אני רואה/שומע לפעמים חברים שאומרים/כותבים דברים כמו "מתפלל לעבור את הלילה הזה בנקיות" או "את היום הזה".
ולפעמים (עכשיו, למשל) אני לא ממש מצליח להתחבר לזה. זה אפילו מעורר קנאה...
מה אני רוצה עכשיו? לא. ממש לא בא לי לעבור את הלילה בנקיות. אני רוצה לשקוע עד האוזניים.
מצד שני, למה אכפת לי מזה שאני לא רוצה? (עריכה: יצאתי לא ברור. זאת אומרת, לא רוצה לא לרצות ליפול)
אולי כי אני בעצם כן רוצה? (עריכה: להשאר נקי)

בתורת חב"ד יש מושג שנקרא 'פנימיות הרצון', כלומר, אדם שיש לו עסק, שישאלו אותו מה הוא רוצה התשובה תהיה הוא רוצה להצליח בעסקים, אבל זו לא הרצון הפנימי שלו, כי פנימיות הרצון שלו היא לחיות באושר ובעושר, לצורך כך הוא הקים עסק ורוצה להצליח בו, אבל זו לא המטרה הסופית, זה סה"כ אמצעי למטרה והרצון הפנימי שלו.

בפנימיות הרצון שלנו אין ספק שאנחנו לא רוצים ליפול, ואנחנו רוצים לעבור לא רק הלילה בנקיות, אלא גם את היום שלאחריו, ואת הלילה שאחריו, והיום שלאחריו, עד שנחזיר את הנשמה לבורא עולם. לפעמים מה שנראה לך שלא איכפת לך להעביר את הלילה וכו', זה רק בגלל הפחד להכנס לקונפליקט עם עצמנו, למלחמה המתישה הזאת של כן רוצה, לא רוצה, כן רוצה, לא רוצה, וחוזר חלילה, אז אתה אומר יאללה, לא איכפת לי ליפול, אבל בכנות, לא איכפת לך? על מי אתה עובד? על עצמך?

תודה גדעון. שמתי לב שכתבתי קצת מבלבל, אז ערכתי את זה. העיקרון דומה.
זו לא פעם ראשונה שלי עם שאלת הרוצה-לא-רוצה (זכור לי שענית לי עליה במקום אחר... "שני גוים בבטנך")

אולי מה שמושך אותי לשאיפה הזאת, של לרצות להיות נקי, זו המודעות לרצון הזה.

יש המון דברים שאני רוצה בפנימיות. לעומת זאת, אם ארגיש שאני מאוד רוצה תורה בחיצוניות - הווי אומר בהכרה, במודע - זה ישמח אותי. אפילו שתמיד רציתי בפנימיות...

אז בעצם העניין פה הוא יותר על איך משיגים תחושה כללית של רצון כזה.
אפילו שבקריז/עכב"ר/מה שלא יהיה, בוודאי שכולם רוצים תאווה. (אחרת מה הבעיה בעצם?) אבל באיזשהוא אופן, נראה שיש רצון כללי שעומד מעל הכל ומתפלל ומבקש לא ליפול. בוודאי שהוא קיים אצלי באופן מסוים, יעידו המילים שאני כותב כאן עכשיו (ולא פותח במקום זה חלונית גלישה בסתר...)
אבל באופן שנראה מוסתר יותר.
אולי זה מגיע מזה שאני מהר מאוד שוכח את הכאב העצום. כי בעיתות כאב, אני כן יכול להתחבר להרגשה אמיתית שאני לא רוצה. אבל מהר מאוד התאווה נראית קורצת ומפתה כמימים ימימה.

אם שאלת גם אותי ( ) אני חושב שזה פשוט כמה רבדים של כנות ואמת פנימית כל אחד עם עצמו.
אולי גם קודמי התכוון לזה, אבל עקרונית אני חושב שכל אחד, בין זה שאומר שהוא לא רוצה ליפול ובין זה שאומר שהוא כן רוצה - כמוך - זה לא אומר מה הוא רוצה באמת. כי יכול להיות שכרגע, אם הוא היה כנה (או כן...) מאד עם עצמו הוא היה אומר שהוא רוצה ליפול, מאד, אבל הוא אומר לעצמו שלא כי הוא רוצה להרגיש טוב עם עצמו.
ויש כאלה אחרים. אנשים שרוצים ליפול אבל יודעים מניסיון שזה לא טוב להם ואולי האמירה הזאת של 'אני עושה מה שאני רוצה, ואני רוצה את זה, ואי לא אשקר לעצמי כדי להרגיש יותר טוב' אולי זה בעצם בריחה מהתמודדות שלהם עם האמת הפנימית שלהם - הידיעה אפילו בתת מודע שהדבר הזה לא טוב בשבילי.
בקיצור, הכל תלוי במה שאדם עצמו מרגיש בתוכו פנימה (בלי לרמוז אליך כמובן, לשום צד). יש שירצו ויש שלא. וגם אלה שרוצים - מן הסתם בסופו של דבר הם יפסיקו לרצות, מניסיון...

קח בחשבון שלא ראיתי מה הגבת ל'גדעון'..

יפה שאתה זוכר את התשובה הקודמת, כל הכבוד לך!!!

ודרך אגב היא לא סותרת לתשובתי פה, כי בין שני הרצונות של הנפש האלוקית והנפש הבהמית, אז ברור שהאלוקית היא פנימיות הרצון.

לעצם הענין, יש ווארט ידוע מרבי ישראל סלנטר זי"ע שיש מושג של "וידעת היום" ויש מושג של "והשבות אל לבבך", דהיינו יש 'ידיעה' ויש 'הרגשה', ואמר על כך ר' ישראל שההבדל בין ידיעה להרגשה הוא הרבה יותר גדול מהההבדל בין אי ידיעה לידיעה, מושגים אלו נשנו בהרחבה בספרי חסידות, בספה"ק מאור עינים בפרשת ואתחנן, פנים יפות פר' ויחי, שם משמואל בכמה מקומות. ועוד.

על כל פנים, הנוגע לעניננו הוא, שיש רצון שהוא רק ברמת ידיעה ותו לא, העבודה שלנו היא לחשוב הרבה על הרצון הזה, ואף לדבר על כך, להוציא את המילים בפה עד כמה אני רוצה ולמה אני רוצה וכו' עד שיהפוך מעוד ידיעה עמומה להרגשה חיה.

וכבר אמר מי שאמר, שהבעיה היא שספרי המוסר נמצאים בארון ואילו התאוות נמצאים מול עיננו, לו הצאוות היו שוכנים כבוד בארון, וספרי המוסר היו ניצבים לנגד עיננו, מצבנו היה טוב יותר, אז העבודה היא להפוך את הידיעות האלו להרגשות וחוויות חיות.

בהצלחה!!!

אהבת חסד, אני לא חושב שבהכרח מי שכותב שהוא לא רוצה, מתכחש לזה שהוא גם מאוד רוצה (אלא אם הוא בהכחשה או שמצבו שונה)
לפי איך שהבנתי, זה הפוך. קבלת העבודה שזה משהו שאני רוצה, זה עצמו חלק מהתוכנית.

ה'בעיה' שלי, שאיך שאני מבין כשמישהו כותב שהוא רוצה לילה נקי, זה שהוא מחובר גם לצד השפוי שמבין שזה לא טוב לו. ולמרות ש'בא לו' הוא גם לא רוצה. ואילו אצלי, הצד הזה מרגיש לי לפעמים מעומם. לא מוגדר כזה

אני יכול להגיד לך מניסיון שהיו זמנים בהתחלה שהרגשתי מאד טוב עם זה ולא רציתי בשום צורה להפסיק. לי לא היה את "הצד השפוי" הזה, היה לי פשוט פחות ניסיון. ככל שאדם רואה ביותר ויותר מוחשיות איך הדבר הזה הורס אותו - הוא יתחבר יותר לקול שאומר לו להפסיק. המהירות תלויה בכמה הוא אמיץ, אמיתי, עניו וכו' וכו'.
וודאי שיש אנשים שלהם זה אולי לא כל כך מפריע או לא כ"כ משפיע בצורה ממשית או אפקטיבית כך שהם מתמודדים בפחות תדירות עם הקול שאומר להם להפסיק ולכן הם פחות מתחברים אליו (גם כאן אוסיף מניסיוני, שכאשר נישאתי וזה השפיע בצורה הרסנית על כל מה שחלמתי עליו - נלחמתי על זה בצורה שלא הזכירה במאום את ההתמודדות שלי עם זה בשהותי בישיבה)


ונכון, אפשר לקרוא לזה הכחשה, אבל אם אני לא טועה גם אני אמרתי/ כתבתי שאני לא רוצה ליפול ובתוכי פנימה תכננתי איך בדיוק אני 'מארגן' לעצמי את הנפילה הבאה.. ונכון שידעתי שזה לא טוב לי, אבל ידעתי בתוכי שעדיין לא ויתרתי לגמרי על החיים האלה. ידעתי שזו לא הנפילה האחרונה שלי.

מוכר, עברתי את זה,
תתפלל לנכונות לרצות
אם אין
לך עוד שלב אחורה תתפלל לנכונות לנכונות לרצות,

התבלבלת? טוב, גם אני

בכל מקרה פעולות ללא רצון עוזרות אותו דבר (ואולי יותר)...
זו תוכנית של פעולות ולא של רצונות,
רצון אף פעם לא לקחו אותי מעבר לעשיית הפעולות כך שאם אעשה את הפעולות גם ללא רצון אני מגיע לאותה משבצת בדיוק...

אוהבים אותך בעצתך

תודה גדעון. האמת, שאני לא תמיד מתעמק. אז אולי לא מגיעות לי כל המחמאות... לפחות זכרתי את "כותרת" העניין אז. תודה רבה

'אהבת חסד'
הבנתי שנישואין מעצימים את הכאב (להסתכל בעיניים...)
אבל אני בוחר ומקווה להאמין שאפשר גם לפני ... בעז"ה

Addict כתב:

אולי זה בבחינת "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה"

ובעניין הרוצה לרצות לרצות...
מצאתי הודעה של חברינו 'אוויר פסגות'. פוסט הזה מי יתן ותהיה כמים לנפש עייפה...

אוויר פסגות כתב:

אכן.

נזכר עכשיו באין ספור פעמים שלא האמנתי שהפעולה שאעשה תציל אותי.
כאילו מה, אמרתי לעצמי' אין מצב! אני מוכרח את זה! רק לעשות את זה תשחרר אותי מהכמיהה המטורפת!
אבל שוב ושוב כשעשיתי את הפעולה הפשוטה כמו טלפון לחבר. יציאה מעצמי בכל מיני צורות שונות, זה עבד. (ועדיין כל פעם מחדש הראש מוכר לי שהפעם אין מצב....).