שלום 'בעצתך' היקר
אני זוכר את עצמי בבחרותי, לפעמים כמעט מתפתל מכאב נפשי אחרי עוד נפילה שחשבתי שהיא תקל עלי מעט את הכאב הנפשי שסחבתי בתוכי כל הזמן... זה היה מתסכל לגמרי.
כתבתי פעם מכתב לאיזה מקובל ידוע שאבי היה בקשר איתו על הכאב ותחושת הדיכאון שחוויתי בעקבות נפילות, והוא כתב לי בחזרה שהקב"ה יצר זאת ככה בכוונה וזה חלק ממעשה התשובה על החטא שתלוי כידוע בעוצמת החרטה.
אני יודע שזה לא עזר לי למצוא נחמה לכאב הזה, או להתגבר עליו ולהפסיק עם ההרגל לברוח לשם.
מעבר לפן החסידי/קבלי העמוק של מידת היסוד, ושזה מגיע ממקום גבוה בספירות הקדושה, והתחושה הפשוטה של כל אדם שיש בו קצת רגישות למצבו הרוחני שהמעשה הזה מרחיק אותו מהדבקות בהקב"ה, ואם זה לא יכאב לנו אז מה כן?
(כלומר עצם העובדה שזה כואב לי מוכיחה שאני עדיין קדוש וחפץ להידבק בבוראי ב"ה

)
היום אני מסתכל על הכאב הזה גם במבט יותר ארצי של תחושת בזבוז אנרגיה,
כלומר מכיוון שאני מבין שההנאה הגדולה שבמעשה נועדה לשרת דברים הרבה יותר גדולים - (להבדיל מעישון למשל)
שהם קשר עמוק עם האשה וכמובן הבאת ילדים לעולם,
אז כאשר אני מוצא את עצמי משתמש בכזה דבר עצמתי לצורך - 'כלום' בעצם, כי הכאב רק התגבר בעקבות השימוש, בטח שאחוש בגידה בערכים שלי ובכל מה שחשוב לי להשיג בחיי.
לדעתי הכאב גם מוכיח שאני מן האנשים שרוצים לתת יותר מאשר לקחת, ולכן כאשר המעשה הזה קורה בצורה של בניית קשר זוגי או בריאה של חיים חדשים (כשאני חושב על זה עכשיו שוב זה ממש 'וואו' - אני 'הטמבל' (לפעמים..) זוכה לברוא חיים חדשים פה בעולם, אשראי

) הוא מפרה אותי ונותן לי תחושה של העצמה אישית, וכאשר אני משתמש בו לצורך שיכוך כאבים נפשיים שיש לי, אני מתאכזב מעצמי שלא הצלחתי לטפל בכאב בצורה עמוקה אלא רק להשקיט אותו לכמה רגעים.
גם אם אני צודק במה שכתבתי וגם אם לחלוטין לא, בכל מקרה הדרך האמיתית לצאת מהבור היא לא להתעסק עם הכאב יותר מדאי, אלא בבנייה האישית ובמעשים הטובים שביכולתי לעשות למרות תחושות הכאב והייאוש שעולים בקרבי בעקבות הנפילות - (ואני מדבר פה לעצמי בעיקר..).
חיפשתי בשבילך מאמר עכשיו של מישהוא יותר חכם ממני (כן בעקבות התכנית אני נאלץ להודות שיש גם כאלה בעולם למרבה הפלא ..

) ומצאתי מאמר ממש מקסים ומחכים לדעתי (וארוך אבל שווה לדעתי את המאמץ) שכתב הרב דב זינגר, שהוא ראש ישיבת "מקור חיים" ויהודי שנראה מתוכן דבריו משכמו ומעלה גם בנושאי חינוך לתורה וגם לדרך ארץ -
מקור להורדת המאמר שמתחיל בעמ' 48.
המאמר מדבר על הדרך הנכונה של מורה לחנך כיתה רגילה של תלמידים, שחלקם מוכשרים שרוצים ללמוד, חלקם סתם יושבים בכיתה כי זה מה שאמרו להם לעשות, וחלקם מפריעים לו בצורה אקטיבית.
לקחתי את דבריו כמשל בשבילנו על המעשים והמחשבות שמנהלים אותנו לפעמים ביום יום.
מקווה שתפיק מזה תועלת.
"נקודות טובות" – עובדים עם מה שיש
הטבע האנושי נמשך לחסר. למה שאין.
אנחנו נוטים, משום מה, להתעסק ב"זוללי האנרגיה" בחיים שלנו, ובסופו של יום למצוא את עצמנו במינוס אנרגטי.
מחנכים נוטים להפנות את מבטם ואת תשומת לבם (ז.א. את המשאב האנרגטי שלהם) להפרעות, להיסחב לבעיות ולהסחות. הם מנסים לאחוז את הרוח לבל תברח דרך "החורים" בכלי.
ההכרעה החשובה ביותר בעבודה עם פרצוף הכיתה היא לעבוד עם מה שיש, במקום עם החסר, עם האין.
בתורה רפ"ב רבי נחמן מלמד אותנו לעבוד רק עם "היש" (ולאו דווקא עם הטוב).
עם "נקודות טובות" שיש במציאות שלפנינו.
הפניית המבט אל נקודה טובה "מחזירה בתשובה" גם את יתר החלקים, את האיברים האחרים.
תפיסה חומרית מכוונת את המבט שלנו אל הבעיה. אל מקור הכאב. תפיסה מוליכת רוח ואנרגטית מזמינה אותנו לכוון את המבט למה שיש. לכוחות. לתלמידים שבמרכז המעגל. מחנך מקבל הוראה לחזור ולהפנות את מבטו רק לאלו שישנם. מביטים על התלמידים במרכז. על מי שהולך איתנו. על מי שיש. לשם מפנים את המבט האנרגטי. המנהל ("המאמן") של המחנך צריך לעזור לו להפנות את המבט שלו למרכז. ככל שיש יותר הפרעות ולמחנך יש פחות ניסיון – זו משימה קשה יותר.
מה לעשות עם "זוללי האנרגיה"?
מה לעשות עם "זוללי האנרגיה"? עם התלמידים שמחוץ למעגל? הידיעה שבכל "פרצוף כיתה" קיימים מספר תלמידים מחוץ למעגל – נחוצה כהבנה מרכזית. זה צפוי, ונלקח בחשבון. כדאי למורה לדעת את זה, ולחכות להם. מותר לו גם לקבוע שהם למעלה מכוחותיו, כלומר: שכניסה פנימה להתמודדות אתם "תעלה לו" במחיר אנרגטי שחורג מהכוחות שעומדים לרשותו. "זוללי האנרגיה" שואבים את המשאב המרכזי של המורה. בתהליך מקביל, התופעה הזו חוזרת על עצמה גם בישיבות צוות על כיתה שלמה. פעמים רבות, צוות רחב יושב ונשאב – במודע או שלא במודע – להתרכז בזוללי האנרגיה. באבחון של אותם תלמידים, בניסיון להבין את מקור הבעיה, ובהצעת דרכים לפתרונה. העובדה הזו ידועה גם לתלמידים עצמם. לא פעם, הם הופכים להיות צרכני אנרגיה, וגם מכורים לאנרגיה שהצוות משקיע בהם.
מיפוי של הפרצוף האנרגטי של המחנך יכול להציף את ההבנה ש"אני לא יכול לטפל בו", או – "זה גדול עלי...". כיוון שהמטרה היא לשחרר את האנרגיה למעגלים במרכז המעגל, על המורה להסיר את עיניו מזוללי האנרגיה.
כאן, ייתכנו פתרונות שונים בהתאם למחנך ולתלמידים הספציפיים עליהם מדובר.
אפשרות ראשונה, שמתאימה למחנכים מנוסים יותר, היא לעזור למחנך להפנות את המראה חזרה פנימה –
אל עצמו. מחנך עשוי לשאול את עצמו: "מה קורה לי מול התלמיד הזה"? וגם "למה הוא שואב ממני כל כך הרבה אנרגיה"? המחנך בוחר ללמוד משאיבת האנרגיה שלו – דרך הפיכת "הזולל" למורה שלו.
השאלה איננה "מה לעשות איתו" (להרחיק, להעניש, להציב גבולות וכד') – אלא "מה קורה בתוכי".
למשל. מחנך עשוי להגיע אל המנהל עם תלונה על תלמיד שמשקר לו: "אני לא יכול לסבול את התלמיד הזה – הוא כל הזמן משקר"!
תפקידו של המנהל לברר את מקור הקושי במחנך (ולא לאפשר לאנרגיה של שניהם להישאב לתלמיד).
הוא ישאל: "למה זה קשה לך"?
כאן התשובות הופכות אישיות. ההנחה היא שהתלמיד שואב למחנך אנרגיה משום שהוא נוגע – מבלי משים – בנקודה רגישה במחנך עצמו.
לדוגמא: "הוא בלתי נסבל... הוא משקר כל כך בקלות... בלי שום אשמה... אני עובד על עצמי כל כך קשה לומר רק אמת...".
פעם אחר פעם, נחשפת נקודה אישית של המחנך שנתקל באותו נושא. התלמיד פגש את המחנך במקום שאיננו מעובד בתוכו. הנושא הוא שלו. המחנך עובד על עצמו, במקום על התלמיד. במובן הרחב יותר, פרצוף כתה מבטא את ההבנה שיש אינטראקציה בין התלמידים לבין המורה.
למורה מתחיל קל יותר, על פי רוב, להרחיק אותם.
במקרה כזה, המנהל לוקח את התלמידים הללו אליו – על אחריותו. "הם עלי".
המנהל יאסור על המחנך להתעסק בהם. אוסר עליו להשקיע בהם משאבים.
כאן, העמדה היא תקיפה: "הם זוללים המון אנרגיה... אתה נשאב אליהם ובזה אתה הורס את הכיתה ואת עצמך... אסור לך להתייחס אליהם".
למחנכים רבים זו אפשרות קשה, בעיקר אם היא מציפה בו את החשש שההרחקה תזיק להם, ורגשות אהבה אליהם.
לאלו מצטרפים לחצים מן החוץ שמבקשים למנוע את הרחקתם.
אנרגיה רבה מאוד מופעלת על השדה האנרגטי, מחוץ לכיתה.
משום כך, נחוצה התחייבות של המחנך לפעול לפי הוראותיו של המנהל שמדריך אותו.
להסתכל על המעגל המרכזי
השלב הבא, והחשוב ביותר, הוא הפניית המבט האנרגטי של המורה למרכז.
ההוראה של המדריך היא חד משמעית: "תדבר ותסתכל רק על המעגל המרכזי"!
וכך גם: "אתה מסתכל על הכיתה כולה דרך התלמידים הטובים שבמרכז… אותם אתה מלמד. זו רמת הלימודים והמטלות".
התמורה הזו מחוללת סערה אנרגטית בכיתה כולה.
המחנך מתחיל לעבוד "עם מי שיש", עם מי שהולך איתו. בפועל, המבט אל התלמידים הטובים במרכז מושך אליו את האנרגיה של הכיתה. הבחירה לדבר אל מי שאיתי גוררת תמורה כוללת בכיתה כולה.
הכיתה כולה הולכת אחרי המקום אליו מופנית האנרגיה. אם האנרגיה מופנית לזוללים – המבט של כל הכיתה הולך לשם, ואנרגיה מתפזרת. המבט, ההתכוונות – מנקז את האנרגיה.
אנרגיה נענית למבט שלנו, למקום אליו אנחנו מסתכלים.
באופן הדרגתי, נוצרת התכנסות סביב הזרקור האנרגטי שהמורה יוצר. הוא מדבר רק אל העיניים של התלמידים במעגלים המרכזיים. נוצרת התרחשות. בשלב זה, רק עם מחצית הכיתה.
בהדרגה, הכוחות נמשכים פנימה. התלמידים ה"רגילים" – נשאבים למרכז. ככל שעוצמת המבט למרכז חזקה יותר, ההתכנסות סביב ההתרחשות החיונית חזקה יותר. כל חלקי הכיתה, כל התלמידים, מחפשים את העיניים של המורה. מבקשים את האנרגיה שלו. הם זקוקים לו. כשהמבט שלו נמצא על התלמידים הטובים, המבט עצמו גורר את מרבית הכיתה למרכז. הם לומדים היכן האנרגיה נמצאת. לומדים לחקות את התלמידים שבמרכז. עבודה עם התלמידים במרכז והפניית המבט אליהם – משפיעה על כל המרכיבים בכתה.
תלמידים אחרים, מקבלים מכך מגע מרפא. כך הגוף כולו מתחיל להבריא.
זה נכון גם לגבי המורה עצמו, וההוראה שלו. הכלי הזה מחזיר למורה את כוחו. הוא מפסיק להיות חסר אונים. יש לו במה להיאחז. ממילא – גם ההוראה שלו משתפרת.
פעמים רבות, המתקרבים פנימה גורמים נחת למחנך. הוא מתחיל להתעסק איתם ולהשקיע בהם אנרגיה. למחנך ברורה התמונה האנרגטית שלו, והוא מפסיק לפזר את כוחו לכל עבר.
"אם אתם בחוץ – אני לא רואה אתכם... אתם לא על המסך שלי... אני רואה אתכם רק אם אתם בפנים...".
המסר הזה עובר בלא מילים, אנרגטית.
ומה עם המעגל החיצוני?
התלמידים במעגל האמצעי נמשכים, באופן טבעי, פנימה – למרכז ההתרחשות.
השינוי הדרמטי ביותר מתחולל במעגל השלישי – אצל התלמידים "ששואבים" אנרגיה.
בשלב ראשון, ההוראה היא לא להסתכל בכלל ולא להתעסק במעגל השלישי. הבחירה הזו מעמידה את התלמידים של המעגל השלישי בפני בחירה.
לא פעם, יש דווקא החמרה במצב של הכיתה. הם יוצאים מחוץ למעגל שלהם. גם כאן, על המדריך לעבוד עם המחנך באופן צמוד בכדי למנוע וויתור וזליגה חזרה של האנרגיה החוצה.
בפועל, תלמידי המעגל השלישי מתפצלים: מרביתם נמשכים אנרגטית פנימה. מיעוטם נפלטים החוצה, ומצטרפים לתלמידים שבחוץ.
כאן חשוב למחנך לזכור: הארבעה שבחוץ אינם "קבוצה" אלא יחידים. היא הופכת לבעלת משקל אנרגטי של "קבוצה" ברגע שהמחנך מפנה אליהם מבט ומרכז אליהם אנרגיה. אם מחנך אומר: "הארבעה הללו הם קבוצה בעייתית" – הוא יוצר אותם ככאלה.
אין קבוצה כזו.
האנרגיה נמצאת היכן שנסתכל. המציאות נענית למבט האנרגטי.
מספר ימים אחרי השינוי הזה, שלושת התלמידים שמחוץ למעגל מוחזרים לכיתה (במידה והם הורחקו לזמן מוגבל).
הם פוגשים מציאות אנרגטית חדשה. כחוק פיזיקאלי, הם עשויים להימשך פנימה למרכז בעוצמה רבה, או להיזרק החוצה חזק עוד יותר. על פי רוב, כל אחת מן האפשרויות הללו היא לטובה.
אוויר נקי. עבודה עם "פרצוף הכיתה" יוצרת הפרדה בריאה ועניינית בין המורה לבין תלמידיו, ומנקה את האוויר.
כמו בטיפול הוליסטי, המטפל יוצר סביבו הגנה אנרגטית וסביבה "נקייה" בכדי למנוע "הידבקות" במחלות בהם הוא בא במגע. השאלה איננה רגשית (אשמה, כעס, לא בסדר וכד') – אלא שאלה של אנרגיה. היא יוצרת הגנה אנרגטית למורה. ברגע שמחנך יודע שהמישור האנרגטי שלו שקוף ונקי, שהוא נקי מול תלמידיו מכל מניע רגשי – אפשר לטפל בתלמיד הזולל באופן חדש.
העבודה האישית של מחנך על עצמו יוצרת הפרדה בריאה בינו לבין חלקי הפרצוף - ע"כ.
בהחלמה רבה לכולנו.