אז.. אני כרגע ביום ה-33 למסעי..
למען האמת? כל הימים האלה לא היה לי קשה ממש..
עד אתמול.. אוי ואבוי, איזה ניסיון לא נורמלי נפל עליי.
הניסיון התחיל מלפני תפילת מנחה ועד לרגע זה ממש!
אבל באמת, עיקר מה שבאתי לומר כאן הוא,
ששמתי לב, שכשהתאווה נכנסת בי, היא לא הולכת עד שהיא דורשת את סיפוקה, ולצערי הרב, כל זמן שאני לא מספק אותה אני ממש מרגיש כמו מכור שלא הביאו לו את המנה שלו..
מאוד קשה לי להתרכז בדברים, קשה לי עם לחץ, קשה לי להתמודד עם סדר היום, ואני מרגיש חלוש ומותש עד שאקבל את הסיפוק של התאווה.
וזה נמשך ונמשך.. מתי התאווה תלך? מתי פשוט אפסיק לחכות למנה הבאה?
ובעיקר נורא נורא כבד עליי העניין של הסדר יום שלי, אני פשוט מרגיש שאני חייב לספק את התאווה שלי, וזה מונע ממני להמשיך בסדר היום כרגיל. אני לא רגוע כל כך. כל הערה קטנה שמישהו מעיר לי זה מאוד מכביד עליי, וזה בדר"כ משהו שלא קורה. זה קורה רק כשאני תאו.
טוב, אבל זה בטח לא ישאר ככה עד 120, נכון?
בטוח שלפני זה התאווה תלך ממני.
למשל אם אני בעזרת ה' לא אספק את התאווה שלי לא משנה מה, אפילו אם אני מרגיש שאני מת, לא אספק אותה, אז מתישהו היא תלך, מתישהו בטוח היא תלך. ריבונו של עולם! קח את התאווה ממני!
גם אתמול בגלל שנכנסה בי התאווה ולא עזבה אותי, פחדתי להיות על המיטה שלי בחדר, כי אני יודע מה היה יכול לקרות אם הייתי עולה עלייה.. לכן החלטתי שהלילה אני אשב על הכסא ופשוט אשן על השולחן. אשים איזה כרית מתחת לראש, ואשן שם. אבל זה ממש לא היה לי נוח אז ישנתי על הרצפה. גם זה לא היה כל כך נוח, אבל עדיף מאשר לעלות על המיטה, כי זה פשוט סכנת נפשות. ה' יצילנו.
לא פשוט לי בכלל