולוגיה, אלא מוכרח לעבור לאפיסטמולוגיה. וזהו משבר, שגם הרופאים טוענים שהוא הטראומה העמוקה הגדולה ביותר בחיי האדם. מצד מסוים אפשר אפוא לומר שבריאת העולם הייתה משבר בדיוק במשמעות הזו. זהו שבר של מציאות אחת, גדולה ושלמה, שאחריה באה מציאות חדשה – כמציאותו של תינוק קטן הנאבק בעולם המורכב, מרובה הגוונים והמסובך כל כך.

אם לעבור לתחום החיים האנושיים, הרי השאלה המשמעותית לגבינו היא: האם, ובאיזו מידה, יכולה להיות יצירה ללא משבר? האם יצירה יכולה להיווצר גם במצב של שובה ונחת? שבירת הכלים באה ללמדנו שהשבר הוא תנאי הכרחי ליצירה.

המלים "יצירה" ו"יוצר" קשורות, במשמעותן המקורית, לעשיית כלי חרס. כלי חרס נוצר כאשר אדם לוקח חומר, עושה בתוכו חלל ומשנה את צורתו. כלומר: הוא לוקח צורה גולמית שאולי הייתה שלמה – אולי לא יותר מאשר גוש פשוט, אבל דבר שלם לעצמו – ויוצר ממנה כלי שכל-כולו נתון במתח בין התוך ובין המחיצות, בין חלקים שונים שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

בכל יצירה, מכל סוג – בין בתחום האמנות הפלסטית ובין במוסיקה או בספרות – חייבת להיות הרמוניה, והרמוניה איננה יכולה להיבנות על אחידות. כל הרמוניה, בכל תחום שהוא, בנויה במידה כזו אחרת על דיסהרמוניה ועל כמות מסוימת של דיסונאנס, שככל הנראה היא הכרחית ליצירת הרמוניה.

השבר-המשבר אינו חייב להיות בהכרח טראגי ואפל, אבל לשם היצירה חייבים חלקים קודמים לאבד את צורתם הקודמת, להשתנות, כדי לבנות את החדש" - ע"כ.

תובנה מעודדת לעניות דעתי מסיפורך ומהנ"ל:
גם מי שמרגיש שבור לגמרי ממעשיו ומכל ניסיונות ההחלמה האינסופיים שחווה, (או שהוא כ"כ שבור שאפי' הוא לא מרגיש בכך שהוא שבור...) אל יתייאש לנסות שוב,
כי ההחלמה האמתית כנראה מתחילה אחרי שהגיע ההכרה לאדם שהדרך להחלים היא שיפסיק להסתמך על עצמו בלבד, אלא יושיט יד כנה ואמיצה לרבש"ע ולשליחיו החביבים שמסתובבים פה בינינו.

בתפילה להמשך התעלות בשביל ההחלמה לך ולכולנו.

ואוו, איר התרגשתי לקרוא,
כן, כל חבר נוסף שמציין נקיות ומפוכחות היא עוד עדות לכוחו ואהבתו של אלוקים אוהב. כשפונים איליו...
מי יתן ואפנה איליו. היום.
תודה לך!

פשוט מדהים. רק אדם שעבר את אותו תהליך בדיוק, יכול להבין עד כמה זה באמת לא מובן מאליו.

להיכנס לפורום, למצוא פיתרון, לעלות על דרך, ואז לשרוד את כל העליות והירידות של החיים עצמם - אבל להישאר נקי ומפוכח, זאת מתנה גדולה מאלוקים.

תודה על השיתוף.

קראתי כבר ביומן המסע שלך. כיף לקרוא עוד פעם. שמח שהוצאת את זה משם למען אלו שלא נכנסים ליומני המסע. חיבוק.

וואו אור המון מזל טוב!!
תודה רבה על השיתוף כל כך מעניק תקווה והשתוקקות לעתיד טוב של פיכחון ונותן כוחות להתמודד היום.
וואו יום יבוא זה פשוט מרגיש חלום אך הוא מתגשם לאנשים אז מקווה שעם התמדה הוא יגיע גם אלי.
יש קשיים וסבל אך זה יותר עדיף מהסבל במחלה שרק יגרור אותנו לסוף וחשוב להתמיד.
באמת מרגש לשמוע על הנוכחות שמקבלים בחיים בזמן ההחלמה. פשוט לחיות באמת.

תודה חברים על התגובות.

וואו. זה מרגש אותי לקרוא את זה עד ששוב זה עושה לי לבכות.

בדיוק מצאתי את עצמי שומע שיתוף של חבר חדש בהחלמה שסיפר לי אגב על פרץ בכי של תסכול, וזה ריגש אותי, נזכרתי שוב בבכי הראשון שלי, שיתפתי אותו.

תודה חברים.

אין לי מילים.
מרגש.
תודה שאתה חולק איתי את הדרך הזאת. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל בלא המחלה המשותפת לא היה סיכוי שהייתי מכיר אותך ואת האישיות המיוחדת שלך.

תודה מיוחדת על התקופה האחרונה, בה אני מקבל ממך תמיכה מול גלי התאווה שמאיימים להטביעני.
מתרגש אתך
נתן במתנה

מה שאותי מדהים זה הדמעות.
בפוסטים האחרונים שלך אתה מזכיר אותן המון. בשבילי זה לא דבר מובן מאליו.
אני מאמין שבאיזה שהוא שלב אנחנו עוברים בהחלמה מהשלב של ההחלמה החיצונית, לשלב של ההחלמה הפנימית. ההחלמה של הנפש הפצועה.
כיף לראות את הדרך שלך, אני מאחל לעצמי גם להיות במקום הזה.
מתרגש בשבילך. מזל טוב.
שתחווה עוד הרבה דברים טובים בהחלמה שלך.

התרגשתי.הזדהתי.
וכן, קצת דמעתי.
וגם ראיתי את האושר.השמחה.והאהבה. שקיבלת ומקבלים כולנו בתוכנית המופלאה הזאת של אלוקים אוהב.
אני מודה לו ששם אותי איתך בדרך .

מלב אוהב.באמת.

מזל טוב חבר יקר ואהוב,

אתה חבר שלי למרות שנפגשנו רק פעם או פעמיים, אבל זה לא משנה.

תודה לך על הפוסט הנפלא,
מדהים כמה אני יכול להזדהות בדיוק עם כל מה שכתבת, חוץ מהקטע עם האשה שקוראת לך (אני רווק...).

תודה לך גם על המסר שמסרת היום בצהריים בקבוצה הטלפונית.

בהחלמה
אוהב

תודה לכם.

מרגש אותי לקרוא את התגובות. מחמם את הלב.

הנס הזה המשיך גם היום. היה לי גם מרגש המסר שאור בקצה במנהרה מסר בצהריים.

קורים ניסים בתוכנית הזו למי שעוד לא שמע.

לא מובן מאליו. אני אסיר תודה לאלוקים על תקופה של שחרור אמיתי וויתור על תאווה. קורים לי ממש ניסים כמו שאני יכול לנסוע שעה באוטו בלי לראות אפילו נהג אחד מכל הרכבים שהיו סביבי. כאשר בעבר הייתי מעמיס כל הדרך את הנהגות לתוך האוטו שלי. מגיע לעבודה/לבית עמוס באוטו מלא נהגות ומתחיל לעשות לי סדר בראש מי יותר ומי פחות. ופתאום קורה לי נס. זה לא מעניין יותר. אני יכול לכבות מוזיקה ולדבר עם אבא שלי.

תודה לך אבא על עוד יום נקי ומחובר.