טהרני כתב on 14 אפר' 2016 14:08:

 לא הכל שחור או לבן.
ישנם כאלה שהכח רצון שלהם לא כ"כ חזק ובשבילם ליסוע מהצפון לכאן הוא תירוץ מצויין. אני מאמין שישנם עוד רבים כאלה שבשבילם זה קשה מדי. אם רוצים באמת לעזור ולהשיג את אותם נשמות קדושות אפשר למצוא פתרון בשבילם במקום להטיל עליהם את מציאת הפתרון. אמנם "אם אין אני לי - מי לי" אבל יש גם את "כשאני לעצמי - מה אני".

אני יודע על עצמי שאם לא היה לי רכב לא בטוח שהייתי מגיע לכנס. כמו כן, אם הקבוצה לא הייתה במרחק צעדים מביתי לא בטוח שהייתי מתמיד להגיע אליה. אסירות תודה לה' שמסדר אותי כל הזמן.

אותו ה' עוזר לכל אחד ושולח לו את ההתמודדויות שלו ושולח לו גם את החשבונית בסופו של יום. לא ענייננו מה כתוב בה...

באהבה (עדיין לא אהבת חסד... )

ראשית, חשוב לי לציין שהדברים להלן נכתבים באופן כללי לגבי הנושא שעלה בדברי "אהבת חסד". לגבי "אברך חרדי" ספציפית, אני בטוח שהוא אכן היה עושה כל שביכולתו להגיע.

לגבי מציאת הפתרון בעבור אותן נשמות קדושות -

לצערי הפתרון היחיד שאני מכיר שעובד בשבילי הוא 12 הצעדים (כמובן, מי שמכיר דברים אחרים שעובדים לאורך זמן מוזמן להציע אותם כאן, וזה מאוד יעזור לאחרים שיהיו עוד פתרונות שבאמת עובדים. עד עתה, בארבע שנות קיומו של הפורום, למיטב היכרותי אותו (הצטרפתי לפני מעל שנתיים ו"חפרתי" כאן די הרבה), עדיין לא היה חבר כזה).

הפתרון הזה מבוסס, בין השאר, על לקיחת אחריות אישית מקסימלית (כן, למרות שאני חסר אונים מול התאווה, אני ממש לא חסר אונים מול הפעולות, ועיין באריכות ב"ספר הכניעה"), באופן ש"האדם שצריך את העזרה הוא זה שמתקשר (ולענ"ד זו רק דוגמא. טהרני). אנחנו מוותרים על הרעיון הישן שמישהו צריך לספק את הצרכים שלנו" (הספר הלבן, עמ' 74). 

במקומות רבים ב"ספר הלבן" מדובר על כך שחלק מהמחלה של האדם הוא הרצון שאחרים יתקנו אותו, או שהתאווה פשוט "תיעלם" מבלי שהוא יצטרך לעבוד קשה כדי לוותר עליה. במילים אחרות, חלק משמעותי של המחלה הוא בריחה מאחריות, וחלק משמעותי של ההחלמה הוא לקיחת אחריות, גם כשזה מאוד קשה.

ועוד משהו: כדאי לנו להיזכר כמה השקענו בשביל התאווה, כדי להבין כמה כדאי לנו להשקיע בהחלמה. כפי שכתב ד"ר בוב בספר הגדול: "אם תלך בעקבות הדברים הללו, בחצי מאותה התלהבות שהפגנת באשר מזגת כוסית נוספת, זה לעולם לא ייכשל". וכפי שכתב מחבר הספר הלבן: "ביל W, ממייסדי ה-AA, נהג לומרשהעבודה על הצעד ה-12 "עולה מעט כסף אבל לוקחת הרבה זמן". אני גיליתי, שהנכונות להשקיע בהעברת המסר על ההחלמה (זהו חלק מצעד 12. טהרני), חלק מזערי מהזמן ומהכסף שבזבזתי על ההרגל שלי, עזרה לי להישאר מפוכח".

ואיך אמר חבר ותיק, שאכן נבצר ממנו להגיע לכנס? קל יותר לקפוץ מהגג מאשר לקפוץ על הגג... קל יותר להשקיע בשביל התאווה מאשר להשקיע בשביל ההחלמה ממנה.

להשלמת העניין כדאי לעיין גם כאן:
www.gye.org.il/forum/15-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%9E%D7%94/46512-%D7%AA%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%95-%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%95-%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99%21

כל מה שכתבת נכון לגבי האדם שמתלבט עם עצמו אם להגיע לכנס או לא. יכול להיות שהחליט נכון ויכול להיות שלא.

מה שנכון לגביך בתור מארגן (או לגבי מי שלא יהיה שמארגן) הוא לאפשר מה שביכולתך לעזור לאחרים. שפיטת האדם האחר ותחלואיו היא בדיוק מה שתיארת - לשבת בחיבוק ידיים ולא לעבוד בהתלהבות על מה שאתה מאמין שהוא ההפך מהמחלה. לעניינינו עניין זה הוא העזרה לאחרים.

מבלי להמעיט ברגשי הכרת הטוב על כל פועלך בכנס וכל התודה שאני חייב לתת לך. אני מקווה לדבר רק לגופו ורעיונו של עניין. מקווה שהדברים לא יוצאו מהקשרם.

שוב אני מדגיש שאינני מתייחס למקרה הספציפי של "אברך חרדי", שהנני סמוך ובטוח שרצה ועשה כל שביכולתו להגיע, אלא לעיקרון של מי שגר רחוק ומתקשה להגיע.

בדרך כלל, בדורנו, אירוע של כמה שעות נערך בערב והוא לא מסתיים בתשע. הדבר נעשה מתוך התחשבות במרבית האנשים שמגיעים, שעובדים או נמצאים במסגרת מחייבת אחרת, ולכן הם יכולים להגיע רק בסביבות שש ומעלה (כך, לדוגמא, מרבית הקבוצות בארץ מתקיימות מהשעה שבע ואילך, וכל הקבוצות מרובות המשתתפים מתקיימות בשעות כאלה).

באופן כללי, מי שגר רחוק מסתבך עם כל אירוע שאינו מקומי, ולאו דווקא עם הכנס. זה חלק מהחיים במקום מרוחק מהמרכז. בדרך כלל, אנשים שגרים רחוק נדרשים להתאים את עצמם אל רוב המוזמנים, ובדרך כלל המארגנים לא יכולים לשנות את שעת האירוע כדי שיהיה להם יותר נוח, וכך הוא גם במקרה שלפנינו (ואגב, אני לא הייתי מהמארגנים של הלו"ז של הכנס. בעיקר עסקתי באיסוף ועריכה של הספר שיצא לכבוד הכנס, יחד עם חברים נוספים) .

אני באופן אישי מכיר מקרוב מאוד חבר שנוסע מרחקים גדולים בטרמפים ותחבורה ציבורית בשביל להגיע לקבוצה מידי שבוע (כשלוש שעות נסיעה כל כיוון), וזאת חרף העובדה שהוא עובד במשרה מליאה בכל ימות השבוע.

טהרני, גם אני מכיר אותו..

אפשר להבין את מי שמרגיש החמצה. אבל גם היא יכולה להביא תועלת. אני מציע למנף אותה קדימה. "להשתמש" (בהרגשה, לא בתאווה ) בתחושה הזו כדי לייצר דינמיקה אחרת. לשנות את אשר ביכולותינו. לקבל החלטה על פעולה שיכולה להביא שיוני. בהחלמה למדתי שניתן לגדול מכל אירוע. 

ולגבי התחושות שלי, היה לי קסום. ריחפתי בענן של שלווה רוחנית יוצאת דופן. החברים, המסרים איש איש וחיבורו. מעל לכל עמדה באוויר החברותא. בוגרת. יציבה. יודעת את אשר לפניה. מחלימה.

אכתוב בפירוט בהמשך. גם על המסר (סדנא ?!) שלי...

חיבוק.  

אסירותודה כתב on 15 אפר' 2016 15:19:

רק רציתי לשתף שהייתי בסדנא של "עוזרני" לצעדים אפס עד שתיים והוא דיבר מצויין, אבל תמיד שמעתי מהצד את הסדנא שלך שהייתה נשמעת מאד מעניינת... אבל השתדלתי להתמקד בצעדים שמתאימים לי ולא בצעד עשר...
וגם, זה לא שלא היה מעניין אצלנו... בהקשר הזה - תודה רבה ל"עוזרני", היה מחכים ומהנה מאד!

שכויח אסירותודה,

מאוד התחברתי למסר שלך לצורך לשתף כל דבר משמעותי שעובר עלי,

ניסיתי להתמקד בזה יותר בימים האחרונים וזה משחרר

מקסים. שנמשיך הלאה. עוד יום. תראה איזה יופי. עד הרגע לא ידעתי מי העביר את הסדנא הנוספת, רק כשקראתי את התגובה שלך.. בהחלמה למדתי להתמקד בחלק שלי ולא מעבר. 

בקשר לסדנאות.
'עוזרני' מראש הזהיר את החברים שיילכו לסדנאות האחרות...

בקשר לכנס, אני מאד נהנתי 'מנועם השם'.
היה חסר לי טיפה את הידיים הרכות של אלוקים, ואת הליטוף הזה...

נ.ב. גם אישתי שמחה לדעת שיש לבעלה 'ערוץ ישיר' עם אלוקים.
אני חושב שהחבילה שלי שמה לא מנוצלת מספיק, וחבל...
טוב, רק להיום.

האמת שאני חייב לציין שאחרי שראיתי ושמעתי אותך כל מה שאתה כותב כאן מקבל משמעות שונה לגמרי... (משמעות טובה, כן? שלא יהיו טעויות...) פתאום הכל נכנס לי ללב בדרך אחרת...

הקפצתי,

מתרגש לקראת הכנס הקרוב.....

לפעמים בא לי בכנס רק מעגלי הכרות... בגלל זה היה לי כיף במנגלים...