ברשותכם ארשום כמה מילים: למרות שאני יכול להבין את הזעזוע, אני לא רואה איך ההתעסקות בנושאים הללו יכולה להוסיף למאן דהו. ומה שלא מועיל, במיוחד אצל מכורים, כנראה שהוא רק מזיק. אין ספור פגמי אופי שלי באים לידי ביטוי בנבירה בפרטים או בדיסקוס שלהם עם המי ומי בפינות הרחוב למינהו. ממציצנות ורכילות ועד תאווה של ממש. כן, הראש החולה לא בוחל באמצעים, ובמסווה של צדקנות (נו, אני הרי חייב לדעת ממה וממי להיזהר...), ניתן להתפלש ברפש הכי גדול.
וכמו תמיד, בסופו של דבר שמית גם בדברים האלה את עצמי במרכז. עליתי על הגל ומינפתי אותו להאדרה או הלקאה עצמית: לעיתים בגלל שידעתי אותי ואת מעשיי, הרגשתי עצמי רמאי ומאחז פנים, וחששתי על עורי, הפכתי לצדקן המצדד "בהחמרת הנהלים" ובעיניים בורקות וידיים מתנפפות רישתתי כל מקום ציבורי במצלמות אבטחה... "אין אפוטרופוס לאריות" (כן, אני יודע שזה בעין, אבל השאגות שלי הפכו קול ערווה לאורווה...)
והיו גם רגעים אחרים. בעיקר כשנדמה היה לי שקהל שומעיי מעוניין בהסלמה (או שזה רק היה בין האוזניים שלי) שהפכתי "למוכיח בשער" ושפכתי את כל מררתי על מאותגרי הדת ופורצי הגדר ומה שביניהם. הצד השווה של כל המהומה הזו (שברובה התחוללה כאמור טפחיים מעל כתפי) הוא שתמיד יצאתי מרוקן "מהשיחות" הללו. תחושה לא נעימה של צביעות והתלהמות שלא הוסיפה לי בשורה התחתונה מאומה. 'לנשוא העניין' לא הועלתי וכמובן שאת נפגעיו לא הצלתי ושלא לומר שאת הדור לא שיניתי..
ובסופו של דבר הבנתי שכדאי לי לוותר על ההערכה המפוקפקת שמצאתי בעיני קומץ המעריצים שנהנו משבט לשוני.. זה פשוט לא שווה את הרגע שאחרי.
וואלה, שמתם לב שהצלחתי לכתוב תגובה שלימה בלי להתייחס לעניין? לא מובן מאליו. אסירותודה.