תודה 'יוסיפונוס' היקר על המחמאות,
ברגע שמישהוא ירגיש פה שהוא 'יירא' לענות לי אפסיק לכתוב פה.. ראה הוזהרת....

הידע שצברתי קשור גם למחלה שלי.. תמיד יש תחושה שלא צברתי מספיק ועליי לחפש עוד תשובות ועוד יידע,
יש בזה גם משהוא חיובי כמובן כשזה קשור לרוחניות, אבל לצערי הידע שלי נראה לי רובו לא ברוחניות טהורה,
ייתן לי ה' החלמה גם במרדף הזה שלי, לדעת מה נקודת האיזון בשבילי.

אל תיקח את זה אישית (וגם גדעון היקר) אבל מתגובתך וגם מתגובתו של 'גדעון' היקר לי עד מאד,
אני רואה עד כמה אנחנו ואני גם שם לגמרי, בציבור החרדי/החסידי רחוקים מקשר רגשי עמוק עם אבינו אוהבנו,
ייתכן שאני טועה, אבל זה התחושה שתגובתכם העבירה בי.

אני ידבר עלי, וייתכן בהחלט שאני טועה לגביכם, ואם כך אז סליחה מראש אבל זאת תחושתי.

אני כרגע בשנות השלושים המוקדמות שלי, התחנכתי במיטב עולם הישיבות החרדי ליטאי, שמעתי הרבה מאד שיחות ממשגיחים וראשי ישיבות קדושי עליון, ומשום מה ההכרה שיש לי אבא אוהב ומרחם, לא הייתה בתודעתי עד לפני כמה שנים.
אבא ש'בכל צרתם לו צר' וכואב לו איתי במצבי השפל בתוך ההתמכרות ושאר הכאבים הנפשיים שחוויתי בחיי,
זה לא שלא ידעתי שה' אוהב אותי, והוא רק רוצה להיטיב וברא את העולם רק לזה, וכו' וכו',
ידעתי ולמדתי את כל זה אבל זה לא התרגם לי לעולם המעשה בחוויה היומיומית שלי איתו,
כעסתי עליו נורא,
הרגשתי כל הזמן שהוא אמנם עושה הכל לטובתי בחיים, כך האמנתי וכך חונכתי,
אבל ה'טוב' הזה שלו כל הזמן כואב לי,
הרגשתי תקופות ארוכות מאד בודד בעולם,
בלי משפחה ובלי חברים ובלי אלוקים,
עבדתי אותו, אבל לא הייתי איתו,
לא נתתי לו להיכנס אלי לחיים הכואבים שחוויתי,
הוא תמיד היה נוכח בחיי, אבל תמיד כאיזה יישות עצומה ומופשטת שרוצה להיטיב לי כמובן אבל משום מה החליטה לעשות את זה בצורה כאב נפשי שלא נגמר,
שנים על גבי שנים חייתי בתחושה הזאת,
והתאווה הייתה חברתי היחידה שניחמה אותי בעת צרה וכאב, רק איתה הרגשתי לכמה רגעים מוגן ושלוו.
אבי המרחם לא נתפס אצלי כדבר שיכול להיות איתי בכאב ובתהומות הנפשיים והרוחניים שהייתי בהם,
הוא תמיד היה באיזה מקום אחורי בתודעה שלי, אחד שציווה עלי לעשות דברים שאין לי טיפת כח לעשות,
והוא בטח כבר מזמן מאוכזב ממני והתייאש ממני לגמרי,
כ"כ הרבה כשרונות ברוכים נטע בי ואני גמלתי לו רק חטאים ועוונות.
כך חשתי עד לפני כמה שנים כשקראתי מאמרים של אדם גדול שהגיע מבחוץ והיה בעומק החברה שלי ומביין הגדולים בה, שתיאר בדיוק את הנקודה הזאת, עד כמה אנחנו חונכנו לתפוס את הקב"ה 'כבעל הכוחות כולם' בצורה ישירה ומיידית,
בלי להבין שה' הוא הרבה לפני זה אבא שלי, יישות שרוצה איתי קשר נפשי עמוק ואמיתי, שבראה אותי כדי להיטיב לי, פה, בעולם הכואב והמעצבן הזה ולא רק בעולם העתידי,
זה נכון שהוא גם הכל-יכול, אבל אין לי אפשרות כייצור בצורה זמנית פה בעולם להתחבר אליו ברמת תפיסה רגשית ואמיתית אם לא אתחיל לנסות להתחבר אליו קודם כל כאבא שלי שעוזר לי, ונמצא איתי בכל תהום שלא אגיע אליה, שציווה אותי מה לעשות רק כדי שאצור איתו קשר עמוק ואמיתי, כי רק כך אשרוד פה בשמחה ובשפיות יחסית..

זאת בגדול החוויה שאני עובד עליה בשנים האחרונות, לנסות לתקן בי את הרושם שלו, זה נכון שהוא לא רק בעל הרחמים אלא גם הדיין שלא מוותר על כלום, אבל חובה עליי קודם לחוש אותו כמרחם ואוהב, ואח"כ אבדוק את השאר.

זה לא קל לי בכלל, ואני מרגיש שאני בקושי בתחילת הדרך שם, אבל בעזרתו יתברך ובזכות הפיכחון היחסי שאני חווה בתחום התאווה אני קצת יותר מרגיש את אבי הרחמן, ולעיתים לא כל יום ולא כל שבוע, כשאני עוצם את עיני בתפילת העמידה וחושב עליו קצת כמה הוא אוהב אותי לחלוחית של דמעה עולה בעיני, ואני חש קצת הקלה  וחיבור לאבא אוהב.

שוב זאת החוויה שלי, אשמח להמשיך לדון אתכם בנושא.
וכמובן לשמוע את דעתכם וחוויותיכם.

שיהיה לכולנו יום מחובר אליו יתברך שממנו כל הברכות כולם.
 

אני חושב שהתכוונתי לנקודה הזו, לא?

יוסיפונוס כתב on 28 פבר' 2016 22:16:



קשר מטבעו הוא דינמי.
למשל הקשר עם אמא שלי אמור להתפתח עם השנים - (אצלי זה נתקע באיזה שלב בדרך, ואני עדיין עובד על בירור שם)
משלב שאני חלק ממנה באפן פיזי ואמיתי, למצב שאני חי וקיים בפני עצמי.
ויכול לראות דברים מנקודת מבטי שלי, והיא לא תהיה בהכרח נעימה וטובה לה, אבל זאת תהיה האמת שלי.

הקשר עם אבא אוהב אמור ללוות את היהודי מהרגע הראשון עד הרגע האחרון (אגב באווירת חודש אדר - קראתי פעם על בני זוג שהאשה הייתה מיילדת ובעלה עבד ב'חברא-קדישא', והסלוגן שלהם היה - 'איתך לאורך כל הדרך'..  )

הבנתי מתגובתך שלדעתך בתקופת הבחרות הקשר החיי עם ה' לא יהיה הגורם העיקרי להישארותו בדרך ה' או לא.
דעתי הפוכה.
זה הבסיס שחייבים לבנות, אם הוא יהיה בסיס איתן שאר ההתמודדויות הייחודיות בגיל הזה יהיו ברות שליטה,
ברגע שיהיה לבחור קשר ממלא ומספק רגשית עם בוראו הוא לא ייחפש בחוץ, וגם אם כן יש יותר סיכוי שיחזור לביהמ"ד בהקדם, מייד אחרי שבועת הסבון הכ"כ זוהרת וצבעונית תתפוצץ לו בפרצוף לאחר שייגע בה.
אינני איש חינוך מדופלם, אבל אותו ראש ישיבה כן, לפחות לדעתי, וזה אחד הדברים הייחודיים בישיבתו, שחסר במקומות שבהם אני הייתי.

עצוב לי מאד לגלות שבחור צריך 'ליפול' למקומות כואבים ולעבור לישיבות שנחשבות משום מה פחות טובות רק כדי לקבל את החיבור האמיתי והמזין לה' שישיבתו המקורית לא ידעה/הצליחה לספק לו. 
אבל זה כרגע עולם הישיבות לפי ההסתכלות שלי לפחות,
אז כך ה' רוצה שזה יהיה ועליי לקבל זאת ולהאמין שגם זו לטובה איכשהוא..

יום טוב ומבורך אח יקר.
 

 

תודה יוסיפונוס היקר על התגובה,

שמח בשבילך שה' שלח אותך לישיבה כזאת,
ייתכן שלמדנו באותה ישיבה בסוף... 
דיברתי על החוויה שלי שם,
יכול להיות שבגלל שהייתי מדי עסוק בעצמי לא הקשבתי מספיק לדברים שרבותי אמרו,
ההכללה שעשיתי לכל הישיבות באמת לא היתה במקום,
ואני מאמין לך שיש ישיבות שזה כן המצב בהם.
עובדה הראש ישיבה שדיברתי איתו.
אני לא מכיר מספיק את הישיבות לעומק לכן אני חוזר בי מההכללה שעשיתי, יישר כחך שהארת לי זאת.
ועדיין המצב בשטח מוכיח שיש הרבה מה לשפר בתחום הזה.
אתפלל לה' שיאיר עיני מחנכי הדור לשים על זה יותר דגש בדורנו המיוחד.
אנחנו בדור שהעניין הזה של קשר חי ורגשי הוא קריטי,
בטח מול אתגרי הטכנולוגיה שכבר שוברים את הראש איך להתמודד איתם, וכרגיל הולכים על הפיתרון הקל - לחסום ולבנות חומות לביצור, הבעיה היא שלא עדכנו את בוני החומות שגלי WI-FI עוברים דרך קירות...
חייבים להשקיע בחינוך מגיל אפס לקשר אוהב עם הבורא זאת הדרך היחידה שאני רואה לשאיר את הציבור היקר שלנו במתכונתו הנוכחית ולא לאבד את טובי בחוריו להשכלת הטכנולוגיה והתאווה.

מי אני הקטן שייתן פה עצות למישהוא, אבל אולי מפה תצא הבשורה..
ייתן ה' ויוסיף לנו להתקשר אליו בקשר אמיץ וחם בתוך שאר עמו ישראל. אמן.
 

כל שורה שכתבת, פרטה על נימי ליבי! מסכים איתך בכל מילה,
(באמת מעניין אם אנחנו מכירים)

קודם כל 'יוסיפונוס' היקר קיבלתי את ה'שכוייח' בשתי ידיים, ו'שכוייח' על ה'שכוייח'.

לעצם הדיון, תודה לכם 'פנימה' ו'יוסיפונוס' היקרים לי מאד על העלאת הנושא והדיון המעמיק, למדתי הרבה מדבריכם, ויש לי הרבה מה להגיב, אבל תפסתם אותי ביום מאד עמוס אצלי, מקוה בס"ד שיותר מאוחר או מחר, אוכל להגיב.

אני שמח מאד על הצפת הנושא כי הדו שיח המרתק הזה גם מלמד אותי תובנות חדשות, וגם מחדד בי תובנות קיימות.

ולסיום, אני לא למדתי בישיבה ליטאית, אז בישיבה אחת אתכם לא למדתי, אבל כעת אני לומד אתכם בכולל אחד ,,,   

תודה רבה גדעון

העליתי עכשיו 2 פוסטים שקשורים לנושא, שכתב יהודי בשם ניר שטרן.
אחד ממש א-ר-ו-ך אבל מהטובים שקראתי בימי חיי, וקראתי כמה...
לכן לא הכנסתי אותו פה.
וגם כדי לקבל את כל הקרדיט כמובן.. אבל זה נושא אחר..

על הביטחון

יצירת קשר חי ושמח

מתנצל על ההעמסה היום..
משום מה לא הצלחתי לחכות עם זה למחר מעניין למה..

יום טוב ושמח לכולנו.
 

את הרב טאובר הייתה לי פחות סבלנות לקרוא, אז אני לא יכול לומר שאני ממש מכיר (בין רבע לחצי ספר זה לא מספיק משקף...).

אבל לגבי הרב פינקוס: יחד עם הדיבור על הקשר החם והאוהב עם הקב"ה, יש גם דרישה בלתי מתפשרת לפרומערקייט ולשטייגען כמעט בלתי פוסק. הדברים הללו מסוכנים עבורי, כשאיני יודע לאן לקחת אותם.

היום אני יותר יודע לסנן ולהדגיש את הנקודות השייכות יותר אליי, כך שכמעט כל ספר תורני הוא בסדר (אפילו יש לי חלום פרוע לעשות סדרת פוסטים סביב הספר "טהרת הקודש"...).
 

הרב טאובר זה כמו הרב פינקוס רק בלי ה''פרומקייט'' וה''שטייגן''...

את השיחות שלהם הם ערכו יחד ומסרו אותם במסגרת סמינר שלהבת

בתור ה'חוסיד' שבחבורה אנסה להציג את מה שאני ינקתי מתורת החסידות בנושא כה חשוב וגורלי. 

אך תחילה מחובתי להבהיר שכל פעם שאשתמש במטבע לשון של 'חסיד' או 'מתנגד', אין כוונתי בדוקא למי שחובש 'שטריימיל' בשבת לעומת מי שלובש 'עניבה' בשבת, כי אני מכיר הרבה חובשי שטריימלים, חגורי 'אבנטים', וכו' וכו' שאין ביניהם לחסידות אמיתית ולא כלום, לעומת זאת אני מכיר אנשים מגולחי זקן, בעלי כיפות במגוון צבעים, חנוטי עניבות, שהחיבור שלהם לתורת החסידות הוא מאד עמוק, ולכן אני מגלה דעתי מראש שבכל התייחסות לחסיד ולשאינו חסיד, הכוונה לתוכן ולפנימיות ולא לתפאורה החיצונית, או ההשתייכות המפלגתית, ובכן: 

מסופר שפעם יהודי מתנגד פגש יהודי חסיד בדרך וביקש את עזרתו במציאת כתובת מסוימת, החסיד ליוה אותו כברת דרך, ואז אמר לו המתנגד שמנקודה זו הוא כבר יכול ללכת לבד, ענה לו החסיד: 'יהודי אף פעם לא הולך לבד', כאשר כוונת החסיד היתה שתמיד הקב"ה נמצא עם האדם על כל צעד ושעל, ענה לו המתנגד: 'אכן אתה צודק, האדם אף פעם לא הולך לבד, תמיד היצר הרע נמצא אתו'. 

למרות הציניות שטמון בסיפור זה, הוא משקף באופן די ברור, מהי הבשורה העיקרית שהביאה תורת החסידות, והיא, הרגשת קרבת אלוקים תמידית, בתורת החסידות הן זו שבכתב והן זו שנמסרה בע"פ מדור לדור, ישנה דגש חזק על העצמת הרגשה זו, שיש לנו אבא אוהב בשמים, אליו אנו קשורים 60/60/24/365/120, אבא שצופה עלינו תמיד ממכון שבתו, רוצה את טובתנו, חומל ומרחם עלינו, וכל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא, הקב"ה אוהב אותו, ותמיד פורס עליו כנפיו באהבה ובחמלה. 

אמר הרה"ק רבי אהרן מקארלין זצ"ל: "הלואי שאוהב את צדיק הכי גדול בעולם כמו שהקב"ה אוהב את הרשע הכי גדול בעולם".

ידועה קושיית הראשונים ז"ל איך התורה מצווה עלינו "לא תחמוד", הלוא לכאורה הדבר לא בשליטת האדם, ישנם על כך כמה וכמה תירוצים, לעניננו אציג שני תירוצים, אחד של ה"שפת אמת" והשני של ה"בית הלוי", תירוצים אלו משקפים היטב את ההבדלים בין הגישה החסידית לגישה של המתנגדים. 

השפת אמת מתרץ שכשאדם אוהב משהו מאד חזק בכל לבו ונפשו, אין לו מקום לאהוב באותו זמן גם דברים אחרים, כי כל כולו שקוע באהבה אחת גדולה, ולכן מי שאוהב את ה' באמת בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאדו, אין לך בכלל רצון ואפשרות לאהוב עוד משהו מעבר לאהבתו את הקב"ה. {בהמשך דבריו שם הוא מתייחס לשאלה איך מגיעים לאהבת ה'}. 

הבית הלוי מתרץ שאם יעמוד מול אדם אריה עם פה פעור מוכן ומזומן לטרוף אותו, ובאותו רגע יהיה לידו אחד ממושאי התאוה הכי גדולים שלו, הוא לא ירגיש שום תאוה מרוב פחד ואימה מהאריה, כך אדם שירא את ה' באמת לכל הפחות כמו אריה טורף לידו, אין מצב שיחמוד משהו שנוגד את רצונו. 

כמובן ששני התירוצים נכונים, וכפי שידוע לשון הזוה"ק: "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא", ובתרגום לעברית: "תורה ללא יראה ואהבה לא עולה למעלה", כי אדם צריך גם ליירא את ה' וגם לאהוב את ה', על שניהם נצטוונו, ההבדל הוא רק על מה שמו את הדגש העיקרי, ואצל חסידים שמו דגש מאד חזק על הרגשת אהבת ה' וקרבת ה'. 

אני כן מסכים אתכם שבמקומות מסויימים לא טרחו להכניס את זה היטב לליבות הצעירים מרוב היות הדברים פשוטים וברורים, אבל ברמה הרעיונית ברור שאחד מעיקרי תורת החסידות הוא הרגשת החיבור והקרבה לאלוקים בכל מצב. 
יש בכך הרבה אריכות ועוד הרבה עומק, אבל ידוע מאמר החכם: "מה שהלב חומד – הזמן עושק", ואי"ה בל"נ עוד חזון למועד.     

 

תודה רבה רבה גדעון ממש נהניתי לקרוא,

אני מתחיל להרגיש חסיד אמיתי.. אוייי וייי זמיר..... 

זו אחת הנקודות שבשנה האחרונה אני מנסה לברר עם עצמי ועם כמה יודעי ספר,
האם באמת כדבריך החלוקה הזאת הברורה של מתנגד = ירא ה', חסיד = אוהב ה'
או שמשהוא התפספס בדרך.
ברור שההכללה הזאת גסה מאד ויש המון יוצאי דופן אינדבידואלים,
אני מדבר על השיטה של עבודת ה'.

יש לי ג"כ עדיין קצת 'סלט' בראש במושג 'חסידות',
שמכיל גם את הקוצקררב'ה וגם את ר' נחמן באותה קבוצה..
מקווה לברר זאת בהמשך יותר.
אולי גם בעזרתך.

יישר כחך וליל החלמה ומנוחה.
 

למען הסר ספק: ספרי מוסר וחסידות אינם מרפאים התמכרות.
מי שכואב לו ורוצה להחלים מהתמכרות לתאווה, כדאי שיישאר ממוקד בפתרון שעובד עבורו.

ובכלל, כדאי שהפורום הזה יישאר ממוקד ככל האפשר בחיפוש פתרון עבור "מתמודדים עם התמכרות לתאווה", כדי שיוכל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

שלום לך טהרני!

אם אתה כותב את הדברים מתוקף תפקיד מסויים שיש לך על פורום זה, אני מקבל את דבריך, גם אם איני מבין ואיני מסכים אתם, אבל אם אתה כותב את זה בתור חבר בפורום בעלמא, אז עם כל הכבוד לך {ויש הרבה כבוד} איני מסכים אתך,

כי לי באופן אישי, ונראה לי שגם לחלק נכבד מהחברים כאן, מאד מאד עוזר ומועיל גם החיבור לרוחניות, החיבור לאלוקים הרבה יותר נח לי ע"י התעוררות מספרי מוסר וחסידות מאשר ספרים אחרים, כמובן שזה לא סותר לתכנית ולצעדים, אבל בהחלט אני מרגיש שהיכולת לנהל דו שיח מעמיק עם חברים מבינים המתמודדים כמוני, על היסודות והשרשים של היהדות שלנו, ועל הרגשת החיבור לאלוקים עוזר לי מאד מאד בהתמודדות ובבניית האישיות שלי שממילא משפיע ישירות על ההתמודדות.

איני חושב שמי שמחלים ע"י הצעדים אסור לו להתחזק גם ע"י ספרי מוסר וחסידות וע"י דיון פורה, מעמיק, ומכובד בקשר שלנו לאלוקים, לדעתי העניה, כשיש לי מקור מספר קדוש המחזק אותי באמונה, אעדיף אותו עשרת מונים מאשר ציטוט מהספר הגדול או הלבן בנושא זה, נכון שספרים אלו מאד מועילים לי, אבל איני רוצה וב"ה גם איני צריך להגיע לציטטות מהם בנושא הקשר שלי לאלוקים כאשר ב"ה לא אלמן ישראל, ויש לי מקורות קדושים שכותבים אותם דברים בצורה הרבה יותר חזקה, הרבה יותר ברורה, וכמובן הרבה יותר אמיתית.

אם הנך מרגיש שזה לא עושה לך טוב אז פשוט תדלג על שרשור זה, אבל למה למנוע מאחרים לנהל דו שיח על מה שהם חשים שעוזר להם להחלמה?

שוב, אם הנך כותב את הדברים בתור תפקיד אחראי על הפורום, אז אקבל את דבריך גם מבלי שאבין, אבל אם הדברים נכתבו בתור חבר מן המנין, אז תן לנו להמשיך לדון במה שמועיל לנו, ואנחנו לא נפריע לך להמשיך במה שמועיל לך.

יום טוב לך.