אחרי נפילות (מהסוג ה'התרסקותי') אני חש כאב. למה?
מכור לעישון, ש"נופל" בסיגריות אחת אחרי השניה. למה הוא לא חש כאב כזה?

הכאב בא מהלב....
וגם מכור לעישון שמאבד את החיים שלו בשביל סגריה זה כואב לו מאוד, במיוחד אם הוא ניסה אין ספור פעמים להפסיק ולא הצליח.
מה שמיוחד בהתמכרות למין אצל האדם הדתי זה הפן האמוני ופן המסתורי שבזה שמסתבר שמגבירים את תחושת הכאב.
אבל תכל'ס, אסירות תודה שזה כואב, אם לא הייתי מאבד את החיים שלי ואפילו לא שם לב.

"בעצתך תנחני" צהריים טובים

לא כל אחד מרגיש כאב בנפילה

שוחחתי אתמול בצהריים עם חרדי לשעבר
אבל איש שדובר אמת והוא אמר לי

שאין לו שום רצון להפסיק וכי הוא לא רואה בזה שום בעיה

צודק חסר אונים שיש כאן את הפן האמוני

כאב זה לא מציאות
כאב זה פרשנות אישית
עיין ערך מזוכיסט

הכאב קיים הבריחה לא תועיל הכאב מרפא הכאב מחלים הכאב מטהר היסורים ממרקים התהליך קשה אבל האור נמצא עמוק בפנים בעומק הכאב מסתתרת ההחלמה העריגה הבלתי נגמרת לאור יותר בהיר לחיים שמחים מאושר הוא האדם הכואב המאמין בערך הקושי בגדולת החיים באור ה׳ המחיה את האדם במצבים הקשים תמיד תאיר את עינינו באמת תמיד נזכה לישועתך תמיד נשמח באורך ונודה לך על ישועתך
חיזקו ואימצו

חסר אונים כתב:


תודה חסרונים
עדיין לא כל כך הבנתי. אני מבין שהוא בא מהלב, אבל למה?
אני מתחבר לשתי הסיבות שהבאת.
הפן הדתי הוא די ברור, הוא כנראה יושב אצלי בתת-מודע, גם אם אני כבר מתעלם ממנו בדר"כ.
גם לגבי הפן המסתורי, אם הבנתי אותך נכון אתה מדבר על הבדידות?
אם כן, אני מתחבר לזה. נשמע לי נכון. אולי סיגריות זה פחות כואב בגלל שזה "מגניב" ולא משהו שיש כל כך מה להתבייש לגביו?
נפקא מינה לי מזה שברמת העיקרון, לא אמור להיות הבדל בין סיגריות לתאווה

הכאב הבסיסי העמוק, מלבד הכאב של הבדידות, הוא מאיבוד השליטה?

נצחתי ואנצח כתב:

נזכרתי שבהתחלה היה נשמע לי מוזר שגם חילונים/גוים סובלים מזה.
ברעיון זה נשמע הגיוני. מה?! מותר להם!
גם אני לא תמיד סובל מנפילות. (לפחות לא מיד)
מצד שני, אם הדבר היחיד שגורם לי לרצות להפסיק היה העבירה, כנראה שלא הייתי פה...


tc כתב:


ונאמר אמן!
כיף לראות אותך פה שוב

שלום 'בעצתך' היקר

אני זוכר את עצמי בבחרותי, לפעמים כמעט מתפתל מכאב נפשי אחרי עוד נפילה שחשבתי שהיא תקל עלי מעט את הכאב הנפשי שסחבתי בתוכי כל הזמן... זה היה מתסכל לגמרי.

כתבתי פעם מכתב לאיזה מקובל ידוע שאבי היה בקשר איתו על הכאב ותחושת הדיכאון שחוויתי בעקבות נפילות, והוא כתב לי בחזרה שהקב"ה יצר זאת ככה בכוונה וזה חלק ממעשה התשובה על החטא שתלוי כידוע בעוצמת החרטה.

אני יודע שזה לא עזר לי למצוא נחמה לכאב הזה, או להתגבר עליו ולהפסיק עם ההרגל לברוח לשם.

מעבר לפן החסידי/קבלי העמוק של מידת היסוד, ושזה מגיע ממקום גבוה בספירות הקדושה, והתחושה הפשוטה של כל אדם שיש בו קצת רגישות למצבו הרוחני שהמעשה הזה מרחיק אותו מהדבקות בהקב"ה, ואם זה לא יכאב לנו אז מה כן?
(כלומר עצם העובדה שזה כואב לי מוכיחה שאני עדיין קדוש וחפץ להידבק בבוראי ב"ה )

היום אני מסתכל על הכאב הזה גם במבט יותר ארצי של תחושת בזבוז אנרגיה,
כלומר מכיוון שאני מבין שההנאה הגדולה שבמעשה נועדה לשרת דברים הרבה יותר גדולים - (להבדיל מעישון למשל)
שהם קשר עמוק עם האשה וכמובן הבאת ילדים לעולם,
אז כאשר אני מוצא את עצמי משתמש בכזה דבר עצמתי לצורך - 'כלום' בעצם, כי הכאב רק התגבר בעקבות השימוש, בטח שאחוש בגידה בערכים שלי ובכל מה שחשוב לי להשיג בחיי.

לדעתי הכאב גם מוכיח שאני מן האנשים שרוצים לתת יותר מאשר לקחת, ולכן כאשר המעשה הזה קורה בצורה של בניית קשר זוגי או בריאה של חיים חדשים (כשאני חושב על זה עכשיו שוב זה ממש 'וואו' - אני 'הטמבל' (לפעמים..) זוכה לברוא חיים חדשים פה בעולם, אשראי ) הוא מפרה אותי ונותן לי תחושה של העצמה אישית, וכאשר אני משתמש בו לצורך שיכוך כאבים נפשיים שיש לי, אני מתאכזב מעצמי שלא הצלחתי לטפל בכאב בצורה עמוקה אלא רק להשקיט אותו לכמה רגעים.

גם אם אני צודק במה שכתבתי וגם אם לחלוטין לא, בכל מקרה הדרך האמיתית לצאת מהבור היא לא להתעסק עם הכאב יותר מדאי, אלא בבנייה האישית ובמעשים הטובים שביכולתי לעשות למרות תחושות הכאב והייאוש שעולים בקרבי בעקבות הנפילות - (ואני מדבר פה לעצמי בעיקר..).

חיפשתי בשבילך מאמר עכשיו של מישהוא יותר חכם ממני (כן בעקבות התכנית אני נאלץ להודות שיש גם כאלה בעולם למרבה הפלא .. ) ומצאתי מאמר ממש מקסים ומחכים לדעתי (וארוך אבל שווה לדעתי את המאמץ) שכתב הרב דב זינגר, שהוא ראש ישיבת "מקור חיים" ויהודי שנראה מתוכן דבריו משכמו ומעלה גם בנושאי חינוך לתורה וגם לדרך ארץ - מקור להורדת המאמר שמתחיל בעמ' 48.

המאמר מדבר על הדרך הנכונה של מורה לחנך כיתה רגילה של תלמידים, שחלקם מוכשרים שרוצים ללמוד, חלקם סתם יושבים בכיתה כי זה מה שאמרו להם לעשות, וחלקם מפריעים לו בצורה אקטיבית.
לקחתי את דבריו כמשל בשבילנו על המעשים והמחשבות שמנהלים אותנו לפעמים ביום יום.
מקווה שתפיק מזה תועלת.

"נקודות טובות" – עובדים עם מה שיש
הטבע האנושי נמשך לחסר. למה שאין.
אנחנו נוטים, משום מה, להתעסק ב"זוללי האנרגיה" בחיים שלנו, ובסופו של יום למצוא את עצמנו במינוס אנרגטי.
מחנכים נוטים להפנות את מבטם ואת תשומת לבם (ז.א. את המשאב האנרגטי שלהם) להפרעות, להיסחב לבעיות ולהסחות. הם מנסים לאחוז את הרוח לבל תברח דרך "החורים" בכלי.
ההכרעה החשובה ביותר בעבודה עם פרצוף הכיתה היא לעבוד עם מה שיש, במקום עם החסר, עם האין.
בתורה רפ"ב רבי נחמן מלמד אותנו לעבוד רק עם "היש" (ולאו דווקא עם הטוב).
עם "נקודות טובות" שיש במציאות שלפנינו.
הפניית המבט אל נקודה טובה "מחזירה בתשובה" גם את יתר החלקים, את האיברים האחרים.
תפיסה חומרית מכוונת את המבט שלנו אל הבעיה. אל מקור הכאב. תפיסה מוליכת רוח ואנרגטית מזמינה אותנו לכוון את המבט למה שיש. לכוחות. לתלמידים שבמרכז המעגל. מחנך מקבל הוראה לחזור ולהפנות את מבטו רק לאלו שישנם. מביטים על התלמידים במרכז. על מי שהולך איתנו. על מי שיש. לשם מפנים את המבט האנרגטי. המנהל ("המאמן") של המחנך צריך לעזור לו להפנות את המבט שלו למרכז. ככל שיש יותר הפרעות ולמחנך יש פחות ניסיון – זו משימה קשה יותר.

מה לעשות עם "זוללי האנרגיה"?
מה לעשות עם "זוללי האנרגיה"? עם התלמידים שמחוץ למעגל? הידיעה שבכל "פרצוף כיתה" קיימים מספר תלמידים מחוץ למעגל – נחוצה כהבנה מרכזית. זה צפוי, ונלקח בחשבון. כדאי למורה לדעת את זה, ולחכות להם. מותר לו גם לקבוע שהם למעלה מכוחותיו, כלומר: שכניסה פנימה להתמודדות אתם "תעלה לו" במחיר אנרגטי שחורג מהכוחות שעומדים לרשותו. "זוללי האנרגיה" שואבים את המשאב המרכזי של המורה. בתהליך מקביל, התופעה הזו חוזרת על עצמה גם בישיבות צוות על כיתה שלמה. פעמים רבות, צוות רחב יושב ונשאב – במודע או שלא במודע – להתרכז בזוללי האנרגיה. באבחון של אותם תלמידים, בניסיון להבין את מקור הבעיה, ובהצעת דרכים לפתרונה. העובדה הזו ידועה גם לתלמידים עצמם. לא פעם, הם הופכים להיות צרכני אנרגיה, וגם מכורים לאנרגיה שהצוות משקיע בהם.

מיפוי של הפרצוף האנרגטי של המחנך יכול להציף את ההבנה ש"אני לא יכול לטפל בו", או – "זה גדול עלי...". כיוון שהמטרה היא לשחרר את האנרגיה למעגלים במרכז המעגל, על המורה להסיר את עיניו מזוללי האנרגיה.
כאן, ייתכנו פתרונות שונים בהתאם למחנך ולתלמידים הספציפיים עליהם מדובר.
אפשרות ראשונה, שמתאימה למחנכים מנוסים יותר, היא לעזור למחנך להפנות את המראה חזרה פנימה – אל עצמו. מחנך עשוי לשאול את עצמו: "מה קורה לי מול התלמיד הזה"? וגם "למה הוא שואב ממני כל כך הרבה אנרגיה"? המחנך בוחר ללמוד משאיבת האנרגיה שלו – דרך הפיכת "הזולל" למורה שלו.
השאלה איננה "מה לעשות איתו" (להרחיק, להעניש, להציב גבולות וכד') – אלא "מה קורה בתוכי".
למשל. מחנך עשוי להגיע אל המנהל עם תלונה על תלמיד שמשקר לו: "אני לא יכול לסבול את התלמיד הזה – הוא כל הזמן משקר"!
תפקידו של המנהל לברר את מקור הקושי במחנך (ולא לאפשר לאנרגיה של שניהם להישאב לתלמיד).
הוא ישאל: "למה זה קשה לך"?
כאן התשובות הופכות אישיות. ההנחה היא שהתלמיד שואב למחנך אנרגיה משום שהוא נוגע – מבלי משים – בנקודה רגישה במחנך עצמו.
לדוגמא: "הוא בלתי נסבל... הוא משקר כל כך בקלות... בלי שום אשמה... אני עובד על עצמי כל כך קשה לומר רק אמת...".
פעם אחר פעם, נחשפת נקודה אישית של המחנך שנתקל באותו נושא. התלמיד פגש את המחנך במקום שאיננו מעובד בתוכו. הנושא הוא שלו. המחנך עובד על עצמו, במקום על התלמיד. במובן הרחב יותר, פרצוף כתה מבטא את ההבנה שיש אינטראקציה בין התלמידים לבין המורה.

למורה מתחיל קל יותר, על פי רוב, להרחיק אותם.
במקרה כזה, המנהל לוקח את התלמידים הללו אליו – על אחריותו. "הם עלי".
המנהל יאסור על המחנך להתעסק בהם. אוסר עליו להשקיע בהם משאבים.
כאן, העמדה היא תקיפה: "הם זוללים המון אנרגיה... אתה נשאב אליהם ובזה אתה הורס את הכיתה ואת עצמך... אסור לך להתייחס אליהם".
למחנכים רבים זו אפשרות קשה, בעיקר אם היא מציפה בו את החשש שההרחקה תזיק להם, ורגשות אהבה אליהם.
לאלו מצטרפים לחצים מן החוץ שמבקשים למנוע את הרחקתם.
אנרגיה רבה מאוד מופעלת על השדה האנרגטי, מחוץ לכיתה.
משום כך, נחוצה התחייבות של המחנך לפעול לפי הוראותיו של המנהל שמדריך אותו.

להסתכל על המעגל המרכזי
השלב הבא, והחשוב ביותר, הוא הפניית המבט האנרגטי של המורה למרכז.
ההוראה של המדריך היא חד משמעית: "תדבר ותסתכל רק על המעגל המרכזי"!
וכך גם: "אתה מסתכל על הכיתה כולה דרך התלמידים הטובים שבמרכז… אותם אתה מלמד. זו רמת הלימודים והמטלות".
התמורה הזו מחוללת סערה אנרגטית בכיתה כולה.
המחנך מתחיל לעבוד "עם מי שיש", עם מי שהולך איתו. בפועל, המבט אל התלמידים הטובים במרכז מושך אליו את האנרגיה של הכיתה. הבחירה לדבר אל מי שאיתי גוררת תמורה כוללת בכיתה כולה.
הכיתה כולה הולכת אחרי המקום אליו מופנית האנרגיה. אם האנרגיה מופנית לזוללים – המבט של כל הכיתה הולך לשם, ואנרגיה מתפזרת. המבט, ההתכוונות – מנקז את האנרגיה. אנרגיה נענית למבט שלנו, למקום אליו אנחנו מסתכלים.

באופן הדרגתי, נוצרת התכנסות סביב הזרקור האנרגטי שהמורה יוצר. הוא מדבר רק אל העיניים של התלמידים במעגלים המרכזיים. נוצרת התרחשות. בשלב זה, רק עם מחצית הכיתה.
בהדרגה, הכוחות נמשכים פנימה. התלמידים ה"רגילים" – נשאבים למרכז. ככל שעוצמת המבט למרכז חזקה יותר, ההתכנסות סביב ההתרחשות החיונית חזקה יותר. כל חלקי הכיתה, כל התלמידים, מחפשים את העיניים של המורה. מבקשים את האנרגיה שלו. הם זקוקים לו. כשהמבט שלו נמצא על התלמידים הטובים, המבט עצמו גורר את מרבית הכיתה למרכז. הם לומדים היכן האנרגיה נמצאת. לומדים לחקות את התלמידים שבמרכז. עבודה עם התלמידים במרכז והפניית המבט אליהם – משפיעה על כל המרכיבים בכתה.
תלמידים אחרים, מקבלים מכך מגע מרפא. כך הגוף כולו מתחיל להבריא.
זה נכון גם לגבי המורה עצמו, וההוראה שלו. הכלי הזה מחזיר למורה את כוחו. הוא מפסיק להיות חסר אונים. יש לו במה להיאחז. ממילא – גם ההוראה שלו משתפרת.
פעמים רבות, המתקרבים פנימה גורמים נחת למחנך. הוא מתחיל להתעסק איתם ולהשקיע בהם אנרגיה. למחנך ברורה התמונה האנרגטית שלו, והוא מפסיק לפזר את כוחו לכל עבר.
"אם אתם בחוץ – אני לא רואה אתכם... אתם לא על המסך שלי... אני רואה אתכם רק אם אתם בפנים...".
המסר הזה עובר בלא מילים, אנרגטית.

ומה עם המעגל החיצוני?
התלמידים במעגל האמצעי נמשכים, באופן טבעי, פנימה – למרכז ההתרחשות.
השינוי הדרמטי ביותר מתחולל במעגל השלישי – אצל התלמידים "ששואבים" אנרגיה.
בשלב ראשון, ההוראה היא לא להסתכל בכלל ולא להתעסק במעגל השלישי. הבחירה הזו מעמידה את התלמידים של המעגל השלישי בפני בחירה.
לא פעם, יש דווקא החמרה במצב של הכיתה. הם יוצאים מחוץ למעגל שלהם. גם כאן, על המדריך לעבוד עם המחנך באופן צמוד בכדי למנוע וויתור וזליגה חזרה של האנרגיה החוצה.
בפועל, תלמידי המעגל השלישי מתפצלים: מרביתם נמשכים אנרגטית פנימה. מיעוטם נפלטים החוצה, ומצטרפים לתלמידים שבחוץ.
כאן חשוב למחנך לזכור: הארבעה שבחוץ אינם "קבוצה" אלא יחידים. היא הופכת לבעלת משקל אנרגטי של "קבוצה" ברגע שהמחנך מפנה אליהם מבט ומרכז אליהם אנרגיה. אם מחנך אומר: "הארבעה הללו הם קבוצה בעייתית" – הוא יוצר אותם ככאלה. אין קבוצה כזו.

האנרגיה נמצאת היכן שנסתכל. המציאות נענית למבט האנרגטי.

מספר ימים אחרי השינוי הזה, שלושת התלמידים שמחוץ למעגל מוחזרים לכיתה (במידה והם הורחקו לזמן מוגבל).
הם פוגשים מציאות אנרגטית חדשה. כחוק פיזיקאלי, הם עשויים להימשך פנימה למרכז בעוצמה רבה, או להיזרק החוצה חזק עוד יותר. על פי רוב, כל אחת מן האפשרויות הללו היא לטובה.

אוויר נקי. עבודה עם "פרצוף הכיתה" יוצרת הפרדה בריאה ועניינית בין המורה לבין תלמידיו, ומנקה את האוויר.
כמו בטיפול הוליסטי, המטפל יוצר סביבו הגנה אנרגטית וסביבה "נקייה" בכדי למנוע "הידבקות" במחלות בהם הוא בא במגע. השאלה איננה רגשית (אשמה, כעס, לא בסדר וכד') – אלא שאלה של אנרגיה. היא יוצרת הגנה אנרגטית למורה. ברגע שמחנך יודע שהמישור האנרגטי שלו שקוף ונקי, שהוא נקי מול תלמידיו מכל מניע רגשי – אפשר לטפל בתלמיד הזולל באופן חדש.

העבודה האישית של מחנך על עצמו יוצרת הפרדה בריאה בינו לבין חלקי הפרצוף - ע"כ.

בהחלמה רבה לכולנו.

פנימה כתב:


תודה 'פנימה'.
כנות. היה לי קשה לקרוא הכל ועוד בעיון. אבל השתדלתי.
האם אתה מתכוון שהכאבים והדיכאון שמגיע בעקבות הנפילות הוא בעצם ה'מעגל ששואב אנרגיה' ואז אם אתרכז במעגל האמצעי (שמה הוא בעצם?) הכאב יפוג כי הוא לא יוזן באנרגיה?
בסוף המאמר כתוב "כחוק פיזיקאלי, הם עשויים להימשך פנימה למרכז בעוצמה רבה, או להיזרק החוצה חזק עוד יותר. על פי רוב, כל אחת מן האפשרויות הללו היא לטובה."
אז אם נמשיל לכאב, או שהוא יזרק או שהוא יתמזג ויהפך לתלמידים הטובים (ואני שוב שואל, מה הם בעצם במשל הזה?)
לא יודע אם הבנתי בדיוק את כוונתך. אם לא, תרגיש חופשי לתקן אותי.

לא כתבתי לגבי דבריך הראשונים למעלה, אבל ראיתי. גם לקחתי מהם.

תודה על התגובה הארוכה וההשקעה

תודה, בשמחה רבה.

הרגשתי באמת שזה ארוך מדי, אבל העדפתי להביא את כל 'השמועס' ולא לקצר לשתי שורות,
כי זה לדעתי מפתח מאד גדול בהחלמה שלנו מכל מיני דיכאונות והרגלים/התמכרויות - בעיקר בשבילי כמובן.

המפתח הוא בקצרה: להשקיע את עיקר הכוח והאנרגיה שיש לנו בעשיית מעשים טובים ופעולות שמרוממות את נפשנו, ובמחשבות טובות וחיוביות על אופיינו ומהמעשים הטובים שכבר עשינו בעבר, ולא להגרר אחרי הטבע שלנו להתמקד יותר במחשבות ובמעשים השליליים, ואם עשינו כאלה, לא להשקיע שם אנרגיה גדולה מדאי של חרטה והלקאה עצמית כי זו הדרך לבזבז הרבה מאד אנרגיה שלא מזיזה אותנו לאף מקום חיובי, אלא לחזור להתמקד בטוב שבנו ולחשוב איזה עוד מעשה טוב אני יכול לעשות לאחרים או אפי' לעצמי - למשל להתגבר על העצלות וללכת כבר להתקלח אחרי 4 ימים כבר למען ה' ... זה גם יכול להוסיף בנו תחושות טובות שאנו לאט לאט נהיים יותר טובים.

הרב זינגר בקצרה מסביר במאמר - שבכיתת תלמידים בדר"כ יש 3 מעגלים (רמות הקשבה/הפרעה של תלמידים),
הטובים שמקשיבים במעגל המרכזי, הרגילים במעגל האמצעי, ו'עושי הצרות' שבדר"כ זוללים את רוב האנרגיה מהמורה במעגל החיצוני,
וכדי להשפיע על כל הכיתה להתכנס לכיוון המעגל המרכזי של הילדים הטובים שמקשיבים, חייבים להתמקד בהם, לשים את עיקר הפוקוס בהם - בתלמידים הטובים, ולא כמו שבדר"כ קורה שהילד הכי מופרע בכיתה מקבל בסוף הכי הרבה יחס מהמורה שנאלץ לחשוב כל הזמן מה לעשות אתו, לתת לו עונשים, וכו' וכו'.
אם המורה ישקיע את עיקר המאמצים והאנרגיה בחלק הטוב של הכיתה, לשם כל הכיתה תתקדם - לכיוון ההקשבה וההתנהגות הטובה.

מה שהוא כותב בסוף שבדר"כ תמיד יש כמה מופרעים שלא עוזר איתם כלום והם נשארים במעגל החיצוני והמפריע, וכתוצאה מהתמקדות המורה בעיקר במעגל הפנימי הם נזרקים מהכיתה - שזה ג"כ טוב להם,
אני הבנתי שהוא מתכוון שזו הדרך היחידה בשבילם לחוות את מעשיהם ולשפר אותם בסופו של דבר.

אני לקחתי את דבריו כמשל על המחשבות/מעשים שלנו שגם אותם אפשר לחלק ל 3 רמות כאשר המעשים שזוללים מאיתנו הכי הרבה כח ואנרגיה נפשית הם המעשים והמחשבות הלא טובות על עצמנו, מה שמבזבז לנו אנרגיה ללא תועלת אמיתית, כמובן שצריך וחשובה החרטה והחזרה בתשובה על מעשינו הנלוזים, אבל אסור שהם יקחו את רוב הפוקוס המחשבתי שלנו.

אני זוכר שקראתי עצה מהסטייפלר לקבוע זמן קצר מוגדר וקבוע כל יום, שבו נחשוב על החטאים והפגמים שגרמנו כתוצאה מהעבירות שעשינו/עושים, ולא לחשוב עליהם בשאר היממה. נראה לי שזה נובע מאותו יסוד שכותב הרב זינגר.

בכיוון שאליו עיקר האנרגיה שלנו מופנית לשם נזוז,
וע"י התזוזה למקום יותר חיובי כל שאר הפגמים וההרגלים שלנו לאט לאט יתרוממו ויתעדנו ג"כ - וממילא הכאב הכללי בחיינו ילך ויפחת בעזרת ה'.

הרבה יותר קל לכתוב מלבצע את זה כמובן,
אבל יתן ה' שנזכה לחוש פחות כאב.

לילה טוב מחלים ומבורך

הכאב והאשמה והבושה זה חלק מתסמיני המחלה הזו.

ישבתי בקבוצות בחו''ל של מכורים למים. וראיתי גויים שמתמודדים ומשתפים בקבוצה ותוך כדי בוכים בדמעות שליש.

פגשתי גם בארץ חילונים בקבוצות.

אין לזה לגמרי לגמרי קשר לדת. כמובן שאנחנו בתור דתיים יש לנו את המצפון. ואגב זה עדיין לא מונע אותנו מלחזור לשם

אצלי הכאב נובע מתנועות סותרות. יש בי משהו ששואף לכיוון אחד, יש בי עוד חלק שרוצה כיוון אחר, "ואני" תקוע ביניהם. רוצה את שניהם ולא מוכן לוותר על מי מהם. ככל שאני "רוצה" את שניהם יכאב לי יותר... אגב, לי לא משנה המניע לרצון. ברגע שיש בי שני הפכים ממנו, אני בבעיה...

למעשה אנחנו עושים דברים שאנו בעצם לא רוצים לעשות ..או בגלל החינוך שזה אסור או בגלל שזה השתלט לך על החיים ולא נותן לך לתפקד או מכל סיבה
אז עם כן למה אנו בכל זאת עושים את זה כי הגירוי הרבה יותר חזק מאי הרצון ,התענוג של התאווה מחפה על הכאב שאתה עושה משהו שאתה לא רוצה ,לכן ברגע שנופלים והתענוג ניגמר אנו נשארים רק עם הכאב

יכול להיות שיש פן יותר עמוק

ראיתי בספר 'ישמח ישראל' שמסביר מה היה הטענה של משה רבינו למה הרעותה לעם הזה ,וכי משה לא ידע שעל ידי הקושי וצער הם יתקרבו לה',הרי זה המטרה של הקשיים,
אז הוא מסביר שהטענה של משה היה, לעם ישראל אין דעת להבין את זה מקוצר רוח ועבודה, אז אם כך לא ייצא מזה שום תועלת הם לא יתקרבו לה' על ידי זה אז מה הטעם בקושי והשעבוד,
ענה לו הקב"ה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אתה משה שומע רק את הקול החיצוני, אבל אני שומע את הזעקה הפנימית שבה מתוך הנשמה פנימה שרוצה להיות טוב שרוצה קירבת השם ,

אז ייתכן שאנו גם מרגישים את הכאב שבא מבפנים מתוך הנשמה פנימה.

אור בקצה במנהרה כתב:

אור. תודה.
למרות שכיום אני יודע יותר, תודה על החידוד של זה. ואני גם אוכל להעיד (אם אני בכלל כשר לעדות אחרי כל הז"ל הזה ) שהמצפון לא עזר לי. כמו גם להתעסק בהלקאה עצמית וכו'

אני מבין אשמה. אני מבין בושה.
עדיין לא מספיק ברור לי מקור הכאב.
האם אלכוהוליסט גם מרגיש את הכאב הרוחני הזה? נרקומן? אכלן-יתר?

אסירותודה כתב:


1. זה נשמע קצת מצחיק, אבל, תיאורטית, אם אחליט "לוותר" על נקיות ולטבוע ולטבוע הכאב יעלם?
2. כתבת "ברגע שיש בי שני הפכים ממנו, אני בבעיה..." להבנתי, גם אחרי 3782 ימים אתה עדיין רוצה תאווה. אתה לא נהיה חסין. זה לא מכניס אותך לבעיה בגלל הרצונות הסותרים האלה?

לפי דבריך, יוצא לי, שהשאלה לגבי נרקומן או אלכוהוליסט, תהיה - כן. גם הם סובלים את אותו כאב. הבנתי נכון?
הרי גם להם יש רצונות סותרים
מקווה שיצאתי ברור

יצחק אברהם כתב:


אתחיל מהסוף, אני מתחבר להסבר שהבאת. (בכנות אני ממש לא מספיק בקיא בחומש, אבל נראה לי שהבנתי את הווראט בכל זאת)

לגבי פן ה'פשט', למה כל כך כואב לי לעשות משהו שאני לא רוצה?

בתור אכלן יתר שאצלי זה משהו של עשר שנים ארוך יותר מפי שנים מהתמודדות הנידונה באתר אוכל לומר שגם שם יש כאב
חזק מאוד אפילו

אמנם בהתמודדות המשותפת כאן הכאב עמוק יותר
ואולי בגלל זה אני משקיע הרבה יותר להדחיק אותו

מתפלל רק לעכשיו לרגע זה רגע כתיבת המילים והאותיות לרפא את כל סוגי הכאבים באור התקוה באור השמחה באור האמונה לקבל את המציאות ולשמוח במחוללה
ועם זאת להחזיק באמונה
שעוד יבואו ימים
ותעלה לנו ארוכה
ומחץ מכתנו ירפא

אצלי הכאב מגיע מזה שאני מצפה לקבל מהתאווה משהו שהיא לא מסוגלת לתת - ערך עצמי, מילוי לחלל שנפער בתוך הנשמה שלי.
משהו בי אומר לי שהתאווה תמלא את החלל, והיא אכן מצליחה לעשות את זה לרגע קט. אבל אז זה נגמר והחלל נהיה עוד יותר בולט, עוד יותר עמוק, עוד יותר כואב.

והשאלה שלך, למה מכור לסיגריות לא מרגיש כאב, באמת מסקרנת. אני זוכר שחשבתי עליה בעבר, והגעתי למסקנה שכנראה מדובר בהתמכרות שונה. שהממד הרוחני והרגשי משחקים שם תפקיד פחות מרכזי. עובדה שאנשים לא נגמלים מסיגריות באמצעות 12 צעדים, אלא בשיטות הרבה יותר פשוטות. זאת לעומת אלכוהול, שקשה להיגמל ממנו בלי עבודה רוחנית מקיפה, כמו ב-12 הצעדים.
אני חושב שכל אחד מאתנו יכול לזהות את זה בתוכו: הדבר שאנחנו מנסים לקבל מהתאווה משמעותי הרבה יותר ממה שהמעשן מקבל מהסיגריה. בד"כ מכורים לסיגריה לא מפנטזים עליה, חולמים עליה בלילה, מדמיינים דרכים לגנוב אותה, לוטשים אליה עיניים ברחוב, או נכנסים למערבולת עישון על חשבון שעות שינה וארוחות ומשפחה ועבודה.
וכיוון שההתמכרות שלנו מחפשת דבר עמוק יותר ממה שהמעשן מחפש, גם הכאב שלנו עמוק יותר. ייתכן שהמעשן יחווה פגיעה בדימוי העצמי שלו אם ינסה להפסיק ללא הצלחה. אבל זה ממש לא דומה לייאוש ולדיכאון ולשנאה העצמית ולכאב שהמכור לתאווה מרגיש אחרי מפולת.