דצ"כ - פחד בושה והסתרה.
עד"ש - רמאות עצמית.
באח"ב - חוסר כנות.

נתן במתנה,

תודה רבה על כל הפוסטים שלך, מלאי תוכן ונסיון.

אישית, לא מעניין אותי מה מספר ימי הנקיות שעומד מאחורי כותב הפוסט. אם זה טוב ונראה נכון - אני מקבל, ואם לא - גם ביל עצמו לא יצליח להשפיע עלי, כי גם הגמרא בנידה י"ג לא כל כך השפיעה עלי...

הפוסטים ותורתך (כמו רבים אחרים כאן) שווים לא רק בזכות הניסיון שלך (והאמת, גם לא בזכות צורת הכתיבה. בלי להמעיט..) אלא הרבה בזכות מי שאתה ומה שאתה נותן. יש שיהיו מחלימים ולא יתנו, ויש שיפלו וימשיכו לתת גם אם לא יטיבו להתבטא.

תודה ובהצלחה בכל אשר תלך

אסירותודה כתב on 03 אפר' 2016 11:04:


תודה.

למרות שאני כ"כ טוב בלרמות,
שאני מצליח לרמות את הרמאי הכי גדול.
את עצמי.

נראה לי שבשבילי הפחד הוא המדד עד כמה אני מחובר/מסתיר/מרמה את עצמי או לא.
ולצערי יש פחד.
מתפלל לתיקון גורמיו. ולשחרורו. במהרה.
אמן.

התגובות נוגעות לליבי. 
אסירותודה נקי רק להיום:) 
אסירותודה, ברור שהיו סימנים, אבל לפחות נכון למצבי הנוכחי, ההתמקדות בסימנים היא ניסיון לחזק את השליטה. במקום לצמוח ולקבל ענווה מכך שאני נמצא איפה שאני נמצא, ואלוהים אוהב אותי שם בדיוק כמו קודם, ואתם מקבלים אותם שם בדיוק כמו קודם (?), אני מנסה להיאחז בכך שהיו טעויות, ולכן שינוי שלהם יאפשר לי לחזור למסכה הקודמת בן רגע. 
כרגע, מרגיש שנכון לי יותר להתמקד בפעולות של היום, ולשמור את המחשבות על 'איכה נפלו גיבורים' לזמן מעט יותר מאוורר מבחינה רוחנית...

נתן במתנה 

נתן המתנה וכל החברים 
אני בסה"כ ממש חדש פה בגזרה (לצערי, לא בגזרת ההתמודדות) וזה מרגיש לי קצת "מה אתה מתערב, מה אתה נדחף לשיחה בין חברים ותיקים ואהובים, לא יודע אבל אולי בכל אופן יש לי משהו לומר ואני מקווה ומאמין שכולם אהובים כולם ברורים...
אני לא מאמין שיש בעולם עוד כזה דבר שמישהו מוכן להודות בקושי ועוד בכזה קושי גדול בכזאת כנות ופתיחות

הכלל והעיקר, במדד של הקדוש ברוך אין בכלל כמה ימים עברו, זה בכלל לא משנה לעצם העניין כמה נקודות יש לך  בטבלה
כל העניין זה רק האם כרגע אתה בוחר בטוב או לא ולכן אנחנו צריכים טבלה ונקודות כי זאת הבחירה בטוב שלנו כרגע כדי לעבוד את קודשא בריך הוא בכל נפשנו
רגע אחרי, אין שום משמעות לניקוד אלא רק האם עכשיו, כן, עכשיו!!! יש לי בחירה והאם אני בוחר בטוב...
צדיקים גמורים זה לא מישהו שיש לו את הטבלה הכי ארוכה אלא מי שבכל רגע ורגע בוחר רק בטוב

אוהב אתכם 
ומעריץ את כולכם 

שלום 'אחיד בשמיא' היקר

זה לא השרשור שלי.. אבל רק אומר שתרגיש בנוח לכתוב בפורום, ככה לומדים הכי טוב. מניסיון..

חוץ מזה גם אני יחסית חדש פה בצעדים ובכתיבה, וכשאמרתי בפורום של חברים וותיקים את מה שכתבת - שאני לא מרגיש ראוי וכו' הם ענו לי שהתכנית הזאת היא רק ל 23:59:59
ו "צווי חלוקים"..

בהצלחה רבה ב'עיכול' והבנת התכנית.
אנחנו פה לנסות לשתף ולעזור.
בדר"כ.. 

נכנס שוב ושוב לשרשור הזה ומתקשה להגיב. "וידום טהרני".

אולי זה בגלל שקריאת דבריך בפורום היא שהעלתה אותי על המסלול לפני 782 יום, וקריאת הדברים הללו מפחידה אותי שארד ממנו.

אולי זה בגלל שאני גם "נכה אהבה", נכה בכל הנוגע למערכות יחסים עם אנשים אחרים, ולא ממש יודע מה לומר במצבים מורכבים.

אולי זה בגלל שבתוך תוכי אני חושב ש"בטח הוא לא יחצה את הקווים שחשש מפניהם, ושהחשש מפניהם הביא אותי לכאן במלוא העוצמה". ואז משהו בתוכי יישחק, ארגיש שבסך הכל המצב שלי לא כזה גרוע (גם אשתי פירגנה לי אתמול בשיחה שלנו לאחר שבת המכורים הגדולה, שיחסית אני לא מקרה "כבד") ו...

מתפלל להמשיך בדרך.

מתפלל לצאת מהריכוז העצמי, שגורם לי לחשוב כל העת, בכל סיטואציה שאני פוגש: "איפה זה שם אותי".
היציאה הזאת היא חלק חשוב ובלתי נפרד מהדרך.

מתפלל בשבילך שתמצא שוב את האור. ואם לא יהיה זה אור חדש, אז אולי אור מתחדש, נעלה ממנו.

אוהב וכואב,

טהרני

דמעות קטנות.חצופות.עולות.גואות.
לא מוצא את עצמי,, חסר אונים מולך- אלוקים,,,
חסר אונים מול כיווני התגובות הרבים כאן,רבים ביטאו את מחשבותי, אבל בעצם לא התחילו לגעת בריגשותי,
לשתוק ? לדמום ?
לחזק ? לאשר ?
להתבכיין ? להצטער ?
צער של ריכוז עצמי מול חמלה על הכאב ששורר בעולמינו האישי, עולם ההתמכרות.

אז בשבילך נתן היקר שלא ידעת עד כמה היית יקר לליבי,הבן אדם הראשון שהתחיל לראשונה לגעת בנקודות הרגישות בחיי, השעות הארוכות מול הפוסטים והנסיון להתחבר לנפש הרגישה שבתוכי, העוצמות אותם הבעת ביכולת שאיננה ביכולתי, פשוט שיתקה אותי. היממה אותי.

אז בשבילך, מלב רגיש וקטנטן שבקושי יכול להכיל רגשות סוערים כאילו. שתדע שאני באמת אוהבך. את מי שהינך ואת כנותך. ושאלוקים הגדול יהיה בעזרך להובילך בדרכו הכה נעלמה.

אוהב.מאוד.
הוי,,, ,,,,,
  

עכשיו התיישבתי.
כמו פעם. כמו לפני שנתיים אז כל מילה בפורום הייתה לי אוויר לנשימה. חמצן.
נתן במתנה, זכורה לי שיחת הטלפון הראשונה ששוחחתי עם מישהו מהעולם האמיתי. 
זכורה לי ההתרגשות הזו... ההזדהות האין סופית שרק מכורים מודעים לה.
עזרת לי אז - ואני מודה לך. עכשיו...

אצלי יש גם יש מעידות, לפעמים ''חמורות'' ולפעמים ''קלות''. אוהב אותן ? ממש לא. מבחינתי כמו שימוש. הנוזל שיוצא ... נו, שוין. אבל זה אני. וזאת התוכנית. מתפלל להתקדמות. מתפלל לעלות עוד קומב. הלוואי. 
אני שחשבתי שאלוקים לעולם לא יעזור לי, גיליתי את המקום הנפלא הזה. המקום שנתן לי את חיי במתנה.
יש זמנים טובים ויש פחות...

מעניין איך זה יהיה לנו, לכולנו, לקרוא את כל הפוסטים פה עוד עשר, עשרים שנה...
מי יודע... אולי מה שכעת נראה לנו חושך - יהפוך לאור. ומה שהיה קשה יתגלה כצמיחה ובניה...

יש לי בראש - שיש את האנרציה הזאת של ההתחלה, הבום הזה שמעיף אותך לשנה, שנתיים שלוש, ואז הפעולות צונחות והקצב מואט, עד שבאה הנפילה. זה לא שהיא הפתיעה מישהו. אותי לפחות לא תפתיע... 
מפחד מזה ממש. מתפלל להיכנע. להקשיב למאמן. ללכת ל3 קבוצות. לכתוב ולקרוא כל יום.
ולשתף על כל פיפס של תאווה.

חברים, עכשיו יותר מוחשי לי מתמיד. 
התוכנית הזו היא ל-כ-ל החיים.
אוהב את כולכם. 
כיף פה. זה חדר חם.
לילה טוב נשמות.

 

אייכה נתן... (אוהבים ו)צריכים אותך