בוקר טוב ומבורך
לכל החברים היקרים שבאו והשתתפו בכנס, ושבאו ולא השתתפו, ואלה שידעו ולא באו, ואלה שלא ידעו שהיה כנס עד עכשיו.. גם אותם אוהבים.
להלן חוויותי מהכנס.
בשני מילים היה לי מאד כיף ומאד מתסכל בגלל כל מיני פגמי אופי שלי, ביחד. ואסביר.
היה ממש כיף לפגוש חברים ולהיות מופתע כל פעם מחדש מאיך שהם נראים (עם קרן כזאת מוזרה על הראש.. סליחה בעצם עם קרני אור טהורות מהעיינים

)
היה כיף להשתתף בסדנא של 'אסירותודה' ולראות שגם מחלימים עם פז"ם וותיק חיים כל יום רק את היום, מתמודדים עם דברים שגם אני הטרי יחסית בתכנית מתמודד, ומתמודדים עם תחושות לא פשוטות כמו - אני המחלים הוותיק צריך לחשוף את העובדה שעכשיו קשה לי עם X או עשיתי Y ומה יגידו ומה יחשבו עלי אח"כ וכו' וכו',
אבל כל פעם מחדש עלינו לבחור את עצמינו ושפיותינו ולא להתבייש או לחשוש מהתוצאות, שבדר"כ גם לא יגיעו, זה רק אשליה שהמוח שלי מוכר לי. וגם אם יגיעו התנועה חייבת להיות ממני החוצה, חיי קודמים (תודה 'אסירותודה') ועליי קודם כל להחלים את עצמי הרבה לפני שאני מנסה לסייע לאחרים.
לשמוע את המסר של 'נועם השם' הגיבור והצדיק, לשבת מטר ממנו ולראות את זוויות עיניו דומעות, את עיניו נעצמות באמצע שהוא מדבר ושותק לרגע בשביל להתחבר לקול הפנימי והאותנטי שלו, של עצמו, לתת את החוויה והתחושה האמתית שלו בלי פילטרים של מה עכשיו נכון לומר, או מה מצפים ממנו לומר, או מה יעזור לשואל.
פשוט להקשיב לשאלה, להתחבר לקול הפנימי, ולשתף.
ממש היה מרגש לראות את זה קורה מול עיני, שדמעו יחד איתו.
ממש נתן לי השראה להחלמה אמיצה ואמתית (וגם לכתוב עכשיו את הפוסט הזה)
ולשבת תוך כדי ליד חבר יקר מאד, ולחוש בדידות מתסכלת. ביחד. אחחח פשוט צרת מכורים נחמת לא שפויים.. אוהבים אותנו..
כל חיי חשבתי על השני הרבה לפני עצמי לפני מה שאני צריך, גם כשידעתי שהוא מעוניין לסייע לי, הייתי שוקל עשר פעמים האם אני באמת זקוק לו עכשיו, האם זה לא סובל דיחוי אולי אני סתם מפריע לו עם הבקשות והשאלות שלי באמצע הלילה?
אני זוכר את עצמי בישיבה, כמה פעמים עומד מאחורי הדלת של הראש ישיבה שלי זצ"ל מפוצץ בתחושות קשות בפנים או עם שאלה שממש מציקה לי כבר כמה שבועות, ואני מרגיש שאני חייב את הדרכתו, עכשיו, אבל מהסס לדפוק לו בדלת ולהפריע לו באמצע ה-לימוד/ארוחת ערב/פגישה עם תורמים/בוגרים/ילדיו/אשתו וכו' וככה הולך הלוך וחזור בלובי של הבניין ואוכל את עצמי מבפנים על זה שאין לי אומץ ועל זה שאני כזה רגיש ודפוק.
בהחלמה אני מבין שזה אחד מהדברים העיקריים שגרמו לי להתמכרות, הפחד הזה ממה יגידו עלי ואיך יקבלו אותי והתחושה שרק אני שווה באמת פה בעולם וכולם אפסים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם.. זה 'עזר' לי להישאב לתוך עצמי עוד יותר ולפתח שם את ההתמכרות ואת הצורך לקבל עוד ועוד ועוד מבחוץ פנימה, מהמראות ברחוב, ובמחשב, ממעשי התאווה עם עצמי, וגם כנראה מהעזרה לאחרים, גיליתי בכנס שממש הפריע לי כל חבר שהגיע ולא אמר לי 'כל הכבוד' או סתם 'תודה' על כל המאמרים שכתבתי פה בחוכמתי הרבה (אוהבים אותי..

) בחצי שנה האחרונה.
זה הדליק לי נורה אדומה בראש, הבנתי שאני באמת אוהב לעזור ב"ה, אבל אני גם אוהב יותר מזה לברוח מעצמי, והעזרה לאחרים היא גם יכולה להיות סוג של בריחה מעצמי ומהתמודדות עם התיקון שאני עצמי זקוק לו ובשבילו כנראה נשלחתי לעולם הזה.
זה לא קל בכלל להתמודד עם העצמי האמתי והלא מושלם (בלשון המעטה..) שלי.
הרבה יותר קל ללכת לשרשור של מישהוא חדש, ולכתוב לו תגובה מעודדת.
ברור שאני לא מזלזל חלילה באף תגובה ועזרה שעשיתי ועושים אחרים, אני רק אומר שבכנס זה היכה בי בעצמה עד כמה לפעמים העזרה שלי באה ממקום של לקבל, הרבה יותר מאשר ממקום של לתת.
ואם התאכזבתי ממישהוא אפי' אחד שלא הודה לי סימן שציפיתי לזה, שבניתי על זה בשביל להרגיש טוב עם עצמי, בשביל למלא את החלל שבי (תודה דוק) השליתי את עצמי שזה ייתן לי החלמה, אבל כנראה שמה שזה בעיקר נותן זה תחושה טובה שמקהה קצת את הרצון לברוח מעצמי.
אז תודה שוב לכל מי שטרח על הכנס הזה (כולל עצמי), לכל מי שתרם והוציא ממיטב כספו כדי שאחוש קצת שפיות וחיבור רוחני פה בעולם לכמה שעות, תודה לכל מי שבא והשתתף והודה לי, ותודה מיוחדת (ברצינות) לכל מי שלא הודה לי - עזרתם לי להבין שאני עדיין מלא פגמי אופי, יש מה לתקן ב"ה, ואני עדיין רק בצעד הראשון ולא בצעד שתים-עשרה.. תודה רבה.
מקווה להיפגש עם כולכם בכנס הבא, ושאצליח להשאיר בו את הציפיות על המצעים בבית.
באהבה רבה
'פנימה'